צדק מאוחר במיסיסיפי
ב-21 ביוני 2005 הסתיים בעיירה פילדלפיה שבמדינת מיסיסיפי משפטו של אדגר ריי קילן, תושב המקום בן שמונים. קילן הורשע על־ידי חבר המושבעים בהריגתם של מייקל שוורנר, אנדרו גודמן וג'יימס צ'ייני, שגופותיהם התגלו בקרבת העיירה ארבעים ואחת שנה קודם לכן. יומיים לאחר ההרשעה גזר השופט על קילן עונש מאסר של שישים שנה – עשרים שנה עבור כל קורבן.
הרצח של שוורנר, גודמן וצ'ייני היה אחת מהפרשות שהסעירו את ארצות־הברית בתקופה הסוערת ממילא של שנות השישים. קצת רקע היסטורי: כמאה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים האמריקאית, שבסופה כפו מדינות הצפון המנצחות על מדינות הדרום המורדות את שחרור העבדים השחורים, עדיין סבלו השחורים במדינות הדרום מאפליה בוטה וגזענות ממוסדת. קצת קשה לנו להבין במקומותינו כיצד באה אפליה זו לידי ביטוי. אדם שחור במדינות הדרום (בעיקר ב"דרום העמוק" – אלבמה, מיסיסיפי, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ודרום־קרוליינה) לא יכול היה להצביע בבחירות, להשתמש בבית־שימוש של אנשים לבנים, לקנות כוס קפה במזנון של אנשים לבנים, ללמוד באוניברסיטה או במכללה של אנשים לבנים, לשבת באוטובוס ליד אנשים לבנים, וכן הלאה. כל מרכיבי האפליה הללו היו מעוגנים בחוקים ונאכפו על־ידי רשויות המדינה. זאת, להזכירנו, בתקופה שבה נחשבה ארצות־הברית בעולם כולו כמגדלור של דמוקרטיה, חירות ושוויון, ראשית מול גרמניה הנאצית ואחר־כך מול ברית־המועצות הטוטליטרית.
בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים החלו השחורים להתארגן ולמחות כנגד האפליה הבוטה. זאת, בין היתר, כתוצאה מהגירתם של מיליוני שחורים אל מדינות הצפון התעשייתיות, בהן הם התרכזו בעיקר בערים הגדולות (כגון שיקגו, ניו יורק וקליבלנד); במדינות אלה, גילו השחורים, לא ננקטה נגדם אפליה ממוסדת ורשמית, ומרבית מאפייני ה"הפרדה" (segregation) בין הגזעים לא התקיימו, גם אם במישור החברתי היו האוכלוסיות רחוקות מאד משילוב ומשיתוף פעולה.
חברי קו-קלוקס־קלאן מול שחורים בפלורידה, 1938 (צילום: מגזין Life)
בקיץ 1964 ערכו כמה ארגונים אמריקאיים לזכויות האזרח מבצע בשם "קיץ של חירות". במסגרת המבצע הגיעו פעילי זכויות אזרח ממדינות צפוניות – רבים מהם לבנים – למדינת מיסיסיפי שבדרום, במטרה לחבור לאוכלוסיית השחורים המקומית ולשפר את מצבה. מייקל שוורנר ואנדרו גודמן היו שני צעירים לבנים מניו־יורק, שבאו לעודד שחורים להירשם לבחירות; ג'יימס צ'ייני היה צעיר שחור מהעיר מרידיאן שבמיסיסיפי שעבד יחד איתם. ביוני 1964 שהו השלושה בעיירה פילדלפיה.
בני האוכלוסייה הכפרית הלבנה של מיסיסיפי לא ראו בעין יפה, בלשון המעטה, את המבצע. הפעילים נתפסו בעיניהם כחבורה של יפי־נפש מהצפון, שבאו להשתלט על מדינות הדרום ולכפות על תושביהן השקפות עולם ואורחות־חיים המנוגדים לרוח הדרום. מאז תום מלחמת האזרחים נשאו בלבם תושבי הדרום טינה ושנאה כלפי הצפון, ודבקו באפליית השחורים כמאפיין המרכזי של "דרך־החיים הדרומית", המבדילה אותם משאר תושבי ארצות־הברית.
כמה מתושבי פילדלפיה החליטו להתנכל לשלושת הצעירים. שוטרים מקומיים עצרו את מכוניתם בעוון נהיגה במהירות מופרזת, והשלושה נלקחו למעצר בתחנת המשטרה המקומית. בדרכם החוצה מהעיירה, לאחר ששוחררו, ארבו להם מספר גברים, שהוציאו אותם ממכוניתם. שוורנר, גודמן וצ'ייני נרצחו וגופותיהם נקברו תחת גשר בקירבת מקום.
הימים היו ימי השיא של המאבק סביב זכויות השחורים בארצות־הברית. בקונגרס עמדה על הפרק הצעת "חוק זכויות האזרח", שממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון קידם כחלק מצוואתו הפוליטית של ג'ון קנדי, הנשיא שנרצח רק כמה חודשים קודם לכן. הרצח המשולש נחקר על־ידי ה-FBI, לאחר שהרשויות המקומיות סירבו לפעול, בטענה כי אין בנמצא ראיות שיספיקו להרשעה. מבין 18 הנאשמים שהועמדו למשפט, הורשעו רק שבעה, שריצו עונשי מאסר של שנים ספורות בעוון עברות פחותות. קילן עצמו שוחרר משום שחבר המושבעים לא הצליח להגיע לתמימות־דעים בעניינו (גם כעת הורשע קילן בהריגה בלבד, ולא ברצח).
ההחלטה לפתוח מחדש את התיק של קילן, אחד מהנאשמים המעטים שנותרו בחיים ארבעים ואחת שנים לאחר הרצח, התקבלה דווקא על־ידי רשויות החוק המקומיים במיסיסיפי. הדבר נעשה בעידודה של קבוצת אזרחים מפילדלפיה, שחורים ולבנים, שביקשו להראות כי מדינתם אכן השתנתה, וכי סופו של הצדק לצאת לאור. מקרה זה מצטרף למספר מקרים אחרים מהשנים האחרונות, בהם רשויות החוק המדינתיים והפדרליים פתחו מחדש תיקים משפטיים של פשעים מתקופת המאבק על זכויות השחורים, אשר בזמנם טויחו או הסתיימו בזיכוי.
האמנם שינוי?
לכאורה, בארבעת העשורים שחלפו מאז אותם ימים אפלים של אפליה וגזענות חל שינוי מהותי. הנשיא קלינטון הוכתר על־ידי רבים מהשחורים עצמם כ"נשיא השחור הראשון"; מחליפו, ג'ורג' וו. בוש, הגדיל לעשות, ולראשונה בהיסטוריה של ארצות־הברית, מינה שני מזכירי מדינה שחורים: קולין פאוול (שלפני כן היה השחור הראשון לכהן כיושב־ראש המטות המשולבים) וקונדוליזה רייס (שלפני כן היתה האדם השחור הראשון לכהן בתפקיד היועץ לביטחון לאומי של הנשיא).
קונדוליזה רייס וקולין פאוול (צילומים: משרד ההסברה של ארה"ב)
סיפורה של רייס הוא מרתק במיוחד. היא נולדה בשנת 1954 בעיר בירמינגהם שבאלבמה, בלב הדרום העמוק של תקופת ההפרדה והגזענות. בבירמינגהם הגיעה האלימות הממסדית נגד השחורים לשיאה: ב-1963, כשהיתה בת תשע, ערכו גזענים לבנים פיגוע תופת נגד כנסייה שחורה בבירמינגהם, בה נרצחו ארבע ילדות שחורות, בערך בנות גילה. העובדה שילדה שחורה מאלבמה הפכה כמה עשרות שנים מאוחר יותר למזכירת המדינה של ארצות־הברית היא אחת מנפלאות ההיסטוריה; העובדה שהיא מונתה על־ידי נשיא רפובליקני, הנחשב למייצגה של אמריקה "אדומת־הצוואר", השמרנית והמסורתית, היא אחת מנפלאות האירוניה ההיסטורית.
מי שינסה לעמוד על מצבם של השחורים בארצות־הברית בימינו באמצעות צפייה בטלוויזיה, למשל, עלול לקבל רושם מעוות: לצידם של פאוול, רייס ואולי עוד מספר מצומצם של דמויות ציבוריות בכירות, בולטים בתקשורת בעיקר כוכבי המוסיקה והקולנוע השחורים. הסגנונות המובילים במוזיקה המערבית הפופולרית של השנים האחרונות – ה"היפ־הופ" וה"ראפ" – נשלטים בעיקר על־ידי שחורים: סנופ־דוג, נלי, פיפטי סנט, דה גיים, איב, מיסי אליוט, ג'יי זי ואחרים. הציבור האמריקאי מופצץ בקליפים המראים שחורים נוסעים במכוניות יוקרה, טסים במטוסי מנהלים פרטיים, גרים באחוזות של עשרות מיליוני דולרים, ומוקפים בלהקות של בנות בביקיני; הגבר האמריקאי השחור הממוצע, כפי שהוא מצטייר משטיפת המוח הזו, הוא מולטי־מיליונר שעשה את כספו באחת משתי דרכים: פשע או מוזיקה. (המוזיקה הפופולרית בארצות־הברית מהללת את תדמית הגנגסטר, וכוכבי היפ־הופ רבים דואגים לכלול בקורות החיים שלהם הריגה, שימוש לא חוקי בנשק, או סתם עונש מאסר.)
מעגל קסמים של פשע, עוני ופוליטיקה קטנונית
בשנה האחרונה נסעתי פעמיים לארצות־הברית. בנוסף לשהות המתבקשת בערים גדולות ומתויירות כגון בוסטון ומיאמי, ביקרתי גם במקומות ידועים פחות, ביניהם הערים בירמינגהם ומונטגומרי שבאלבמה, ופנמה־סיטי ופנסקולה שבפלורידה. אמנם אינני חוקר באקדמיה, אך לארצות־הברית הגעתי עם ידע מוקדם רב יחסית, אחרי שקראתי מספר ספרים ומאמרים העוסקים בהיסטוריה של קהילת השחורים. בתור תייר המבקר בשטח כצופה בלבד, ניסיתי ללמוד ככל שיכולתי על מצבה של האוכלוסייה השחורה.
ראשית, השחורים אינם פרושים על־פני ארצות־הברית באופן אחיד. מי שיחפש שחורים בניו־אינגלנד הצפונית, יצטרך להתאמץ מאד – דווקא באזור הליברלי ביותר בארצות־הברית, הסיכוי למצוא תושב שחור הוא אולי הנמוך ביותר. בדרום, לעומת זאת, מהווים השחורים חלק נכבד ביותר מהאוכלוסייה, וזאת למרות ההגירה הגדולה צפונה שהתרחשה בין שנות הארבעים לשנות השבעים של המאה העשרים. חלק מאותם מהגרים שב דרומה בניסיון לברוח מהגיהנום העירוני של גטאות שיקגו, ניו־יורק ודטרויט, ויש משהו מפתיע בדבקותם של השחורים בחבל הארץ הזה, אשר בו נגרמו להם מעשי העוול הגדולים ביותר.
שנית, השחורים עדיין מדשדשים בתחתית הסולם הכלכלי־חברתי של אמריקה. העוני שלהם בולט לא רק בקרב חסרי־הבית של מנהטן, אלא גם בערים ובעיירות של הדרום. השחורים מהווים חלק ניכר מהעובדים בתחנות דלק, רשתות מזון מהיר ושאר משרות שירותים בלתי־מקצועיות המשלמות שכר נמוך; כמעט כל הקבצנים והתמהונים, אותם ניתן למצוא במספרים גדולים במרכז כל עיר, הם שחורים.
המצוקה הכלכלית של השחורים היא המעניינת ביותר. השחורים הם אחת מקבוצות האוכלוסייה הותיקות ביותר בארצות־הברית, ארץ שהיא בסופו של דבר מדינת מהגרים. אמנם, לאורך מרבית ההיסטוריה שלהם הם שועבדו ודוכאו, אך בבואנו להתייחס למציאות של 2005, עולות מספר נקודות:
- עברו עשרות שנים מאז נחסמו השחורים באופן רשמי ומכוון מלטפס במדרג הכלכלי־חברתי. לא קיימת היום מדינה בארצות־הברית המונעת מאדם שחור להצביע בבחירות, לשלוח את ילדו לבית ספר של לבנים, או לפתוח עסק. גם אם קיימת גזענות בקרב לבנים קיצוניים (כגון חברי קבוצות ניאו־נאציות או הקו־קלוקס־קלאן), אין היא מגיעה בהיקפה לגזענות של שנות החמישים והשישים. מדוע לא הצליחו השחורים לשפר את מעמדם מאז אותה התקופה?
- בניגוד לקבוצות מהגרים כגון הסינים, הרוסים והמקסיקנים, השחורים לא נאלצו להתמודד עם קשיי קליטה והסתגלות לארץ חדשה, לשפה זרה וכדומה. בסופו של דבר, השחורים הם בניה ובנותיה של אמריקה, וארץ זו, גם אם נהגה בהם באכזריות שנים רבות, היא ארצם. הם מכירים את שפתה, את מנהגיה, את תרבותה ואת שיטת הממשל שלה. ובכל זאת, מצבה של קהילת השחורים הוא גרוע מזה של קהילות המהגרים שזה מקרוב באו.
- דומה שהשחורים אינם מצליחים ללמוד מלקחי העבר, ודוגמה בולטת לכך היא השיעור העצום של משפחות חד־הוריות בקרבם. כבר בתחילת המאה העשרים רווח בקרב השחורים בדרום הדפוס בו גבר יוצר קשר עם אישה, אך מנתק אותו זמן קצר לאחר ההתעברות או לידת הצאצא המשותף. הדפוס הזה הועתק לגטאות העירוניים בצפון, ומרבית הילדים השחורים, החל בשנות החמישים, גדלו במשפחות בהן לא נכח אב. אין צורך לומר שהיעדר דמות האב גרם לנזקים חברתיים חמורים, וזהו אחד הגורמים המשמעותיים לשיעור הפשיעה הגבוה בקרב השחורים. מחקרים שהגיעו למסקנה זו פורסמו כבר לפני עשרות שנים, אך בכל זאת, גם כיום הדפוס החד־הורי נפוץ בקרב השחורים יותר מאשר בקרב כל אוכלוסייה אחרת בארצות־הברית. בנוסף, הנטייה להביא לעולם ילדים בגיל צעיר נפוצה בקרב נערות שחורות יותר מאשר בקרב נערות בנות כל אוכלוסייה אחרת.
- הקהילה השחורה אינה משוללת כוחות אידיאולוגיים, פוליטיים וארגוניים. עוד בימי מלקולם אקס ומרטין לותר קינג, השחורים הצמיחו מקרבם דמויות וארגונים שידעו לתת ביטוי לרחשי־הלב, לשאיפות ולמטרות של האוכלוסייה. אך דומה שהדברים היו פשוטים יותר כאשר המאבק היה מול רשע שקל לזהותו, ומול מציאות ממסדית שפעלה באופן בוטה נגד השחורים. מאז הירצחו של קינג בשנת 1968 לא קם לאוכלוסייה השחורה מנהיג של ממש, ואלה שהתיימרו להיות מנהיגים (ג'סי ג'קסון, למשל) אינם יותר מאשר קריקטורות מביכות. כמעט כל השחורים המפורסמים בארצות־הברית כיום הם כוכבי ספורט, מוזיקה או קולנוע; במגרש הפוליטי הזכרנו את פאוול ורייס, אך שניהם אינם מנהיגים עממיים, אלא, לכל היותר, עדות לכך שאדם בעל כישורים יוצאי־דופן יכול להצליח למרות צבע עורו.
מרטין לותר קינג נושא את הנאום "יש לי חלום" (צילום: הארכיון הלאומי של ארה"ב)
אין ספק שניתן למצוא לאורכה ולרוחבה של אמריקה לא מעט שחורים שכן הצליחו – בעלי מקצועות חופשיים, יזמים, אנשים משכילים ובעלי משפחות. אך אלה הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. השחורים לא הצליחו באמת להשתלב באוכלוסייה הלבנה, או להפוך לסיפור הצלחה אתני כדוגמת קהילת המהגרים היפנית; היעדרותם הפיזית מאזורים צפוניים דוגמת ניו־אינגלנד מהווה עדות אילמת לכך. הם ממשיכים לבוסס בתחתית הסולם, לכודים במעגל קסמים של פשע, עוני, משפחות הרוסות ופוליטיקה קטנונית.
אמריקה של כולם
במשך שנים רבות עמדה סוגיית הגזע בראש סדר־היום הציבורי בארצות־הברית, על כל הנגזר ממנה: עוני, פשע, דעיכה אורבנית, זכויות אזרח והעדפה מתקנת. ממשליהם של קנדי, ג'ונסון וניקסון עסקו לא מעט בנושאים אלה, אך הזמנים השתנו, והפוליטיקאים ומובילי דעת־הקהל באמריקה של היום אינם עוסקים יותר בענייני השחורים ובזכויות האזרח. בעיות כגון עוני ופשיעה ממשיכות ללוות את המציאות האמריקאית, ומן הסתם ימשיכו לעשות כן במשך שנים רבות, אך הן אינן נתפסות יותר כבעיה "של השחורים". גם הפעילים השחורים המסורים ביותר יזהרו מאד מלטעון שהממשל אינו מקצה תקציבים מספיקים לענייני רווחה וחברה ממניעים גזעניים. דומה שנורמות התקינות הפוליטית, שבשנות השמונים חדרו לשיח הציבורי במטרה להגן על השחורים משפה פוגענית, נטמעו בשיח האמריקאי עד כדי כך שהן מגינות על הרוב הלבן מביקורת לא פחות משהן מגינות על השחורים מפני אפליה. בסופו של דבר, גם השחורים מבינים שתם העידן בו ניתן לתלות את כל האשמה במצבם בשסע הגזעי ובאפליה הממוסדת. אמריקה של היום היא אמריקה שלהם לא פחות משהיא של כל אחד אחר, ולהם יש את הכלים לשנותה או להשאירה כמות שהיא בדיוק כפי שיש לכל קהילה אחרת, לטוב ולרע.
בני דורי זוכרים היטב את סדרת הטלוויזיה "משפחת קוסבי". בסידרה, ששודרה בשנות השמונים, גילם השחקן ביל קוסבי רופא שחור מניו־יורק הנשוי לעורכת־דין שחורה, ואב לילדים בגיל בית־הספר והאוניברסיטה. הכל נטף מבורגנות שבעת־רצון, ודבר פרט לצבע עורם של השחקנים לא רמז על הוויה שחורה כלשהי. (לקראת העונות האחרונות נעשו כמה ניסיונות פתטיים להפוך את הדמות אותה גילם קוסבי למעורבת פוליטית, וביל קוסבי עצמו נחשב כיום למנהיג קהילתי בקרב השחורים.) הדבר העצוב ביותר, לדעתי, הוא שכיום, למעלה מעשרים שנה לאחר הפקת הסדרה, התסריט של משפחת קוסבי נראה עוד פחות מציאותי מכפי שהיה בשנות השמונים. כמובן שיש רופאים ועורכי־דין שחורים, אך משפחה כמו משפחת קוסבי, היום כמו לפני עשרים שנה, היא עדיין לא חיזיון נפוץ דיו ברחבי אמריקה. עבור מרבית השחורים, החלום האמריקאי נשאר בטלוויזיה.
|
קישורים
משפטו של אדגר ריי קילן - עדכון חדשות באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש