ד. ישראל
ישראלים רבים עוד חושבים, שאם נקפיד להגדיר את הסכסוך הישן והטוב שלנו עם הערבים כסכסוך מקומי, סכסוך על גבולות ושאלות של עצמאות וריבונות, ההגדרה תישאר תקפה. האמת היא מרה וקשה, אך אין מנוס מלהכיר בה: הסכסוך הישראלי־ערבי / ישראלי־פלסטיני / יהודי־מוסלמי / ציוני־ערבי (מחק את המיותר) הינו היום זירה אחת מני שלל הזירות של מלחמת האיסלאם במערב.
נכון, שורשי הסכסוך בימים רחוקים ושונים, בהגירתם של יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל בסוף המאה התשע־עשרה, בימים שבהם ארץ זו נשלטה על־ידי האימפריה העותמנית ואוכלוסייתה מנתה כמה מאות אלפים בלבד. אך בינתיים התרחשו כמה דברים בעולם. האימפריה העותמנית, שהיתה למעשה האימפריה המוסלמית האחרונה שעמדה בשורה אחת עם האימפריות הנוצריות, הלכה לעולמה; גם האימפריות של בריטניה, צרפת, אוסטרו־הונגריה ופרוסיה כבר אינן עמנו; שתי מלחמות עולם התחילו ונגמרו; ברית המועצות הקומוניסטית קמה ונפלה; ארצות־הברית הפכה למעצמת העל היחידה.
חוגים אנטי־ציוניים בישראל ומחוצה לה טוענים, כי עצם קיומה של מדינת ישראל הוא אחד מהגורמים העיקריים שהולידו את הקונפליקט בין העולם המוסלמי לעולם המערבי, אם לא הגורם העיקרי. זוהי כמובן שטות מוחלטת, אך אין טעם לנסות לשכנע את מי שמאמין בכך. הבעיה האמיתית נעוצה דווקא בקרב אותם ישראלים המכנים עצמם ציונים, השותפים לקונצנזוס ולדעות המקובלות של הזרם המרכזי בפוליטיקה, בחברה ובתרבות בישראל.
בימים בהם מאמר זה נכתב פרצה מלחמה. שני חיילי צה"ל נחטפו ליד גבול לבנון על־ידי החיזבאללה; ישראל פתחה במתקפה אוירית כבדה בלבנון; חיזבאללה שיגר אלפי רקטות וטילים אל יישובים בישראל, שהגיעו עד לחיפה ועפולה. תושבי ישראל, שחלקם עמדו בפני איום פיזי על חייהם ובתיהם, נתמלאו גאווה ותחושת סיפוק. הנה סוף סוף אנו מנהלים מלחמה מוצדקת; סוף סוף אנו מנהלים מלחמה על הגבול האמיתי של מדינתנו.
ממשלת ישראל ודובריה הרשמיים מיהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי הפטרונים של החיזבאללה, איראן וסוריה. אך בשום שלב של המערכה איש מהדוברים הרשמיים או הבלתי רשמיים של מדינת ישראל לא ביטא במילים את האמת היותר מהותית: מלחמתו של החיזבאללה בישראל, כמו מלחמתו של החמאס, הינה מלחמתו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, הבלתי מתפשר, הרצחני, באויב היהודי, המערבי, החופשי.
חוסר הנכונות של הממשלה לבטא את האמת נסמך על קונצנזוס ציבורי איתן, לפיו נוח לנו כאן בישראל להתייחס אל ההתרחשויות בתוכנו ובסביבתנו במונחים טקטיים וגיאו־פוליטיים מרוככים, מה שמאפשר לנו לכאורה לשלוט בהן. במילים אחרות, אנו הישראלים מעדיפים להשלות את עצמנו, במודע, בכדי להדחיק את המציאות הקשה. זו תופעה פסיכולוגית ידועה, אותה ניתן לזהות, למשל, בקרב נשים מוכות. בכל פעם שהאשה סופגת מכות מבעלה האלים, היא מנסה לשכנע את עצמה שהיו לכך סיבות טובות. היא הרגיזה אותו, היא לא עשתה מה שהוא רצה, הוא מתמודד עם מתח בעבודה, קשה לו, יש צרות כלכליות ועוד ועוד. הרעיון שהבעל הוא אדם אלים, המוצא פורקן ליצריו במכות שהוא מנחית עליה, אינו מגיע לתודעתה.
ההתנהגות הקיבוצית של הציבור הישראלי בשנים האחרונות מעידה על דמיון רב לתסמונת האשה המוכה. במקום להפנים את העובדה שהאלימות המוסלמית נגדנו – אלימות שהולכת ומתגברת עם השנים – היא תוצאה של מגמות היסטוריות עמוקות באיסלאם, מגמות של שנאת האדם הנוצרי והיהודי באשר הוא, מעדיפים רוב הישראלים להיתלות בנסיבות מקומיות ולצמצם את כוחות הענק הגלובליים לכדי היתקלות מקומית בין פלסטיני חסר אונים לשוטר מג"ב אגרסיבי במחסום קלנדיה.
חיפה (צילום: MorgueFile)
בעצם הימים בהם הותקפה ישראל, בעת ובעונה אחת, ברקטות חיזבאללה מצפון וברקטות חמאס מדרום, התפרסמו בעיתונות הישראלית כמה וכמה מאמרים של פובלציסטים מכובדים, שטענו בלי הנד עפעף, כי על ישראל להבחין בין מלחמתה "הצודקת" באויב הצפוני שהתגרה בה ללא כל סיבה, לבין מלחמתה "הלא צודקת" בעזה, שם נאנקים הפלסטינים תחת מגף הכובש הישראלי (הפובלציסטים ה"שמאלנים" ממש טענו שגם מלחמתה של ישראל בחיזבאללה אינה צודקת...).
יחד עם זאת, יש לומר כי ככל שנקפו ימי המלחמה, והררי הפרשנויות והמאמרים הלכו ונערמו, ניכרה נכונות הולכת וגדלה מצד עיתונאים, פוליטיקאים ופרשנים, לזנוח את גישת ההבחנה הכוזבת בין הסכסוך הישראלי־ערבי למציאות הגלובלית הסובבת אותו, ולאמץ גישות אחרות. האמת העצובה היא, שאנשים רבים נזקקים לזעזוע קשה ביותר בחייהם בכדי לראות נכוחה את המציאות. עצובה מכך היא העובדה, שתמיד יהיו רבים שכל זעזוע לא ישנה את עמדתם.
הנטייה של העם בישראל ללכת שבי אחר פתרונות קסם המבטיחים לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים לא התחילה בשבוע שעבר. ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות מראה כי בכל פעם שמנהיג או מפלגה בישראל הבטיחו "שלום וביטחון", "ביטחון ושלום", "אנחנו כאן והם שם" וסיסמאות שדופות אחרות, נתן להם הציבור את קולו. הדוגמה האחרונה, והרעה מכולן, היא אשליית ה"התנתקות" וה"התכנסות" (לפחות אנו זוכים להעשיר את העברית שבפינו עם כל קטסטרופה נוספת). האמונה שאם נציב בינינו לבין הפלסטינים גדר רשת או בטון נוכל לעשות הפרדה אמיתית בין ששת מיליוני היהודים החיים בארץ ישראל לבין ארבעת מיליוני הפלסטינים החיים ביהודה, שומרון ועזה, ועוד מאות מיליוני הערבים החיים במרחבים היותר רחוקים, היא אמונה כה אבסורדית, שאפילו ביחס לישראלים קשה להבין כיצד נבלע הפתיון.
האבסורד הולך ומחריף, כשמסתכלים על העולם מסביבנו: בתהליך איטי, אך בטוח, עם כל פיגוע טרור נוסף, הולכת ומתגבשת ההבנה בקרב חלקים גדולים יותר ויותר של אוכלוסיית המערב ביחס לאופיה האמיתי של המלחמה. באמצעי התקשורת באירופה ובארצות־הברית, שזכו במשך השנים למוניטין כ"פרו ערבים", ניתן למצוא היום מאמרים ופרשנויות שמשכילים להציב את אירועי הטרור השונים בקונטקסט הנכון והרחב. והנה, דומה כי דווקא הישראלים, למרות ההיסטוריה הארוכה והעשירה שלהם בהתמודדות מול האלימות האיסלאמית, והקרבה הפיזית שלהם להתרחשויות, מבינים פחות ופחות, ככל שחולף הזמן, את אופי המלחמה. אין צורך לומר, כי מי שאינו מבין את מהות המלחמה אותה הוא נלחם, קטנים סיכוייו לנצח בה. מבחינת התודעה הישראלית, איפוא, היו חמש השנים האחרונות שנים מבוזבזות, שנים שבהן הלכה ישראל והתרחקה מהסיכוי לנצח את אויביה. יש לקוות כי המלחמה המרה והקשה מול לבנון תשנה מגמה זו.
ה. סיכום פסימי ואופטימי כאחד
מה צופן לנו העתיד? אין צורך לומר למי ניתנה הנבואה, אך בכל זאת, אי אפשר להמנע ממספר תחזיות. והתחזית הראשית, יש לומר, אינה חיובית כלל וכלל. כל הסימנים מצביעים על כך, שאיראן, המדינה האיסלאמית הרדיקלית מכולן, צפויה להצטייד בעתיד הקרוב בנשק גרעיני. העולם החופשי אינו מספיק נחוש ובעל כוח רצון למנוע זאת, והעולם הלא־חופשי, קרי רוסיה וסין, יגן על איראן בגופו. התוצאה היא, שבתוך מספר שנים לכל היותר, כאשר מנהיג איראני יעמוד על מרפסת בכיכר בטהרן ויקרא להשמדתה של ישראל, לא יהיו אלה דברי רהב ריקים.
אני מרשה לעצמי להציע כאן תיאוריה: ב-19 ביולי שיגר חיזבאללה מספר רב של רקטות לכיוון צפון ישראל. אחת מהרקטות נפלה ברחוב בעיר נצרת, והרגה שני ילדים קטנים, ערבים מוסלמים. כמה ימים אחר כך, בראיון לרשת הטלוויזיה "אל־ג'זירה", התנצל מנהיג הארגון, חסן נסראללה, על הפגיעה בילדים הערבים, באומרו כי הדבר קרה שלא בכוונה. הוא הוסיף ואמר שהילדים ההרוגים הינם "שהידים של לבנון, שהידים של פלסטין ושהידים של האומה הערבית כולה". בימי המלחמה שבאו אחר כך נהרגו ערבים ישראלים נוספים, ובכלל היוו אבדות המגזר הערבי בישראל חלק ניכר מסך כל האזרחים שנהרגו במלחמה, דבר שהוא לכל הדעות יוצא דופן בתולדות המדינה.
לא צריך להיות מומחה בליסטי בכדי לדעת, שקשה מאד לפספס פגיעה במטרה ברמה כזאת, שתביא לפגיעה בעיר ערבית גדולה במקום בעיר יהודית גדולה. נצרת היא מטרה מספיק גדולה, בכדי שאם אנשי החיזבאללה יבקשו להימנע מפגיעה בערבים ישראלים, הם יוכלו להימנע מלשגר לכיוונה רקטות. אך החיזבאללה שיגר במהלך המלחמה האחרונה מספר רב של רקטות לאזורים שבהם הסיכון לפגיעה בערבים הוא משמעותי, לרבות העיר חיפה. ניכר שהארגון אינו מתאמץ במיוחד שלא לפגוע בערבים. מה יכולה להיות הסיבה לכך?
ההסבר שלי הוא, שמדובר בסוג של רמיזה לעתיד הצפוי למדינת ישראל במקרה של התקפה גרעינית מצד איראן. בתחומי ארץ ישראל חיים כעשרה מיליון בני אדם, מתוכם יותר מארבעה מיליון מוסלמים. שיגור טיל בעל ראש נפץ גרעיני לכיוונה של ישראל יביא, קרוב לודאי, לפגיעה גם באוכלוסייה מוסלמית, וזאת אף אם הטיל יכוון כלפי תל אביב. אין צורך לומר, שפגיעה באזורים אחרים, בכוונה או בשגגה, עלולה להביא לפגיעה רחבה ביותר באוכלוסייה מוסלמית – השפעת הנשק הגרעיני, כידוע, אינה מוגבלת רק למקום שבו הוא מתפוצץ. התפיסה שבאה לידי ביטוי בדבריו של נסראללה, לפיה מוסלמי שנהרג בטעות על־ידי רקטה ערבית הוא "שהיד", יכולה להתרחב גם למספרים גדולים הרבה יותר של בני אדם. במילים אחרות, אם לצורך חיסולם של שישה מיליון יהודים יש צורך להקריב כמיליון מוסלמים, נגדיר את המוסלמים כ"שהידים", ופתרנו את הבעיה. בנוסף, אין לשכוח שהעם האיראני, כמו גם אנשי חיזבאללה, הינם מוסלמים שיעים, וכלל אין זה בטוח שהם יצטערו צער עמוק ממש במקרה שאוכלוסיית המוסלמים הסונים תקטן (ר' הפרק על עיראק).
איסטנבול, טורקיה (צילום: MorgueFile)
אך תסריט איראן הגרעינית אינו בהכרח הקשה מכולם. בין אסיה לאירופה שוכנת מדינה מוסלמית גדולה ומאוכלסת בצפיפות, טורקיה. כיום זוהי המדינה המוסלמית החילונית היחידה בעולם, מדינה אשר חילוניותה אפשרה לה להיות מוקד של יציבות ושלום באזור, ושגשוג כלכלי שמדינות מוסלמיות אחרות – אלה שאינן נסמכות לחלוטין על נפט – יכולות רק להתקנא בו. אך האם המסורת החילונית של טורקיה עמוקה ושורשית דיה בכדי למנוע ממנה מלהתדרדר במורד ההקצנה הדתית? האם ייתכן שרחובות הערים המודרניות, חופי הים הומי התיירים והמחויבות הפומבית לערכים דמוקרטיים אינם אלא מעטה דקיק, קליפה שבירה, תחתיהם מצויה איראן מספר שתיים?
כיוון שאם התשובה לשאלה זו היא חיובית, לפתחה של אירופה ולפתחו של המזרח התיכון עומדת מציאות שתעמיד בצל אפילו את הימים הקודרים הנוכחיים. לבנון היא דוגמה למדינה, שאופיה אינו שונה בהרבה מטורקיה. מרבית תושבי לבנון הם בעלי נטייה חזקה מערבה, לעסקים, לחילוניות, למודרניות. אך מיעוט איסלאמי קיצוני מחזיק את הציבור בלבנון כבן ערובה לאידאולוגיה הרצחנית שלו, וממיט עליו פעם אחר פעם אסונות, הרס ומלחמות. דפוס זה, אם יחזור על עצמו בטורקיה, יניב תוצאות קשות בהרבה.
היכן בכל זאת ניתן לראות קרן של אור? ההיסטוריה מראה, כי העולם החופשי מצליח, לעתים ברגע האחרון, להתמודד עם הקמים עליו לכלותו, ולנצחם. ההיסטוריה מראה גם, כי הצד השני, מבוסם מניצחונותיו, נוטה לעשות צעד אחד יותר מדי, טעות קטנה אחת, שממיטה עליו חורבן. נכון, הנסיבות בהן אנו מצויים כיום אינן דומות לימי מלחמת העולם השנייה. אין סיבה לחשוב שהעימות בין המערב לבין האיסלאם יתחיל וייגמר בתקופה של שנים ספורות. זוהי מלחמה שתימשך שנים רבות, ובהחלט ייתכן שאנו לא נזכה לראות את סופה. ובכל זאת, כפי שהעולם החופשי ידע להתעשת ולהתמודד עם גרמניה הנאצית, יש לקוות כי בסופו של דבר יידע להתמודד גם עם האיום האיסלאמי של ימינו.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש