מה קובע את טבע האדם – התורשה או הסביבה? האם למטען הגנטי איתו נולדנו יש חלק בעיצוב דמותנו, או שמא כולנו נולדנו "לוח חלק", עליו נחרצו במהלך השנים חריצים של חוויות ילדות, מאמצי חינוך, טראומות, ושאר השפעות חיצוניות? יותר מכמעט כל שאלה מדעית אחרת, שאלת ה-Nature or Nurture, כפי שהיא מכונה לעתים, היא שאלה נפיצה, ואידאולוגים פוליטיים, פילוסופים ואנשי־דת הצדיקו בעזרת התשובה הנכונה, לדעתם, את השקפותיהם בדבר שיטת השלטון ופני החברה הרצויים.
הספר "הלוח החלק" (The Blank Slate) של הפסיכולוג וחוקר־השפה סטיבן פינקר עוסק בדיוק בשאלה זו. תוכנו מתמצה בשלוש נקודות מפתח: (א) כדאי, וניתן, לדון ב"שאלת טבע האדם" באופן מדעי ואובייקטיבי; (ב) ממצאים מדעיים שהצטברו בעשורים האחרונים מצביעים כי השפעת הסביבה על טבע האדם נמוכה בהרבה מהמקובל לחשוב בחוגים נרחבים באקדמיה ובציבור; (ג) ניתן ליישב ממצאים אלה עם השקפת עולם הומניסטית, ליברלית ושוויונית.
סטיבן פינקר (צילום: הארי בורדן, באדיבות ס"פ)
"הלוח החלק" ו"הפרא האציל"
התפיסה השלטת בחיים האינטלקטואליים של חצי המאה האחרונה היא שהסביבה מעצבת באופן כמעט מוחלט את אופי האדם. הלוח שאיתו נולדנו, לשיטתה, הוא אכן חלק. תפיסה זו ניזונה במידה רבה מחשיפת זוועות השואה ומלחמות העולם, ומההכרה באפלייה המחפירה שנפלה בחלקם של שחורים, נשים וקבוצות אחרות. בשורשן של פרשיות נוראות אלה עמדה ההשקפה כי בני אוכלוסיות מסוימות נולדו נחותים; אלטרנטיבת "הלוח החלק" נראית אופטימית בהרבה – אם רק נשכיל ליצור את הסביבה הנכונה ולהקנות לילדינו את החינוך המתאים, אזי נצליח לבער את נגעי השנאה, האלימות, הבורות, הדיכוי ותאוות הבצע מעולמנו.
יד־ביד עם רעיון "הלוח החלק" פוסעת תפיסה נוספת, אותה מכנה פינקר "מיתוס הפרא האציל". תפיסה זו, המזוהה עם משנתו של ז'אן ז'אק רוסו, גורסת כי אופיו ה"טבעי" של האדם – שאותו עדיין ניתן למצוא אצל בני חברות פרימיטיביות שטרם הושחתו על ידי הציוויליזציה – הוא שוחר שלום, שליו, וחף מאנוכיות. אם טבע האדם אכן "טוב" בבסיסו, אזי שוב, עלינו רק למצוא את הנוסחה החברתית והחינוכית שתשמר אותו ככזה למשך כל חייו.
תפיסת "הלוח החלק" מעלה טענות קונקרטיות על התנהגות האדם, שמחקר מדעי מסודר יכול, עקרונית, להוכיח. האלטרנטיבה היא שהמוח האנושי, בדיוק כמו כל איבר גוף אחר, הוא תוצר של ברירה טבעית, שייתכן והטביעה בו תכונות אוניברסליות כגון תוקפנות, סקרנות, או אפילו חוש מוזיקלי, העוברות בתורשה. אם כך הם פני הדברים, ייתכן גם כי ניתן לזהות הבדלים סטטיסטיים בשכיחותן של תכונות אלה בקרב גזעים ומינים שונים, הנובעים מהנישות השונות שהם תפסו בסביבה ובחברה שבהם התפתחו. פינקר מדגיש כי הבדלים כאלה, כשהם נמצאים, הם רק סטטיסטיים, דהיינו, הם הבדלים בערך הממוצע של תכונה כלשהי בקרב אוכלוסיות שונות; ברור כי לא קיימת ולו תכונת אופי אחת שמופיעה, למשל, אצל כל הנשים, אבל אצל אף לא גבר אחד.
אבל עצם ההצעה לבדוק האם הבדלים כאלה קיימים מוקעת כיום על ידי רבים כגזענית ו"נאצית". פינקר מתפלא שדווקא בקרב מדענים, שבימים כתיקונם מתמחים בלהעלות הסברים חילופיים לתורתם, לבחון אותם בדקדקנות ולנסות לפסול אותם באופן מדעי, נמצאים כיום רבים המסרבים אפילו לשקול את האפשרות שקיימים הבדלי אופי מולדים בין בני אדם. בנוסף, ההיסטוריה מלמדת כי מוניטין שלילי המוצמד בצדק לקהילה מדעית, מעכב לעיתים את ההכרה באותו חלק מטענותיה שהוא דווקא נכון; למערכת הבריאות האמריקאית, לדוגמה, לקח זמן רב להכיר בקשר שבין עישון לסרטן, בין השאר משום שבין הראשונים לזהות אותו היו הנאצים. על מנת לטפל בבעייה – ותהא זו מחלת הסרטן או אלימות בבתי־ספר – יש להבין את הגורם האמיתי לה; ובשביל להגיע להבנה מלאה דרוש מחקר מדעי מסודר ואובייקטיבי.
מחקרים מגלים ש...
אז מה מגלה המחקר המדעי המסודר? את חידת טבע האדם ניתן לתקוף מדעית ביותר מדרך אחת, ופינקר אכן סוקר בספרו מחקרים במגוון תחומים – החל ממדעי המוח וכלה בקרימינולוגיה. מפאת קוצר היריעה, אתייחס להלן בעיקר לתוכנו של אחד הפרקים המרתקים בספר, "ילדים".
פסיכומטריקאים וסטטיסטיקאים יודעים כיום למדוד במידה סבירה של דיוק תכונות אופי והתנהגות, כגון אינטליגנציה או נטייה להסתכסך עם החוק. באמצעות ניסויים הבוחנים זוגות תאומים, ילדים מאומצים, או "סתם" אחים, יכולים חוקרים לגלות עד כמה משפיעה התורשה ועד כמה משפיעה הסביבה על ההבדלים בהתנהגות האנושית. אלה מחקרים לא־פשוטים מהבחינה המתודולוגית, אך אין להם תחליף: מאות המחקרים נוסח "ילדים שהוריהם דיברו איתם בשפה עשירה בינקותם גדלים להיות מבוגרים מפותחים מילולית" אינם מלמדים בעצם דבר, משום שהם אינם פוסלים את האפשרות כי התכונה הנחקרת עברה בתורשה מההורים לילדיהם.
התוצאות המתקבלות משתנות כמובן ממחקר למחקר, אך עולה מהן כי לכל התכונות ההתנהגותיות האנושיות יש מרכיב תורשתי; באופן גס ניתן לומר כי התורשה אחראית לכ-50 אחוז מההבדלים ההתנהגותיים בקרב בני האדם. אלו תוצאות יציבות בצורה יוצאת דופן בסטנדרטים פסיכולוגיים – הן הושגו שוב ושוב במספר רב של מחקרים שנערכו בכמה ארצות ובמשך למעלה מארבעה עשורים. רעיון "הלוח החלק", לפיכך, אינו עומד במבחן המדע.
אם ובנה (צילום אילוסטרציה: iStockPhoto)
הפתעה נוספת מתגלית לאחר בחינה מדוקדקת יותר של השפעת הסביבה. גניטקאים התנהגותיים מבדילים בין שני סוגי סביבה: ה"סביבה המשותפת" מורכבת מהדברים שאותם חולקים אחים הגדלים באותה המשפחה – בראש ובראשונה הורים, על מאמצי החינוך והטיפוח שלהם, אך גם בית ושכונה, למשל; ה"סביבה הייחודית" היא כל השאר – חברים, חוויות ייחודיות וחד־פעמיות כגון נפילה מאופניים או מחלה, וכו'. הסביבה המשותפת, מגלים המחקרים, אחראית ללא יותר מ-10 אחוזים מהשונות ההתנהגותית האנושית: אחים ביולוגיים שגדלו ביחד כמעט ואינם דומים זה לזה יותר מאשר אחים ביולוגיים שהופרדו בלידתם, ואחים מאומצים כמעט ואינם דומים זה לזה יותר מאשר זרים גמורים.
מושג ה"סביבה", על פי מחקרים אלה, רחוק מלהתלכד עם המושג “Nurture”. הורה יכול להתמסר לחינוך ילדיו תוך השקעת מאמצים כבירים, ולעשות באמת את הטוב ביותר עבורם, אבל דווקא גורמים חיצוניים, שעליהם הוא אינו שולט, יהיו אלה שיותירו עליהם את החותם המשמעותי. מי שהביאה תוצאות אלה לידיעת הציבור הרחב היא ג'ודית ריץ' האריס, שספרה The Nurture Assumption חולל מהומה תקשורתית גדולה כשיצא לאור בשנת 1998.
מחקרים מסודרים גם מפריכים את הטענה כי אלימות היא התנהגות נלמדת, ובפרט, את "מיתוס הפרא האציל". דיווחים של אנתרופולוגים ועיתונאים אודות שבטים שאינם יודעים מהי אלימות, התגלו כשגויים במקרה הטוב, או כמפוברקים במקרה הרע. פינקר מציג דיאגרמה המשווה את שיעור התמותה כתוצאה מלוחמה בקרב גברים במספר חברות אנושיות; השיעור בקרב שבטים פרימיטיביים שעליהם קיימים נתונים – ביניהם כאלה שתוארו בעבר כ"שוחרי שלום" – נע בין 10 ל-60 אחוז, בעוד שהשיעור בארה"ב ובאירופה במהלך המאה העשרים (הכולל סטטיסטיקות של שתי מלחמות עולם) הוא נמוך משני אחוז.
ומה בדבר הבדלי האופי המתועדים היטב שבין המינים? האם הם אך ורק תוצאה של הבנייה חברתית – המתחילה ברגע שבו אנו מכסים תינוק בן יומו בשמיכה כחולה, ותינוקת בשמיכה ורודה – או שמא קיים להם גם מקור ביולוגי? בפרק "מגדר" מציג פינקר תריסר ראיות מדעיות לכך שהביולוגיה ממלאת תפקיד חשוב גם כאן; הנה שלוש מתוכן:
- רמות הטסטוסטרון והפרוגסטרון – הורמוני המין הגבריים והנשיים, בהתאמה – התגלו כמשפיעות על האמביציה, התפיסה המרחבית, הנטייה לצרוך פורנוגרפיה ושלל תכונות אחרות, באופן העולה בקנה אחד עם הסטראוטיפים המיניים האנושיים.
- מחקר שעקב אחר 25 תינוקות זכרים שנולדו ללא אבר־מין (עקב פגם לידה נדיר), סורסו, וגודלו כילדות, גילה כי כולם התנהגו באופן טיפוסי לילדים זכרים; למעלה ממחציתם אף הכריזו ספונטנית בשלב כלשהו בחייהם כי הם בנים.
- בכל התרבויות האנושיות שתועדו, לרבות תרבויות מבודדות שחבריהן לא באו במגע עם העולם המערבי, גברים נוטים יותר לגנוב, להיות תוקפניים, ולקיים יחסי מין תמורת תשלום או גמול אחר, למשל; ההסתברות לכך שמדובר בצירוף מקרים היא זעומה.
ראייה מסוגה של זו האחרונה מאוששת השערה כללית יותר: ישנן תכונות הטבועות במוחם של כל בני האדם מלידה. פינקר מצרף כנספח לספר רשימה של כמה מאות "אוניברסלים" – תכונות־אופי, כישורים ומנהגים המופיעים בכל התרבויות האנושיות המתועדות; ניתן למצוא בה, למשל, מחול, קנאה, דקדוק, בדיחות, מנהגי אבלות ועיצוב שיער.
אפלייה, דרוויניזם חברתי ואאוגניקה
מהן ההשלכות המעשיות, המוסריות והפילוסופיות של התמוטטות תפיסת "הלוח החלק"? פינקר מקדיש כמה וכמה פרקים לדיון בפחדים מפני השלכות אלה; המעניין מביניהם, לטעמי, נקרא "הפחד מפני חוסר־שוויון", ולהלן אתייחס בעיקר אליו.
האם ייתכן כי תגליות ביולוגיות יצדיקו אפלייה על בסיס גזעי או מיני? לחלוטין לא! כותב פינקר. "שוויון", לשיטתו, הוא העקרון המוסרי לפיו אין לשפוט פרט על פי מדד ממוצע של קבוצה אליה הוא שייך; "שוויון" הוא אינו הטענה האמפירית לפיה כל הקבוצות האנושיות זהות זו לזו. על חברה נאורה מוטלת החובה לנהוג בשוויון, ולהתעלם מגזע, מין ומעמד חברתי בעת שהיא מקבלת החלטות בדבר גיוס עובדים, קבלה ללימודים, הרשעה במשפט, וכו'. יתרה מזאת, ממחקרים עולה כי השונות ההתנהגותית בתוך כל אחת מהקבוצות גדולה מהשונות ההתנהגותית שבין הקבוצות; ההבדלים בנטייה הטכנית שניתן למצוא בקרב נשים, למשל, גדולים מההבדל שבין הנטייה הטכנית הגברית הממוצעת לזו הנשית, ולכן חברה שתאסור על נשים ללמוד הנדסה תחמיץ חלק ניכר מהפוטנציאל שלה.
"חדר המתנה לצבעוניים": שלט בג'ורג'יה, ארה"ב, 1943
כשם ש"הלוח החלק" אינו דרוש על מנת להילחם באפלייה, כך הוא אינו דרוש על מנת להילחם ב"דרוויניזם חברתי" – האמונה כי העשירים הם עשירים והעניים הם עניים משום שהם נולדו עם תכונות אופי שקבעו את הצלחתם הכלכלית בחיים, ולכן יש לזנוח כל מאמץ ליצירת צדק חברתי לטובת כלכלת שוק חופשי קיצונית.
אין עוררין כי כשרונות מולדים מביאים לעתים תועלת כלכלית ניכרת לבעליהם (חשבו על פבארוטי או קלאודיה שיפר, לדוגמא), אך עצם קיומם עדיין אינו מצדיק דרוויניזם חברתי. ראשית, כשרון מולד הוא רק גורם אחד המשפיע על הסטטוס החברתי; הגורמים האחרים כוללים מזל, קשרים, השכלה, ועושר חומרי העובר בירושה. לכן, גם אם בני קבוצה כלשהי נמצאים בתחתית הסולם החברתי באופן קבוע, כלל לא ברור אם הסיבה לכך היא גנים "פגומים".
שנית, ואולי חשוב מכך, גם אילו כשרונות מולדים היו הגורם הבלעדי להצלחה חברתית־כלכלית, עדיין לא נובע מכך כי הצלחה כזו היא ראויה מוסרית. מכך שתופעה מתקיימת מקדמת־דנא בטבע או בחברה האנושית, לא בהכרח נובע כי עלינו לקבל אותה כ"נכונה", "ראויה" או "טובה"; במקרים מסוימים ההיפך הוא הנכון, ועלינו דווקא להילחם בה. פינקר, תוך שהוא מסתמך על רעיון "מסך הבערות" של הפילוסוף ג'ון רולס, תומך ב"רשתות ביטחון" חברתיות, המיועדות להקל על חייהם של אלה שאיתרע מזלם להיוולד לתוך מעמד נמוך או עם כישורים חסרים.
אם תכונות אופי מועברות (ולו חלקית) בתורשה, האין זה אפשרי, ואף רצוי, לעודד אנשים נחמדים ונבונים להעמיד יותר צאצאים מאשר אנשים אנטיפטיים ואיטיים שכלית? זהו בדיוק הרעיון שבבסיס תורת האאוגניקה – התפיסה לפיה ניתן להשביח את המין האנושי באמצעות צימצום הילודה בקרב אוכלוסיות "נחותות", ועידודה בקרב אוכלוסיות "עליונות". לאאוגניקה היו תומכים רבים ברחבי העולם המערבי בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, אך היא הפכה למוקצית לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב המקום המרכזי שתפסה באידאולוגיה הנאצית. בדיוק כמו בנוגע לסוגיית האפלייה ולסוגיית הדרוויניזם חברתי, גם כאן טוען פינקר כי יש להבדיל בין עובדות ביולוגיות לבין ערכים מוסריים.
מהבחינה המדעית הטהורה, ייתכן כי אכן ניתן להשביח את המין האנושי במובן שתואר לעיל, אם כי המורכבות הגנטית של מנגנון תורשת תכונות האופי תהפוך משימה זו למסובכת בהרבה משחשבו תומכי האאוגניקה. אך גם אם יצליחו יום אחד מדענים להתגבר על כל המכשולים הטכניים, על הממשלה המפקחת עליהם להיות מחד נבונה דיה בשביל לבחור את התכונות שיושבחו, ומאידך פולשנית דיה כדי להתערב בהחלטות האינטימיות ביותר של אזרחי המדינה. הפגיעה בחופש הפרט והפוטנציאל לשימוש לרעה בכוח שיימצא בידי הרשויות הם פשוט חמורים מכדי להתקבל על הדעת בחברה דמוקרטית, ולכן הרעיון האאוגני פסול.
הצד האפל של הלוח החלק
למרות שתפיסת "הלוח החלק" נראית אופטימית, יש לה צד אפל ומסוכן. צנזורה, עינויים ומחנות "חינוך מחדש" הם רק כמה מהאמצעים איתם ניסו משטרים טוטליטריים "ללוש" את אופי האדם עד שיעלה בקנה אחד עם האידאולוגיה המפלגתית. קריאות נגד מחקר מדעי על הבדלי אופי בין־גזעיים ובין־מיניים עלולות לעכב גילויים שיקלו על הסבל האנושי. הורים מתייסרים לעתים ברגשות אשם שילדיהם לא גדלו להיות כפי שקיוו רק בגלל שהם לא השקיעו בהם מספיק, בעוד שהשפעתם – לאחר רגע ההפרייה – היא מצומצמת בהרבה משהם חושבים. (על השאלה "מה, אז אין חשיבות לדרך בה אני מתייחס לילדיי?" היה עונה פינקר "לא! בין הורים לילדים נוצרת מערכת־יחסים אנושית; כשם שבני זוג נחמדים זה לזה מתוך אהבה, אך לא מתיימרים לעצב זה את אישיותו של זה, כך טיב היחסים בין הורה לילד מושפע מהתנהגותם זה כלפי זה".)
רעיון "הלוח החלק", כותב פינקר, בעצם מכחיש את המשותף לכולנו כבני־אדם, את רצונותינו האינהרנטיים ואת העדפותינו האישיות, והוא לכן מסוכן ואנטי־אנושי. דוגמא קיצונית: מי שטוען כי כל גילוי של תוקפנות – למשל, אונס – הוא תוצאה של הבנייה חברתית, צריך להבין כי על פי אותו ההגיון גם סלידה מאונס (המופיעה אף היא ברשימת האוניברסלים) היא תוצר של הבנייה חברתית, ולכן בעזרת החינוך ה"נכון", נשים יכולות ללמוד להתייחס לאונס בשוויון נפש.
אז איך הספר?
הספר כתוב בשפה עשירה, קולחת ומתובלת בהומור. פינקר משבץ בו רצועות קומיקס וציטוטים מסרטים ומשירי רוק על מנת להמחיש את רעיונותיו, ומפגין בקיאות מרשימה במגוון רחב של תחומים – ביניהם פילוסופיה, גנטיקה, מדע המדינה, נוירולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה. אין פלא שהספר הפך לרב־מכר בארצות הברית, ואם אין מישהו השוקד בימים אלה על תרגומו לעברית, מן הראוי, לדעתי, שיימצא בקרוב.
עם זאת, לעתים קרובות מדי במהלך הקריאה נדמה היה לי שפינקר נהנה להשתמש בספר כבמה עליה הוא חובט בפומבי (ובכשרון רב, יש להוסיף) ביריביו האינטלקטואליים, גם אם המחלוקת ביניהם אינה קשורה במישרין לנושאו המרכזי של הספר – שאלת טבע האדם. כך, למשל, הוא אינו מסתיר את הבוז שהוא רוחש כלפי האמנות המודרנית, מלגלג על סגנון הכתיבה המפותל והמעורפל הרווח באגפים נרחבים באקדמיה כיום, ומתקומם כנגד פעילי איכות סביבה פנאטיים (ביניהם כאלה המתנגדים להפצת זן אורז חדש המסוגל למנוע עיוורון בקרב מיליוני ילדים, רק משום שהוא מהונדס גנטית). שני פרקים, המשתרעים על פני למעלה משלושים עמודים, מוקדשים כמעט בשלמותם לפירוט מדוקדק של פרשיות מחקרים מדעיים שסולפו־או־לא־סולפו; דומני שרוב הקוראים, שאינם מצויים בקלחת האקדמית בה מתנהל הסכסוך, היו מסתפקים בגירסה מקוצרת בהרבה.
כהדיוט גמור בסוגיית טבע האדם, למדתי מהספר רבות. אינני יכול לשפוט, לצערי, האם פינקר מציג בצורה הוגנת את עמדות המאמינים ב"לוח החלק"; אם ישנם כאלה בין הקוראים, אני סקרן לשמוע את טיעוניהם. דווקא בנקודה שולית למדי בה הרגשתי, כישראלי, שאני מתמצא יותר מהקורא הטיפוסי, נדמה היה לי שפינקר חוטא לאמת: הרעיון הקיבוצי מוצג בספר מספר פעמים כדוגמא לרעיון המנוגד למאוויים הבסיסיים של האדם (הצורך ברכוש פרטי ובקרבה משפחתית), ושעקב כך התרסק כליל וחיש מהר כנגד סלעי המציאות. למיטב הכרתי, זהו תיאור לא מדויק של העובדות ההיסטוריות.
הספר מסתיים בפרק המציג חמש יצירות ספרותיות, המאירות – כל אחת בדרכה – את סוגיית טבע האדם. ציטוט אחד, מתוך הספר "1984" של ג'ורג' אורוול, הבהיר לי למה מתכוון פינקר בדבריו על סכנות תפיסת "הלוח החלק", יותר משהצליחו להבהיר כל הדיונים המלומדים במאות העמודים שקדמו לו. וינסטון סמית, גיבור העלילה, עובר בסופה חינוך מחדש רצוף עינויים המיועד להפוך אותו לחבר צייתן במנגנון הטוטליטרי שמסביבו. בשלב מסוים הוא מטיח באובריאן, מענהו: "סופכם להיכשל. יימצא משהו שידביר אתכם. החיים ידבירו אתכם." על כך עונה לו אובריאן:
"בידינו השליטה על החיים, וינסטון, לכל דרגותיהם. אתה מדמה בנפשך שמצוי משהו המכונה הטבע האנושי, והוא יתמלא חימה מפני מה שנעשה ויקום עלינו. אבל אנחנו יוצרים את הטבע האנושי. בני־האדם הם כחומר ביד היוצר."
|
קישורים
הלוח החלק - לרכישת הספר באמאזון
The Nurture Assumption - לרכישת הספר באמאזון
פגם לידה נדיר - Cloacal exstrophy
זן אורז חדש מועשר בויטמין A
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש