 |
קטע מתוך ספרו החדש של אילן שיינפלד, "הסדנה לשירה – מדריך לכותבי שירה ולמלמדיה". הספר ראה אור לאחרונה בהוצאת שופרא לספרות יפה.
|
|
| יצירות אמנות • אילן שיינפלד • יום ה', 10/11/2005, 13:00 |
|
 |
|
| עטיפת ''הסדנה לשירה'' |
|
רחל חלפי
בּלוּז הלכתי לעבוד בְּתור בת־יענה
הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל
תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת יַעֲנָה
כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה
רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה
וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה
לַעֲבֹד כַּמָּה מָתוֹק לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה מוּכָנָה
אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי
לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה
וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?
מוּכָנָה אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יַעֲנִי בַּת יַעֲנָה!
מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא
רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?
הַצַּוָּאר שֶׁלָּךְ זָקוּף מִדַּי הֵם אוֹמְרִים לִי בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית
הַגּוּף שֶׁלָּךְ חָצוּף מִדַּי הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ חָשׂוּף מִדַּי אוֹמֶרֶת הָעוֹבֶדֶת
הַסּוֹצְיַאלִית שֶׁל גַּן הַחַיּוֹת
אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְהַפְּכִי בַּהֲפֵכָה
תַּהַפְכִי אֶת עוֹרֵךְ תְּעַקְּמִי אֶת צַוָּארֵךְ וְתִקְבְּרִי אֶת רֹאשֵׁךְ
לֹא תְּקַבְּלִי עֲבוֹדָה שֶׁל בַּת יַעֲנָה?!
אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה
זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה
נָא! זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!
שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!
(מתוך: רחל חלפי, זיקית או עקרון אי הוודאות,
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו)
השיר כתוב כמונולוג של אישה, ופותח בהצהרה המנוסחת בלשון כמו לוגית: "הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה." לכאורה, יש היגיון רב באמירה זו, שהרי - היכן ניתן לעבוד בתור בת יענה אם לא בגן חיות? אלא שכמובן, 'עבודה' בתור בת יענה היא דבר שאינו אפשרי כלל. לכן, זוהי הצהרה המלעיגה את הלוגיקה, ויוצרת מלכתחילה התבוננות אירונית מאוד של הקורא בדוברת ופקפוק במידת התבונה שלה.
המשך הבית דווקא תומך בדוברת, בכך שהאנשים המראיינים אותה בראיון העבודה אינם מתייחסים לאבסורדיוּת שבעצם הרעיון 'לעבוד' בתור בת יענה. להפך, הם מראיינים אותה בצורה מקצועית, כביכול, ומשתמשים בביטויי לשון השמורים לראיון עבודה: "אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה". בהמשך הם גם מפרטים לאילו התמחויות זקוק מי שרוצה לעבוד כבת יענה: "יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל/תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת יַעֲנָה". המראיינים הם מקצועיים, יש להם לשון מקצועית והם פועלים על פי סטנדרטים מסוימים. מתוך סטנדרטים אלה הם גם דוחים את בקשתה של הדוברת לעבוד כבת יענה.
הבית הבא חוזר לנקודת המבט של הדוברת. באמצעות החזרות "כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל", "רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל", משפט הייחוד "אֲנִי צְרִיכָה" והמשפט החסר "וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה", נבנה כאן טון דיבור עילג, היסטרי, של אישה מן המעמד הנמוך, הנאבקת לפרנסתה. גם המשך הבית כתוב בתחביר המאפיין סלנג ישראלי, "אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי/ לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה", ומחזק את הטון העילג של הדיבור ואת אפיון הדוברת כאישה פשוטה ונטולת תחכום. כן מסתתרת בתוך המונולוג הקצר שלה גם סתירה לוגית, בין "כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה" לבין "רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה". הרי בת היענה משתמשת בחול כדי לטמון ראשה בו, כדי להימנע מן הראִייה. הבאת שני הדברים הסותרים זה לזה, בתור תבנית של חזרה כפולה ותוך כדי חריזה, "חוֹל" "הַכֹּל", מחריפה את העימות הלוגי, ומאפיינת את הדוברת הן כאישה היסטרית, והן כמישהי, שאינה מבינה עד תום מה נדרש ממנה כבת יענה: אם היא רוצה לעבוד בתור בת יענה, הדבר הכי חשוב הוא שתטמין ראשה בחול ותחדל לראות מה שמסביבהּ.
הבית הבא הוא מנקודת המבט של הסובבים אותה, אולי המראיינים הפוטנציאליים לעבודה. הם אומרים "אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה/ וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?". בתשובתם הם מאפיינים את הדוברת כאישה היסטרית (רצה רצה), שאינה מסוגלת שלא לראות, אלא יכולה רק להשכיח מעצמה מה שראתה. תכונות אלה אינן מספיקות לקבלת התפקיד. היא צריכה לוותר לגמרי על הראש.
הנקיטה בדרישה מוגזמת ובלתי אפשרית זו משמשת כאן לערטול התחבולה בשיר. מתוכה אנו מבינים, שהשיר אינו נסב על אישה, המבקשת להיות בת יענה, אלא על אישה, המתמודדת על מעמדה כאישה בחיים החברתיים, הנשלטים בידי גברים. הבית הבא מחזק את האינטרפרטציה הזאת בצורה הומוריסטית. השימוש בשני ביטויים בבית זה, האחד מתחום הסלנג, "יַעֲנִי", והשני תקני, "בַת יַעֲנָה", יכול לשמש לכאורה כדרך נוספת לאפיון האישה הדוברת כחסרת השכלה. אולם היכולת שלה להצמיד שני ביטויים עם קשר צלילי ביניהם באופן המחולל אפקט של הומור מְפֵרָה את אפיונהּ ככזו. גם המשך הבית מבהיר, שהיא אישה חכמה, המודעת היטב למצבה, ולפער בין רצונותיה לבין מה שחברת הגברים הסובבת מייעדת לה: "מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא/רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?".
הבית שבא לאחר מכן מחריף את העימות בין הדוברת לבין סובביה, הכוללים כעת גם גברים וגם נשים, שהפנימו את חוקיו של העולם הגברי ודרישותיו מנשים, כמו העובדת הסוציאלית של גן החיות. הימצאותה של עובדת סוציאלית בגן חיות אף היא עוּבדה מלאת הומור, המשמשת לערטול התחבולה. לא מדובר בגן חיות, כי בגן חיות אין עובדת סוציאלית. מדוברת בחברת בני האדם. זאת, ממש כשם שאין דבר כזה, לשכת עבודה זואולוגית.
הבית הזה בנוי מקטלוג שלם של דרישות תפקיד נוספות ממי שמבקשת לעבוד כבת יענה. ממנו מתברר, ששום דבר שהיא עושה אינו טוב דַיו למראיינים בלשכת העבודה. הצוואר שלה לא מספיק עקוֹם, הגוף שלה לא מוסתר דַיו, המבט שלה לא כבוי דיו. חשוב להבחין בכך, שהדרישות מן האישה הן פיסיות. היא צריכה להפוך את עורהּ, לשנות את טבעה, כדי לקבל את המשרה שהיא חושקת בה. המלחמה של העולם הגברי היא קודם כול בגוף האישה, ומתוך כך - גם בתודעתה. בחזרה על קטלוג הדרישות, ובריבוי הפעלים, יש ממד של אכזריות. החברה הסובבת את האישה היא אינטנסטיבית מאוד בדרישותיה, אפילו אלימה. היא דורשת מן האישה מהפּך מוחלט, מקצה לקצה, כדי להתקבל אליה כשווה בין שווים.
בבית הבא הדוברת מנסה, כביכול, לשכנע את הסובבים אותה, שאם אינה יכולה להיות בת יענה, מבחינה פיסית, היא יכולה ללבוש מסכה, בגד חיצוני, שישַׁווה לה צורה של בת יענה, ואפילו יַקנה לה חושניות. הכללת ממד החושניות בהצעתה קושרת את עניין הביגוד והאופנה לאופן שבּוֹ גברים מתבוננים בנשים, ולאופן שבו נשים פועלות כדי לזכות באפשרות להיכלל בעולמם של גברים: על ידי לבישת מסכות. החזרה "זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה", והחרוז שהיא יוצרת עם "בַּת יַעֲנָה" הופכים את כל ההצעה הזאת, ללבוש מסכה של בת יענה, למגוחכת. היא גם חושפת את טבעה האמיתי של הדוברת בשיר. זוהי דוברת מתוחכמת מאוד, מפוכחת, הרואה נכחה את חברת האדם ומה שהיא דורשת ממנה כאישה. היא יודעת מה המחיר שנדרשות נשים לשלם כדי להיכלל בעולמם של הגברים, וכשהיא מציעה ליטול עליה את המחיר הזה, היא עושה כן כדי לחשוף את הנלעגוּת של הדרישות שמציב העולם הגברי בפני נשים.
הבית האחרון בשיר חושף את טבעם האמיתי של הגברים המראיינים אותה. הם משתמשים בביטוי הסלנג "נָא", המאפיין אותם כגברים עצבניים, קִצרי רוח, אבל ככאלה, המודעים היטב לסכנה הטמונה בדוברת כלפי עולמם: "זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!/שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!". הם יודעים מה הם דורשים מן האישה: הבנה של חוקי העולם הגברי וציות להם באמצעות הטמנת ראשה בחול, ולא פחות מזה. הם אינם מסתפקים בנוצות, בחיצוניות; הם רוצים את הכול - את הציות המלא לחוקיו של העולם החברתי שיצרו.
השיר "בלוז הלכתי לעבוד בתור בת יענה" הוא שיר מצוין, העושה שימוש בלשון סלנג, באמצעים רטוריים כמו חזרה וסמיכות צלילית, כדי להשיג אפקט של הומור. דרך השימוש בהומור מעבירה כאן רחל חלפי אמיתוֹת חדות מאוד על מעמד האישה בחברה המודרנית. בעיני, ראוי שיר זה להילמד בבתי הספר, ולהיכלל בכל תכנית לימודים העוסקת בשירה עברית מודרנית ובלימודי מִגדר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש