 |
העולם נתון תחת איום. מלחמות בעיראק ואפריקה, טרור והתנתקות בישראל וברשות הפלסיטינית, מהומות אזרחיות בצרפת ובאוסטרליה. רבים הציעו פרשנות חברתית, תרבותית, דתית או כלכלית, אולם זווית ראיה נוספת, המביטה פנימה לנפש האדם ויחסי הגומלין שלה עם החברה, עשויה לתרום ליכולת שלנו להתמודד עם נטיית "הצל הארכיטפי" היוּנְגִיאַנִי להעיב על חיינו.
|
|
| פילוסופיה ומוסר • רון בן-יעקב • יום ו', 13/1/2006, 10:36 |
|
 |
|
| "נצחון המוות" מאת פיטר ברויגל האב, 1562 |
|
תפישת המוות
"ולהתיר את אלה אשר מאימת המוות היו נתונים לעבדות כל ימי חייהם" אל העברים ב' 15, הברית החדשה.
במסתו "מעברים תרבותיים ושינויים רוחניים", תיאר הפילוסוף והתיאולוג דויד אוּלַנְסִי כיצד השתנתה תפישת המוות בהיסטוריה. בתקופה הקדם־הלניסטית האדם היה חלק מקהילה מקומית, שבט, עם מסוים או תושב הפּוֹלִיס ביוון. המבנה החברתי הזה השפיע על תפישת הזהות העצמית, אשר התרכזה סביב הקהילה החברתית. אין פרוש הדבר שלחברי הקהילה לא היתה זהות עצמית ואישית, אלא שלתחושת השייכות לקבוצה ברורה היו משמעות וחשיבות עיקריים. בסיפור יעקב ובניו מהמיתולגיה הישראלית, הזהות העצמית נבנתה לפי השייכות השבטית, והשם הנוסף שקיבל יעקב – "ישראל" – זיהה מאז את העם העברי כאומה הישראלית. גם ביוון התבססה זהות הפרט על היותו אזרח הפוליס. האלים היוונים, בדומה ליהוה הישראלי, היו פטרוני הקהילה, העיר או העם, ולא קשורים ישירות לאדם האינדיבידואלי. לאנשי הזמן ההוא היתה תחושת זהות "קורפורטיבית," בה הפרט היה חלק מהשבט. העונש על סטייה מהנורמה היה הוקעה, הוצאה להורג, או גרוע מכך – חרם, גלות ואיבוד הזהות החברתית.
לעובדה שהזהות העצמית של הפרט מעוגנת בשייכות הקבוצתית היתה השפעה מכרעת על תפישת וחוויית המוות. תחושת הזהות העצמית, שעוצבה על ידי השייכות הקולקטיבית, הקטינה את הצורך בדאגה לחיים שלאחר המוות. האדם הכיר את עצמו כחלק מחברה שתמשיך להתקיים לאחר מותו, קהיליית נצח הנמשכת מעבר למותו של האדם המסוים. קהיליית האלמוות המעניקה לאדם את זהותו, הקטינה את חרדת האדם מהמוות. לכן המיתולוגיות הישראליות, המסופוטמיות והיווניות מתארות את המתרחש לאחר המוות בעיקר כתמונה של ירידה לעולם תחתון חשוך, בו מצטברים ריקבון וזוהמה. זהו תיאור של קבר, חוסר חיים. אין מקום בתיאור הזה ל"חיים" אחרים, מעבר למוות הפיזי.
כיבושי אלכסנדר מוקדון גרמו לשינוי מהותי בסדרי העולם החברתי. האימפריה ההלניסטית ספגה לתוכה את הקהיליות השונות שאיבדו את ייחודן, ועקב כך איבד הפרט את היכולת להזדהות עם קהילייה ברורה, ונשאב אל האוניברסליות של האימפריה היוונית. השפה, התרבות וסדרי הממשל של הפוליס היווניים השתלטו על העולם, ובכך השפיעו עמוקות על אופי החשיבה של הפרט. החברות הישנות לא היוו יותר גורם משמעותי שהשפיע על עיצוב נפשם של בני הקהילייה. "תחילת האדם כאינדיבידואל החלה עם אלכסנדר," כתב ההיסטוריון טארן. גם השינוים בדפוסי התקשורת וחופש התנועה ברחבי האימפריה תרמו לניתוק הקשר בין היחיד לקהיליה. במקביל נותק הקשר עם האל, שהתקיים עד כה בתיווכה של החברה, והתהוו דתות "שמימיות" או "דתות מסתורין" להן אלים מרוחקים ובלתי נתפשים.
ללא עוגן של קהיליה המעניקה זהות ומגוננת מפני חווית המוות, נאלץ האדם להתמודד ישירות עם תפישת המוות, שהפך לבעיה אישית. כתוצאה מכך התגברה תחושת העקה והחרדה מהכרת מותו – מוות אישי וסופי.
הכת הנוצרית נתנה מענה מוצלח לבעיית המוות בהבטחת חיי אלמוות דרך המושיע. ישוע מחזיר למאמין את תחושת השייכות לקהילייה מנחמת, המבטלת את חרדתם של בני התמותה. בהענקת תחושת השייכות לישות חברתית אלמותית, שינתה הנצרות פעם נוספת את תפישת המוות כחזון של קהיליה מגוננת ובעלת משמעות.
אימת המוות
"ההיסטוריה ... היא חלום ביעותים ממנו אני מתאמץ להיתעורר" - ג'יימס ג'ויס.
האנתרופולוג החברתי ארנסט בֶּקֶר, בהשראת הפסיכואנליסט אוטו רַנק ואחרים, פיתח תפישה מקיפה על טבע האדם. בֶּקֶר קובע שהאדם הוא חיה וכל תכונותיו נבנו על התשתית החייתית שלו. דארווין, טוען בקר, גרם להלם כה עמוק בזמנו, שעדיין מטריד אותנו, משום שתורתו הראתה "את הדרמה של פיצוח העצמות ושתיית דם בכל עירומה ונחיצותה הבסיסית: החיים אינם יכולים להימשך בלי שאורגניזמים יטרפו זה את זה." בדומה לשאר החיים, האדם איננו אלא אורגניזם שדואג לתזונתו: "קיום, עבור כל האורגניזמים החיים, הוא מאבק בלתי פוסק לתזונה – מאבק לכלול כל אורגניזם אחר שניתן להכניסו לפה ולדחוס במורד הלוע בלי להיחנק... מחזה עקוב מדם של צינורות עיכול מצוידים בשיניים בצד אחד הקורעים בבשר כל דבר שהם מסוגלים לתפוס, ובצדם השני מערימים פסולת מהבילה של צואה בעודם ממשיכים בתנועה לחיפוש אחר בשר נוסף."
אולם האדם הוא גם אורגניזם שיודע שהוא רוצה אוכל. האדם המודע לעצמו ולצרכי תזונתו, יודע מה יקרה לו אם הוא לא יוכל להשיג מזון. התודעה והמודעות העצמית של האדם מביאה גם למודעות המוות ובכך מטילה עליו את עולה של החרדה הקיומית.
בחשיבה הסמלית והמופשטת, המוות נתפס לא רק כמוות של אדם מסוים, אלא בעיקר כמוות סמלי, אי־רציונלי לא־מודע. האדם יודע שקיומו עומד בסכנה מתמדת ושאין מנוס מן המוות, "אנחנו יודעים כה הרבה ואנחנו יכולים לצפות לכה הרבה עד שהגענו למצב בו אנו יכולים לצפות את קץ עצמנו." לתפישת הזמן ולידיעה שאנחנו כה גדולים וכמעט כל יכולים, יש יתרון שרידותי שמחירו הוא אימת המוות.
התודעה שגרמה לחרדה קיומית, כמו התיבה של פנדורה, מספקת לאדם כלים להתמודד עם אותה חרדה. הסמלים והמשמעויות אותם אנו יוצרים מאפשרים לאדם לחיות ולשלוט באימת המוות, "כשברוב הזמן אין הוא מוטרד על ידי המחשבה הבלתי נתפשת על מותו הבלתי נמנע." השיתוף של הפרט והחברה מאפשר לאדם להתמודד עם חרדותיו, לשלוט עליהן ולנהל אותן.
(אילוסטרציה: iStockPhoto)
ניהול האימה
"הידיעה שאנחנו עומדים למות היא זו שעושה אותנו לבני אנוש" – אלכסנדר סמית.
כל חיה, לרבות האדם, רוצה להמשיך לחיות, אך דרך הכשרים הייחודיים המקנים לאדם יכולת חשיבה מופשטת ותפישת זמן, הוא נעשה מודע למותו. הידיעה הזו עלולה לעורר בו אימה, וזו דורשת שיטות התמודדות שיאפשרו לחיים להימשך. במסגרת "תיאורית ניהול האימה" שפותחה בסוף שנות השמונים בהשראת התיאוריות של בקר, אפשר לבחון כיצד התרבות מספקת לאדם דרכי התמודדות, כשהמשמעויות וראיית העולם התרבותיים משמשים כ"בולמי זעזועים" נגד אימת המוות. התיאוריה טוענת שאנחנו נוטים להגן ולהגביר את תחושת ההזדהות עם ערכי התרבות, לשנות את ההערכה העצמית שלנו לגבי מידת ההתנהגות שלנו לנורמות החברתיות, ובכך לתרום ליכולתנו להתמודד ולשלוט באימת המוות.
הידיעה שאנחנו שייכים לישות חברתית כמו חברה, משפחה, מפלגה, לאום, קבוצת ספורט, מקום עבודה או אפילו קבוצת גיל או מגדר, מאפשרת חיים למרות איימי החרדה. האמונה שאנחנו חיים לפי הסטנדרטים וערכי התרבות תורמת תרומה חיובית להערכה העצמית שלנו ובכך להביא לשיכוך מידת האימה. כשאנחנו נחשפים למוות, במיוחד כשאנו לא מודעים למחשבות, גוברת הנטייה לייחס חשיבות לסמלים לאומיים, להגן יותר על האידיאולוגיה שלנו, להגביר את מידת החשדנות והעוינות כלפי מתנגדים ואויבים, ולהגביר את מידת הסולידריות והנדיבות כלפי בני קבוצתנו.
במחקר מסוים התבקשו נבחנים לכתוב על מותם, ואחר כך לתלות על הקיר פסלון עץ של ישוע, בלי פטיש. הדרך היחידה לתלות את הפסלון היתה להשתמש בו כבפטיש. אלה שחשבו על המוות סיפרו שהמשימה היתה מאד קשה, והזמן שנדרש להם לתלות את הפסלון היה ארוך יותר בהשוואה לנבחנים שלא חשבו על מותם או שהתבקשו לתלות גזיר עץ. חווית המוות גרמה להם להסס כשהמשימה דרשה חילול סמלים דתיים או תרבותיים (בניסוי אחר המשימה כללה חילול דגל ארה"ב) בנפרד ממידת ההזדהות עם דת או סמלי המדינה.
בשנות התשעים הציעה ממשלת גרמניה שינוי חוקתי להגבלת ההגירה. המתנגדים לשינוי היוו מיעוט בקרב הציבור, אולם, כשמתנגדים נשאלו ברחוב, מול בית לוויות, והתבקשו להעריך את מידת התמיכה הציבורית במאבקם, הם סברו שהתמיכה הציבורית בהם הרבה יותר גבוהה. מידת הרגשת השייכות הקבוצתית תורמת ליכולתנו להתגבר על איומים שהמציאות הפיזית כופה על החיים. כך, חשיפה למחשבות על מוות גרמה לאנשים לתרום יותר כסף למוסדות צדקה, ויותר למוסדות לאומיים מאשר בינלאומיים.
קרל גוסטב יונג (מקור: ויקיפדיה)
אחווה חברתית
"הנפש האנושית איננה מוכלת בעצמה או תופעה פרטית לגמרי, היא גם קיבוצית" – קרל גוסטב יונג.
מחשבות מוות גורמות לנו להגן בצורה חזקה יותר על הקבוצה שלנו, ולשמר על הזהות החברתית שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שהקבוצה שלנו טובה, שלמה והרמונית יותר מקבוצות אחרות, וניטה לזלזל במי שאינו נחשב "לצידנו". כדוגמא נוספת, סטודנטים סקוטיים "זיהו" ביתר קלות פרצופים "אנגליים" או "סקוטיים" (למשל, שיער ג'ינג'י) אחרי שביקשו מהם לחשוב על המוות. העולם נראה להם כמורכב מגווני שחור ולבן, על סמך מידע קלוש ביותר.
בעוד האחווה החברתית עוזרת לנו להתגבר על החרדה, היא כרוכה במחיר העוינות כלפי האחר. כשהאלימות משתוללת ברחוב עולה הנטייה לראות באחר "חלאה", ולייחס לו פחות תכונות אנושיות. חשיבותם של סמלים וערכים לאומיים או דתיים עולה, והקשר הרגשי הגובר יניע אותנו להגן עליהם. נבחנים שקראו תיאורים חיוביים או שליליים של ארצות־הברית, הביעו הסכמה גבוהה יותר לתיאורים החיוביים ודחייה עמוקה יותר של התיאורים השליליים, כשהם נחשפו למחשבות על מוות.
מעבר לאימה
"לא מספיקה מחשבה בריאה, משום סירובה להכיר בעובדות הרוע, שהוא כנראה המפתח הטוב ביותר לאמת העמוקה" – ויליאם ג'יימס.
החיים מביאים אותנו בפני מצבים קשיים המאיימים לקעקע את הסדר והארגון החברתי. אנשים נאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים, רעב, אלימות פוליטית, מלחמות ופשע, אפילו שינוים חברתיים וטכנולוגיים מהירים גורמים ללחץ ועקה. המצבים האלה מהווים איום על הקיום הפיזי, על הרגשת הביטחון העצמי ועל השקפת העולם ודרך החיים שלנו. תפישת העולם שלנו, שנותנת תחושות של סדר, משמעות ומטרה לחיים, מאוימת. מנקודת המבט שהוצגה במאמר, האדם מתמודד עם האיומים הללו דרך הידוק הקשר החברתי והגברת רגשות האחווה והקִרבה לערכי התרבות והגנה עליהם.
אם נכיר ונבין גם את התהליכים הפנימיים האנושיים שנובעים מהחרדה הקיומית מפני המוות, באותה מידת חיוניות שאנו מקדישים להבנת הגורמים הסביבתיים־חיצונים להתפרצויות של אלימות, נוכל אולי לחפש דרכים ושיטות פעולה שתבאנה להקטנת החרדה ובכך לצמצם את האלימות והעוינות הבין־חברתית.
הצל הארכיטיפי
פירושו של ג'וזף הנדרסון, עמיתו של יונג, מסכם: "הצל הוא הדימוי של הרוע אותו אנו משליכים על האחרים שלא מסכימים עימנו, וכמה עלינו להקטינו בכדי ללמוד לחיות עימו, במטרה לבנות יחסים יותר פּוֹריים ומלאי הבנה עם אותם אחרים."
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש