לפני כמה שבועות נסעתי במכונית עם בתי בת השמונה, והרדיו השמיע את הלהיט "זה היה ביתי" של "הילה הררי וכלא שש". הבת הצטרפה בהתלהבות לשירה, ואז עצרה ושאלה, "אבא, כדאי לי לשיר את השיר הזה?". "למה?" שאלתי. "כי אמרו לי שזה שיר נגד ההתנתקות, ואני דווקא בעד ההתנתקות". הקורא הערני יבין נכונה בשלב זה כי תודעתה הפוליטית של בתי, ככל שהיא מצוידת בכזו, היא אינה מהסוג שישלח אותה לחסום כבישים כשהיא עטויה בכתום.
כבוגר גאה של כלא שש, וכמי שהיה בגיל המתאים כשמני בגר שיחרר את הלהיט המקורי, אי־שם בשנות השמונים, היה לי נעים לשמוע אותה שרה, ולא רציתי שהיא תפסיק. הסברתי לה שניתן לפרש כל שיר בכמה דרכים, שהזמרת בודאי התכוונה לכך שכולם ישמעו את השיר וכל אחד יסיק את המסקנות שלו, ושהיא לא חייבת לחשוב דווקא על ההקשר של ההתנתקות, אלא למשל על סתם אדם שעובר דירה. היא חשבה קצת ואז אמרה – "בפעם הבאה שאשיר את השיר, אחשוב על הנכבה".
נכבה היא מילה קצת כבדה בשביל ילדה בת שמונה. בעצם, גם בשביל אבא שלה. בבית שלנו מדברים על הרבה דברים, גם על הנכבה. אבל היתה לה שם נקודה – היא עלתה על משהו שעד אז לא חשבתי עליו.
מחנה הפליטים נהר אל־בריד בלבנון, חורף 1948 (צילום: אונר"א)
ההשוואה בין שני האירועים ההיסטוריים – הראשון עתידי, תקשורתי, גלוי ומוצהר, ואילו השני היסטורי, עמום, ושעצם אזכורו עלול לעלות למזכיר במחיר כבד – היא לכאורה מתבקשת, אך למרות זאת, שמעתי עליה לראשונה מבתי באותה הנסיעה. הרי בשני האירועים נעקרים (מילה טעונה, "מתנחלית" קצת, אבל נשתמש בה בכל זאת) אנשים מבתיהם.
גם אלה שאינם מכירים במושג "נכבה" או נמנעים מלאזכרו, אינם יכולים שלא לתהות לאן נעלמו כפרים ערביים כה רבים, מה קרה לחלקים נכבדים מהאוכלוסייה הערבית שישבה כאן בשנת 1947, ומאין הגיעו כל אותם פליטים היושבים במחנות הפליטים שבשטחים, בירדן, בסוריה ובלבנון. בין אם אלה גורשו מבתיהם במסגרת טיהור אתני זדוני שערך צה"ל עוד טרם לבש את חיתוליו, ובין אם אלה עזבו את בתיהם בהוראת המופתי, על מנת לשוב אליהם לאחר מכן ואף לרשת את בתי היהודים (או כל סיבה המצויה בין שני קצות ספקטרום ההסברים הזה), הרי שאין אדם בר־דעת היכול להכחיש את העובדה כי במלחמת העצמאות נעקרו ערבים רבים מאוד מבתיהם, ועברו למחנות פליטים מחוץ לגבולות מדינת ישראל של תום המלחמה. אירוע זה, שהיקפו המדויק, תוצאותיו, האחריות לו, ומשמעויותיו ההיסטוריות והפוליטיות אינן מעניינו של מאמר זה, ייקרא להלן "הנכבה", ולו רק מחוסר מלה אחרת לתארו.
שני הצדדים המתבצרים כל אחד בצדקתו־הוא – הן הסבורים ש"זכות השיבה" היא המסקנה ההגיונית היחידה מההכרה בקיום הנכבה, והן מתנגדי ההתנתקות, התומכים בזכותו של יהודי להתיישב בכל מקום שירצה בארץ ישראל – ודאי שיכעסו על ההשוואה. מבחינת הצד הראשון, אין דומה הזזתם של כמה אלפי יהודים המתגוררים בישוביהם מזה כשלושים וחמש שנה לכל היותר, בהחלטת ממשלתם הריבונית ותוך מתן פיצויים ופתרונות דיור מתאימים, להימלטות או לגירוש (כאמור, לא נפתור מחלוקת זו כאן, וספק אם יש מי שיכול) של מאות אלפי אנשים מבתיהם ומכפריהם בהם חיו במשך דורות, שעד היום לא נמצא להם ולצאצאיהם פתרון המניח את הדעת. מבחינת הצד השני, מדובר בחורבן של ממש – ממשלתם הם, ולא זר, כמעט לראשונה בהיסטוריה (הרי ימית גם בעסק), היא המסלקת אותם מאדמת הקודש אליה שבו לאחר שהיתה נתונה תחת כיבוש זר. ביתו של בן הדור השלישי הגדל בהתנחלות הוא ביתו, כפי שביתו המקורי של הפליט תושב יפו או רמלה לשעבר הוא ביתו, והוא אינו מכיר כל מקום אחר לגור בו.
האם אנשי כפר דרום, ששבו אליו לאחר שתושביו פינו אותו במלחמת העצמאות (וזאת בשונה מהערבים ש"נמלטו" מבתיהם) ושעומדים עתה להתפנות שוב, מכירים באותה הזכות ממש של הפליט הערבי המתגורר לא רחוק מהם, במחנות הפליטים שברפיח ובדיר אל־בלח, לשוב אל הבית אותו עזב בשנת 1948? איני רשאי לדבר בשמם, אך מהיכרות עם כמה מהם, אני מעריך כי התשובה היא שלילית, והם אינם מכירים בזכות זו. הפליט, מהצד השני, אינו מכיר בזכותם של ותיקי כפר דרום וצאצאיהם לגור בו (למען ההגינות נציין כי רבים מהפליטים אינם מכירים בזכות תושבי כפר דרום לגור באף מקום בארץ ישראל), שאם לא כן לא היה משתתף במסע הטרור כנגד ישובים אלה, שבגינו, בין היתר, התעורר הצורך בתכנית ההתנתקות. בנוסף לכפר דרום, אגב, גם ישובים עבריים אחרים פונו מתושביהם במלחמת העצמאות: ישובי גוש עציון, הרובע היהודי (ממנו גורשה סבתו של סבי, כשהיא בשנות השישים לחייה) וישובים נוספים.
ערבים ויהודים בכפר דרום לפני פרוץ מלחמת העצמאות (צילום: מתוך אתר הקיבוץ הדתי)
אני סבור שבטווח הארוך, זה שמעבר לתוכנית ההתנתקות, על תושבי כפר דרום להכיר בכך ששאיפתם לשוב לכפר דרום פוגמת באפשרות להגיע לפתרון, ועל תושבי מחנות הפליטים להכיר בכך ששאיפתם לשוב לבתיהם פוגמת באותה האפשרות ממש; כל צד גם צריך להכיר בעוול ההיסטורי שנגרם לצד האחר. האם השבר האישי שגורמת ההתנתקות (ואין ספק כי עבור רבים זהו אירוע טראומטי) יפקח את העיניים? האם המתנחל יתחיל להבין את רגשותיו של הפליט, והפליט את מצוקתו של המתנחל? האם תחליף האמפתיה את פצצות המרגמה? לצערי, אסיים מאמר זה ברוח פסימית. אם יש דבר אחד שניתן לסמוך עליו בסכסוך הישראלי–פלשתינאי, הרי זהו עיוורונו של כל אחד מהצדדים למצוקתו של הצד השני.
|
קישורים
זה היה ביתי - מילות השיר מאתר "שירונט"
זכות השיבה - מתוך אתר ויקיפדיה
כפר דרום - מתוך אתר הקיבוץ הדתי
|