|
לא מזמן סיימתי לקרוא את The Nurture Assumption - ספרה של ג'ודית האריס שהזכרתי במאמר. התזה הראשית שלו, כאמור למעלה, היא שהשפעת ההורים על אופי הילד (מעבר לזו הגנטית) היא כמעט זניחה, ואילו השפעת ה"חבר'ה" (peers) היא המשמעותית. הסגנון מעט פרובוקטיבי מדי, לטעמי, אבל הספר בהחלט מעורר מחשבה, ומעניין מאד.
סיפור מרתק אחד עליו למדתי מהספר הוא אודות ניסוי שערך פסיכולוג בשם ווינטרופ קלוג בתחילת שנות השלושים. הוא שיכנע את אשתו שהם יגדלו בביתם, לצד בנם התינוק דונלד, גם גורת שימפנזה בשם גואה, ויתייחסו לשניהם כאל ילדים רגילים. הרעיון היה לראות האם שימפנזה שגדלה בסביבה כזו תפתח כישורים אנושיים. גואה התפתחה מהר יותר מדונלד, והשיגה תוצאות שוות לאלה של דונלד, או אפילו טובות מהן, ברוב המבחנים שקלוג ערך לשניים. הניסוי הופסק כשדונלד היה בן 19 חודשים, משום שאוצר המילים האנגלי שלו הסתכם בשלוש מילים בלבד (ועוד כמה "מילים" בשפת השימפנזים), בעוד שהתינוק האמריקאי הממוצע שולט בד"כ בכחמישים מילים בגיל זה. (לטובת אלה שסבורים שאולי איתרע מזלו של דונלד "להיוולד על המדרון הלא-נכון של עקומת הפעמון", האריס מספרת שמאוחר יותר הוא סיים בהצלחה את לימודי הרפואה בהארוורד.)
בסיפור אחר עשויים למצוא עניין מעשי ההורים הטריים שבין באי האייל. לטענת האריס, יש רק דרך אחת לגרום לזאטוט להתחיל לאכול מיני אוכל שהוא מסרב בכל תוקף להכניס לפה: צריך להושיב אותו במחיצת בני-גילו שאוהבים את האוכל, להגיש להם את המזון המשוקץ, ולעזוב אותם לכמה שעות.
|
|