|
מה, לא נעים להיזכר?
"תושבי ישראל, שחלקם עמדו בפני איום פיזי על חייהם ובתיהם, נתמלאו גאווה ותחושת סיפוק. הנה סוף סוף אנו מנהלים מלחמה מוצדקת; סוף סוף אנו מנהלים מלחמה על הגבול האמיתי של מדינתנו."
למעשה, זה סימפטום שמזכיר גם את התזה של כותב המאמר. לקחת כל תקרית גבול שנופחה באופן חסר פרופורציות ולהפוך אותה ל"מלחמה על הבית". לפחות זה לא ארי שביט, הוא עוד היה מכניס את מוסר הנביאים, חורבן בית שני, ואולי גם את כיבוש החלל.
התזה שלי היא הפוכה. אזרחי ישראל אינם לוקים בתסמונת "האישה המוכה", אלא באינפנטיליות. מעין תחושה מיסטית של חוסר אונים, חוסר הבנה מוחלט של הקשר בין סיבה לתוצאה (ה"אין קשר" המפורסם), ובריחה למחוזות הפנטזיה ולמלחמות בני אור וחושך כתחליף להתמודדות בוגרת עם מציאות מעשה ידי אדם. המעטה האינפנטילי הזה טופח תחת שלטונו של שרון, האב הישראלי הקדמון, ועיקרו הוא קהות חושים מוחלטת, שובה של התחושה כאילו "הזמן משחק לטובתנו", והפיכת ישראל, יותר מאי פעם, למדינה ווסלית של ארצות הברית. מדינה מתחבאת בתוך קופסא, תמיד מחכה למשהו, תמיד מוקדם מדי או מאוחר מדי. צריך לחכות עד אחרי המלחמה בעיראק שתשנה את המצב מהקצה לקצה, עד אחרי הבחירות לבית הלבן, עד אחרי ההתנתקות, ההתכנסות, הבג"צ, הבחירות ברשות, הבחירות אצלנו, עד שערפאת ימות, עד שיילך הדור, עד שיבוא הדור, עד שתקום ממשלה פלסתינית, עד שתיפול הממשלה הפלסתינית, עד שיפסיק הטרור, עד שיתחיל הטרור (אם אין טרור אין בעיה), עד שהחיילים ייכנסו ללבנון, עד שייצאו מלבנון. שכחתי משהו?
והרי זה לא שבאמת יצאנו מגדרנו בשנים האחרונות הללו על מנת לפתור משהו. את יוזמת השלום הסעודית פטרה ממשלת ישראל בתור "ספין" בתוך שעה וחצי (מזכירה משהו, מהירות ההחלטה הזו?). את האיתותים מסוריה המבקשים לפתוח במשא ומתן כבר מזמן הפסקנו לספור, אבו מאזן חלש, החמאס פויה. כל ההתנתקויות וההתכנסויות אפילו על פי מתכנניהן לא נועדו אלא כדי ליישר קו עם ארה"ב ולמנוע בתנועת איגוף כל אפשרות פשרה. ובשקט בשקט, פה ושם נקלטות חצאי שמועות על עוד אישור בניה, תכנית E1, תוואי משונה עד מאוד לגדר ההפרדה...אבל שקט עכשיו, לא להפריע. ישנים פה. חולמים על מלחמת גוג ומגוג, מהמוצדקות שבמלחמות האין ברירה על הבית. מה בית? ווילה. ההיא בג'ונגל. או בכרמיה, או בכפר שמריהו, גם טוב.
|
|