הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת סידני היא אזור מוכה אסון. לא מהסוג הפאסיבי, כמו מבנה שהופצץ או אזור מוצף, אלא מהסוג האקטיבי, כמו כור גרעיני דולף או התפרצות של מחלת הפה והטלפיים.
כפי שמקומות מסוימים אינם נפגעים אף באזורי האסונות הנרחבים ביותר, כך גם באוניברסיטה שלנו ישנן עדיין כמה פקולטות שהן סבירות עד טובות. האסון אליו אני מתכוון לא היכה בפקולטות למדעים או בפקולטות מבוססות המדעים, כגון הנדסה או חקלאות. האסון במדעי הרוח התרחש כולו בעשרים השנים האחרונות. ב-1965 הייתה הפקולטה למדעי הרוח סבירה עדיין. היא לא הייתה מה שהיא כיום, מקור חשוב להרס מוסרי ואינטלקטואלי. מובן שהאסון אינו מוגבל לאוניברסיטת סידני. להיפך, הוא קיים בפקולטות למדעי הרוח ברוב האוניברסיטאות בעולם המערבי. אם עדיין שרד משהו מהמסורת המערבית של לימודים הומנים הרי זה למרות, ולא בגלל, מאמציהם של אנשי האוניברסיטאות שהינם יורשי מסורת זו.
קשה מאוד להסביר למי שאינו בן־בית בפקולטה למדעי הרוח את סדר הגודל של האסון, ולי אין יכולת לעשות זאת. עם זאת, את מהותו אני יכול להעביר בקלות בעזרת מספר דוגמאות מייצגות של דברים שנאמרים ונכתבים כיום בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת סידני.
דוגמא מס' 1
| המבנה הכללי של דזיין (Dasein) כנמצא־בעולם אינו קובע את הקיום ההיסטורי הספציפי הממשי שלו. דזיין תמיד מוצא עצמו מוכל באופן מסוים כאפשרות במבנה הכללי של קיומו כנמצא־בעולם. נקודת המבט המקובלת של הקוגיטו (cogito) נראית כמופיעה מתוך ההיפוסטטיזציה של אופן מסוים של קיומו של הדזיין, מתוך המבנה הכללי של נמצא־בעולם. כאן, התנהגותו של הדזיין, נסיונו והבנתו מתוקנים בדרכים מסוימות. היפוסטטיזציה כזו מערבת היפוסטטיזציה הדדית של צורה קטגורית השייכת לעצמים של ההבנה המתוקנת תיאורטית של הדזיין. |
הייתכן כי זו הלצה שנונה, פרודיה על מטפיזיקה גרמנית שנכתבה בידי לוגיקאי פוזיטיביסט ב-1934? ("דזיין" בגרמנית משמעו "קיום"). כלל וכלל לא. זהו קטע רציני לחלוטין, עדכני ומייצג מתוך מאמר שהתפרסם בחוברת מספר 2 של הכרך הראשון (1984) של כתב־העת Critical Philosophy, כתב־עת שמוצא לאור על ידי המחלקה לפילוסופיה כללית. האיש שכתב את המאמר הוא בוגר המחלקה, וכיום מרצה בה.
דוגמא מס' 2
"המושג טקסט רומז כי ההודעה הכתובה מבוטאת כסימן: מצד אחד המסמן (החומריות של האותיות וחיבורן למילים, משפטים, פיסקאות ופרקים), ומצד שני המסומן, משמעות שהיא בו־בזמן מקורית, בעלת קול אחד ומוחלטת... הסימן הקלאסי הוא יחידה חתומה, אשר סגירתה עוצרת משמעות ולא מאפשרת לה לרעוד או להפוך לכפולה או לשוטט. אותו דבר בטקסט קלאסי; הוא סוגר את היצירה, כובל אותה לאות, מצמיד אותה למסומן." (רולאן בארת)
בחרו קטע של שירה או פרוזה מתוך התקופה אותה מכסה הקורס D5 ודונו בה ביחס לציטוט הנ"ל. |
דוגמא זו הגיעה מהמחלקה לאנגלית. זוהי שאלה מתוך בחינה מנובמבר 1983 של הקורס "D5: שפה וספרות בתקופות הרסטורציה והאוגוסטינית". זהו קורס חובה לתלמידים בשנה שניה ושלישית. הציטוט מבארת הוא דוגמא מייצגת של מה שנקרא "סמיוטיקה". סמיוטיקה, למרות שאינה מוזכרת בספרו של אריק רולז על מזיקים שהובאו מבחוץ, היא צורה צרפתית של מגפה שקנתה לה אחיזה במחלקה לאנגלית, ומשפיעה גם על המחלקות האחרות לשפות מודרניות. הנגע גם הרחיק והשפיע על מחלקות אחרות: המחלקה לפילוסופיה כללית אף היא מעבירה קורסים רבי־משתתפים בנושא.
דוגמא מס' 3
במילים אחרות, אין להתייחס לתורה הפמיניסטית כתיאור מתחרה או מנוגד, אשר חולק על אמיתותם של טקסטים פטריארכליים. היא איננה דיון אמיתי, או תיאור יותר אוביקטיבי או מדעי. אפשר לראותה כאסטרטגיה, כהתערבות מקומית וספציפית עם מטרות פוליטות מוגדרות, אף אם ארעיות. בשנות ה-80 נראה כי התורה הפמיניסטית כבר אינה תרה אחר מעמד של אמת לא משתנה, טרנס־היסטורית וטרנס־גיאוגרפית בהיפותיזות שלה ובהצעותיה; אלא היא תרה אחר צורות אפקטיביות של התערבות במערכות של כוח על מנת לחתור תחתיהן ולהחליפן באחרות, מועדפות. אסטרטגיה משמעה הכרה במצב הקיים גם במאפיניו המבניים הכלליים יותר (מערכי כוחות מקרוליטיים) וגם במאפיניו המסוימים, המפורטים והמקומיים (מערכי כוחות מיקרוליטיים)...
כסדרה של התערבויות אסטרטגיות לדיונים פטריארכליים, התורה הפמיניסטית אינה רק מכוונת לגלות מה "לא טוב" או שקרי בתורות פטריארכליות – זאת אומרת החלפת "אמת" אחת באחרת. היא מתכוונת לא לאפשר למערכות, שיטות, והנחות פטריארכליות לקיים את כוחן ושליטתן. |
הדוגמא האחרונה היא מתוך המאמר "מהי תיאוריה פמיניסטית?" מאת ד"ר אליזבת גרוס, מאמר שהציגה בכמה הזדמנויות. ד"ר גרוס היא פמיניסטית נלהבת ומשפיעה. היא בוגרת המחלקה לפילוסופיה כללית והייתה בזמן כתיבת מאמר זה בעלת מעמד של מרצה ללא־קביעות במחלקה זו. כמובן שדוגמא זו שונה מאוד מדוגמאות 1 ו-2. ראשית, היא מובנת והיא אף כנה. ערכה מבחינתי הוא שהיא מראה שכיום יש בפקולטה למדעי הרוח מרצים שמצהירים בריש גלי כי ה"פילוסופיה" שלהם אין עניינה באמת, אלא בכוח. מכיוון שלא יכול להיות כי ד"ר גרוס טועה בעניין זה, הרי שהצהרתה נכונה. דעתם של אנשי הפקולטה על ד"ר גרוס אף אינה נפגמת כתוצאה מהצהרה זו. ההיפך הוא הנכון – ראו להלן.
יכולתי למצוא בקלות בה מצאתי שלוש דוגמאות אלו אלף נוספות, אך אחסוך אותן מהקוראים. תחת זאת, אבקש מהקוראים להכפיל דוגמאות אלו במאות מונים. דוגמאות 1-3 מייצגות מה שנעשה כיום בפקולטה למדעי הרוח. לרוב האנשים שאינם חברים בפקולטה קשה להאמין כי כך הוא הדבר. אנשי הפקולטה עצמם, אף אם לא עוללו דברים כ-1-3, אינם מוצאים בהם פגם. דוגמאות אלו נחשבות כצורת התבטאות רגילה לחלוטין, ואכן הן כאלה.
מה הביא לקטסטרופה זו? למלחמת ויטנאם הייתה חשיבות מכרעת בכך. לאף חבר במחלקה אשר לו וותק של למעלה מ-25 שנה אין ספק בכך, אך אם רצוננו להעמיק חקור עלינו להבחין בין שלושה גורמים עיקריים למחלה הקטלנית שפגעה בפקולטה למדעי הרוח: מרקסיזם, סמיוטיקה ופמיניזם.
מרקסיזם
כפריט בסדר היום האינטלקטואלי המרקסיזם הוא בקושי בדיחה. "האם 'מבנה־העל' הוא רק 'השתקפות של הבסיס הכלכלי'?" "עליך להבחין תמיד, חבר, בין מטריאליזם מכאני לבין מטריאליזם דיאלקטי... בין הגיון אריסטוטלי לבין הגיון דיאלקטי... בין סוציאליזם אוטופי לבין סוציאליזם מדעי." "האם התיזות על פוירבאך 'פרוגרסיביות', או נטישת נקודת המבט של הסוציאליזם המדעי?" וכולי וכולי.
לאחר שגיליתי מהי עבודה אינטלקטואלית רצינית, אני מתבייש להיזכר כי כל זה נראה לי די סקסי כשהייתי בן 19. (למרות שאני יכול לומר להגנתי כי גם אז דברים מסוימים, כמו דברי אנגלס על "סתירות בטבע" – זוכרים את גרגיר החיטה? – היו מביכים ביותר.) המרקסיזם הוא בעיה חברתית חמורה, אך כך גם נגע הסמים. זה גם זה הינם עניין לרשויות החוק. המרקסיזם הוא בעיה פוליטית קשה, אך כך גם איסלאם פונדמנטליסיטי. בכל מקרה המרקסיזם איננו בעיה אינטלקטואלית, בדיוק כמו נגע הסמים או האיסלאם הפונדמנטליסטי.
מרקס עצמו, שלא כמיליוני מעריציו, ידע היטב מה שווים אילתוריו העלובים על דיאלקטיקה. ב-1857 הוא כתב על מהלך המרד בהודו והוסיף, במכתביו לאנגלס, כי "ייתכן שאשים עצמי ללעג וקלס. אך במקרה כזה תמיד אפשר יהיה לצאת מזה עם קצת דיאלקטיקה. מובן שניסחתי את הצעתי כך שהיא תהיה נכונה בכל מקרה". זוהי ציטטה מעמ' 152 של כרך 40 (!) של אסופת כתביו. יש לתלות אותה על כל דלת בכל פקולטה למדעי הרוח בעולם המערבי (אבל, למרבה הצער, זה כבר מאוחר מדי).
סמיוטיקה
אני משתמש כאן במילה "סמיוטיקה" במובן מעט רחב מהמקובל. בדרך־כלל משמעותה מוגבלת להבלים יומרניים כדוגמא 2, שמקורה בפריז. אך דוגמא 1 היא בבירור דוגמא נוספת של אותה הפרעה סופנית של השפה, על אף שנושאה הוא ביטוי גרמני. לכן אני מחשיב הן את דוגמא 1 והן את 2 כדוגמא לסמיוטיקה. מובן שלא בא בחשבון שאני, או מישהו אחר, יבקר משהו כזה, זה מתחת לסף הביקורת. אין שום אפשרות למצוא שגיאות עובדתיות או לוגיות אצל בארת, פוקו, דרידה, היידגר ודומיהם. קריאה בכתביהם היא בזבוז זמן מושלם כיון שאין שום דרך לדעת אם אמת הם או שקר.
פמיניזם
אשר לפמיניזם: אם בוחנים את תנועת שחרור האישה בלבד, קשה שלא לתהות האם נשים נחותות אינטלקטואלית מגברים. הפמיניסטיות טרם כתבו דבר אחד, המוקדש למטרתן, שבר־דעת יוכל לייחס לו חשיבות כלשהי. כתביהן רק מעידים כי הכותבות, לאחר שנהנו מכמעט מאה שנים של חרות, השכלה, עושר ובריאות ששום אישה לא נהנתה משכמותם בעבר, ומעטים הגברים שנהנו מהם ברמה כה גבוהה – עדיין אין להן הישגים להצביע עליהם מלבד שכנוע עצמי עמוק בהישגהן המבריקים, השגים אשר העולם, ברשעותו, לא השכיל להכיר בהם. סיסמתן היחידה היא עדיין הטענה הנושנה: "נשדדנו!". אני מוצא עצמי תוהה "לעזאזל, למה הן לא עושות משהו אשר ייחשב להישג אינטלקטואלי, במקום להתבכיין כל הזמן על כך שמונעים מהן לעשות זאת?". אך זו מחשבה טפשית, שכן כפי שראינו בדוגמא מספר 3, יהיה זה חסר תוחלת לצפות לפרי אינטלקטואלי מפמיניזם.
מבחינה אינטלקטואלית סכום המרקסיזם, הסמיוטיקה והפמיניזם הוא 0 + 0 + 0 = 0. אבל, מבחינה מוסרית וממסדית השפעתם על האוניברסיטאות היא קטלנית. אם ניקח לדוגמא את הערכת הסטודנטים, איך אפשר לצפות שציונים בבחינות יהיו יותר מבדיחה אם השאלות דומות לדוגמא 2? בהוראה, כאשר רעיונותיו של המרצה מיוצגים על ידי דוגמא 1, אין לצפות ליותר מאשר פארסה סוריאליסטית. במינוי מרצים השפעת הפמיניזם ידועה לשמצה, ונתמכת על־ידי כמעט כל המרצים בפקולטה למדעי הרוח. אשר להשפעה המוסרית והממסדית של מרקסיזם, אין צורך להוסיף דבר, שכן הנעשה באוניברסיטאות אינו שונה ממה שקורה למשל באיגודי הבנאים והעובדים.
מכל המחלקות בפקולטה, זו המציגה באופן המובהק ביותר את ההשפעות שציינתי היא המחלקה לפילוסופיה כללית. ייתכן שיש במחלקה לאנגלית יותר פמיניסטיות, שהסמיוטיקה במחלקה לצרפתית פחות מובנת, שישנם מרקסיסטים טפשים יותר במחלקה לאנתרופולוגיה או באמנויות, אך אין דוגמא טובה יותר לאסון כללי כמו המחלקה לפילוסופיה כללית. אשר על כן, בקרב המרצים, אין מחלקה הנהנית ממספר גדול יותר של מעריצים ותומכים. ב-1976, שלושה מרצים בעלי קביעות ברחו מהמחלקה, וקיבלו מקלט בשלוש מחלקות אחרות בבית־הספר לפילוסופיה. ב-1984, עוד שלושה נסו. האם גלי בריחה אלו עוררו תרעומת על הגורמים לה? להיפך, כמו במקרה של פליטי ויטנאם, הם רק העלו את קרנם של האשמים. באותו זמן הם הפחיתו את כמות הפילוסופיה במחלקה לפילוסופיה כללית, שלא לדבר על איכותה. למרות זאת, הקורסים בנושא פמיניזם, מרקסיזם וסמיוטיקה רבים כבעבר. אין בחינות בנושאים אלו. בשל שתי סיבות אלו המחלקה לפילוסופיה כללית פופולרית מאוד בקרב הסטודנטים. (כמו שאמר פעם סטודנט: "בפילוסופיה כללית האתגר הוא להיכשל"). מובן שבנסיבות אלו קל מאוד לייצר מרקסיסטים לרוב.
דת הפילוסופיה הכללית
מה שנותר היום מפילוסופיה כללית אינו מחלקה לפילוסופיה, אלא מקום מקלט בו הטקסים של המרקסיסטים והפמיניסטיות יכולים להיערך באין מפריע, בהשגחתם של כהנים מוסמכים. בסביבות שנת 985 לספירה, דתיים אדוקים או עשירים בעלי רגשות אשם היו מעניקים סכומי כסף לנזירים או נזירות בכדי שיתפללו לעילוי נשמות המתים או יאמרו מזמורי תהילים. ב-1985 משלם המיסים מעניק כספים לדקלום יום־יומי של קללות על גברים, קפיטליזם, "פילוסופיה אנליטית" וכיוצא באלה.
אינני אומר כי אין במחלקה לפילוסופיה כללית מרצים בעלי יכולת. למעשה שני מרצים, ד"ר ג'ורג' מרקוס וד"ר ג'ון ברנהיים, הם אינטלקטואלים מוכשרים, אך הרבה תלוי בתחומי עניין ולא רק ביכולת. עניין באינטלקטואליזם טהור, בניגוד לפוליטיקה, נמצא ביחס הפוך ליכולת אצל שני מרצים אלו. ד"ר מרקוס הוא פליט מהונגריה, וכמו רבים מאלו הוא נבון ומשכיל מאוד. עם זאת, גם כן כמו רבים מאחיו הפליטים, הוא נותר שבוי בשאיפה לרבע את המעגל, כלומר, להמציא סוג כלשהו של סוציאליזם שלא יוביל לעוני ורצח. הוא איננו מסוגל להיחלץ מהמעגל של "הביקורת של א' על העיוותים של ב' על הרויזיות של ג' למרקסיזם". ד"ר מרקוס הוא בר־מזל מכמה בחינות בכך שהוא כאן, שהרי בארצות הקומוניסטיות באירופה איש כבר לא מעמיד פנים כי נושאים אלו ראויים לדיון רציני. אפילו האינטלקטואלים של המפלגה הקומוניסטית לועגים למרקסיזם. בארצות החופשיות, לעומת זאת, דיון במרקסיזם מביא לאדם כבוד וספרים בנושא נמכרים היטב.
הקריירה של ד"ר ברנהיים, למראית עין, מגוונת יותר. הוא היה בעברו כומר קתולי, אחראי על הקולג' הקתולי המסונף לאוניברסיטה. אך בא היום (במהלך מלחמת ויטנאם כמובן) בו ויתר על כל זה כיון שגילה את דת האמת: דת מדעי הרוח, דת המרקסיזם, הפמיניזם וכל השאר. כיום הוא מנהיג מקומי של דת זו. ד"ר ברנהיים עצמו מאמין כמובן רק בתת־קבוצה מסוימת של דת זו, אך זה מפני שאחרי הכל ישנו דיסטנס מסוים בין המאמינים לבין כהני הדת.
שני מינויים שנעשו לאחרונה במחלקה לפילוסופיה כללית מעידים היטב הן על המחלקה והן על הפקולטה לה היא משתייכת. אחת מהמשרות הפנויות הייתה משרת מרצה בעל קביעות בפמיניזם. למשרה זו רצתה המחלקה למנות מועמדת פנימית, ד"ר גרוס שהזכרתי לעיל. אולם הייתה תחרות חזקה ממועמדים חיצוניים ולפחות בנושא פרסומים בפילוסופיה, מצבה היחסי של ד"ר גרוס לא היה מעודד. כמה מהמועמדים החיצוניים פירסמו מאמרים (ולא רק על פמיניזם) בכתבי־עת פילוסופיים בינלאומיים מהשורה הראשונה, מה שאין כן במקרה של ד"ר גרוס. למעשה מחצית מפרסומיה היו בכתבי עת כגון Intervention, Gay Information, Scarlet Woman, On the Beach וכו'. ייתכן שאלו כתבי־עת ראויים אך הם אינם מפרסמים מאמרים רבים, או טובים, בפילוסופיה.
מובן שאף אחד לא מתייחס לפרסומים כקריטריון היחיד למינויים אקדמיים, אך במקרה זה, חוץ מעניין חוסר הפרסומים של ד"ר גרוס, קיים עניין נוסף: המאמר שבדוגמא 3. מאמר זה היה גלוי וכן ובמידה מסוימת גם מחוכם, שכן אין דרך טובה יותר לעקר טיעונים בדבר חוסר האינטלקטואליזם של הכותבת מאשר הכרזה כנה מראש שעניינה הוא כוח, ולא אינטלקטואליזם. עם זאת, היה ניתן לצפות כי הכרזה כזו תהווה בעיה למינוי הכותבת למשרת מרצה בפקולטה לפילוסופיה. ציפיה כזו מעידה על בורות באשר למצב הפקולטה לפילוסופיה.
מתוך שבעה־עשר החברים הקבועים בבית הספר לפילוסופיה, אחד־עשר אכן התנגדו בתוקף למאמר של ד"ר גרוס. מסיבה זו, בין השאר, הם התייחסו למינויה של ד"ר גרוס כ"בלתי קביל בעליל". דעה זו, במילים אלה בדיוק, הוצגה בפני ועדת המינויים. גם בועדה עצמה רוב הפילוסופים היו שותפים לדעה זו, ולא היססו לומר זאת בצורה נחרצת. אך לא זוטות כעין אלה יסיטו את המכבש הפמיניסטי ממסלולו. הועדה המליצה על מינויה של ד"ר גרוס ברוב של שניים לאחד. עלי להדגיש כי החלטת הועדה ייצגה היטב את דעת הרוב בפקולטה למדעי הרוח. כל הצדדים המעונינים הסכימו כי אותה תוצאה הייתה מתקבלת על ידי כל ועדת מינויים במדעי הרוח.
המינוי השני היה אף הוא למשרת מרצה קבועה. גם כאן רצתה המחלקה למנות מועמד פנימי. נסיון קודם להביא למינוי זה היה אחת הסיבות למנוסת חברי הסגל הקבועים ב-1984. במקרה זה, התנגדות חברי הסגל למינוי הייתה עזה אף יותר מבמקרה הקודם, ולדעת הפילוסופים בבית־הספר ובועדת המינויים, התנגדות זו היתה כה משמעותית, עד שלא ניתן היה להתעלם ממנה. ולמרות זאת – אין ממש צורך לסיים את הסיפור, כפי שאין צורך לציין שמדובר היה במועמדת. דיווחים על מינויים חדשים בפקולטה למדעי הרוח הם חד־גוניים למדי.
דתות תמיד מחולקות לכתות מסוכסכות, וודאי שהיחסים בין הכתות השונות במדעי הרוח רחוקים מלהיות הרמוניים. ישנו סכסוך מתמיד בין הסמיוטיקנים והמרקסיסטים ובין הפמיניסטיות למרקסיסטים. לכל קבוצה יש הערכה מוצדקת בדבר יכולותיהן האינטלקטואליות של יריבותיהן. סכסוך זה הוא מקור לנחמה עבור ליברלים רבים, אך אל להם לשאוב עידוד, שכן דרכן של כתות היא לאחד שורות במהירות במקרה של איום חיצוני.
דוגמא טובה לכך היא התגובה לניסיון שהתרחש לאחרונה לאחד בין המחלקה לפילוסופיה כללית לבין המחלקות לפילוסופיה מסורתית ופילוסופיה מודרנית. ד"ר זוכטינג המרקסיסט, שהיה אחד המבקרים החריפים בנוגע לשני המינויים הקודמים, שינה את עמדתו לתמיכה במינויין של שתי הנשים כאשר עלה איום האיחוד בין המחלקות. כאשר עמית לשעבר עקץ אותו על שינוי זה השיב ד"ר זוכטינג: "הבעיה שלך היא שמעולם לא היית חבר במפלגה." קרוב לודאי שלא התכוון למפלגה מסוימת, וגם אם כן, זה לא משנה בדיוק לאיזו. סביר יותר להניח כי מה שהנחה אותו היה הצו המרקסיסטי־לניניסטי להשאיר את הארגון בחיים בכל מחיר. התנהגותו של ד"ר זוכטינג מדגימה היטב לא רק את הנטייה לאחד שורות, אלא אף את האתוס הכללי במחלקה לפילוסופיה.
אפשר לעצור דליפות קרינה והתפרצויות מחלת הפה והטלפיים. האסון המתרחש במדעי הרוח חשוב בהרבה מאלו, אך לא ברור אם ניתן לעצור אותו. ייתכן כי הדרך היחידה בה אפשר לעצור את האסון היא גביית שכר לימוד מלא, לפחות מהסטודנטים למדעי הרוח. מהלך כזה יעלה את רמת הסטודנטים ובאותו זמן יפחית את מספרם. לאחר מכן תהיה הדרך סלולה להפחתת מספר אנשי הסגל האקדמי במדעי הרוח ולשיפור איכותם.
כשלעצמו, כל זה רק יצמצם את הפסדינו. אך אם אפילו רבע מכמות הכסף שמבוזבזת כיום על מדעי הרוח יועבר לפקולטות המדעיות יהיו לכך יתרונות רבים, גם לאומה וגם לידע האנושי.
|
קישורים
המאמר המקורי כפי שפורסם ב-Quadrant
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש