במרוצת שנות התשעים התבשרנו על ידי פוליטיקאים, אידיאולוגים ושאר בעלי־עניין, שקיים 'סדר־עולמי־חדש'.
הסדר הזה, כך סיפרו לנו, כולל 'סחר חופשי', 'גבולות פתוחים' ו'ליברליזם'. סוציולוגים מטעם הלעיטו אותנו בביטויים אופנתיים, כמו 'כפר גלובלי', ו'רב־תרבותיות'. כלכלני הממסד חשפו בפנינו אגדות על נפלאות 'היוזמה החופשית', ה'דה־רגולציה' וה'הפרטה'. אנליסטים ומנתחי עתידות דיווחו על ישות חדשה שצמחה לפתע ושמה - 'הכלכלה החדשה'. היסטוריונים הזדרזו לבשר לנו על 'קץ ההיסטוריה' - סיומו של עידן הסכסוכים האידיאולוגיים. אקדמאים דנו בכובד ראש בעלייתו של יצור חדש בשם 'החברה האזרחית'. חלקם אף סיגל לעצמו מין 'שיח' קופצני של אנטי־פילוסופיה יומרנית המכונה 'פוסט־מודרניזם'. ולכל המהומה הזאת הדביקו שם אופנתי - 'גלובליזציה'.
בעידן החדש, כך טענו, נעלמה המחלה הכרונית של 'העולם הישן', האויבת הגדולה של המין האנושי - האינפלציה. המומחים החדשים טענו כי הגידול בפריון ובהשקעות ב'שווקים המתעוררים' מצד אחד, והניהול המוניטריסטי התקיף של הממשלים, מצד שני, סייעו להדברת האינפלציה. הנה למשל, בשנת 1991 הממוצע העולמי של מדד המחירים לצרכן היה עדיין כ-30%; ואילו בשנת 2000 כבר ירד המדד מתחת ל-5%.
הקללה השנייה של עידן המלחמה הקרה, כך נאמר, היתה ההוצאה הביטחונית הגבוהה. אלא שאז הגיע הסדר העולמי החדש. הסדר הזה הביא עימו שגשוג ויציבות, שהתבטאו בירידה מתמדת של תקציבי הביטחון. כך למשל, בשנת 1989 היו סך־כל הוצאות הביטחון בעולם 4.7% מהתפוקה הגולמית העולמית; עשור מאוחר יותר, ב-1999, הוצאות הביטחון נפלו למחצית - 2.4% בלבד מהתמ"ג בעולם.
והנה, בשנת 2001, או 'בתחילת המילניום' כפי שאוהבים לכתוב בעיתונים, הוחלפו הסיסמאות: לא עוד 'שלום של שווקים' אלא 'מלחמה עולמית בטרור'. את מקומה של ה'רב־תרבותיות' ירשה 'מלחמת הציביליזציות'. כרזות 'חופש־המסחר' הוסרו בחיפזון ובמקומן קיבלנו מסע־צלב של 'מקדונלד' נגד 'מקג'יהד'. ה'גלובליזציה' התפוגגה ואנשי הפוליטיקלי־קורקט התחילו לדבר (לשיח) על 'האימפריאליזם'. האנליסטים של 'הכלכלה־החדשה' איבדו את הרייטינג שלהם, או שהתגלו כסתם נוכלים וכמריצי מניות - ואל מרכז הבמה חזרו האסטרטגים העתיקים, אלו הבקיאים במסתורי 'הביטחון הלאומי', השחים על 'הטרור העולמי' ועל 'הנשק להשמדה המונית'.
גם המגמות החשובות שסימלו את הנאו־ליברליזם בשנות התשעים נמוגו: החלו להתפרסם הודעות ונתונים על הירידה הגדולה בתנועת־ההון בעולם; על הגידול המהיר בגירעון התקציבי של ארה"ב; על העלייה התלולה של תקציב הביטחון האמריקני. הופיעו גילויי־דעת מביכים על המדיניות המוניטרית הרכה של הבנק הפדרלי - שמוריד את שער־הריבית ונוטש את מדיניות 'הדולר החזק'. אלן גרינספן, נגיד הבנק, נשמע יותר ויותר מדבר בפסקנות על הצורך הדחוף בקצת אינפלציה לזירוז מחזור העסקים.
מאז שנת 2001, מתחבר הסיפור הנאו־ליברלי בדרך כלשהי למגמה החדשה של מלחמה עולמית בטרור. בעבר היתה מוסכמה, ש'ליברליזם', 'חופש' ו'זכויות־אזרח' נוטים לשלום ולשגשוג; ואילו 'בולשביזם', 'סוציאליזם' ושאר עריצויות, פניהם למלחמה ולעוני. המאה העשרים־ואחת, לעומת־זאת, מגלה סיפור חדש: על־פי הסיפור הזה, ניתן להגיע למסקנה לא מפתיעה, שקיים יצור כלאיים המכונֶה 'מלחמות נאו־ליברליות'. המלחמות הללו, כך נאמר, הן חלק מאסטרטגיה רבתי, שמיועדת להפיץ את בשורת 'השוק החופשי' של ארה"ב.
בסיפור הזה נאמר גם, כי הנאו־ליברליזם נתקל בהתנגדות של כל מיני אינטרסנטים דתיים ותרבותיים, רובם נמצאים במזרח־התיכון (לא כולל רבנים ומתנחלים חלילה). המזרח־התיכון הוא המרכז העולמי לטרור ומוקד הסכנה לנאו־ליברליזם. באזור קיימות הרזרבות הגדולות של נפט בעולם, ואלו חשובות להמשך שגשוגה של התרבות הדמוקרטית המערבית. באזור קיימות קבוצות קנאיות המאיימות על מאגרי הנפט והן גם בעלות יכולת להשיג נשק להשמדה המונית. הצירוף הזה של קנאות איסלמית, התנגדות לדמוקרטיה, נשק להשמדה המונית, ורזרבות נפט - הוא איום גלובלי על הדמוקרטיה ועל המשך הפצתו של הנאו־ליברליזם. מכאן צומח ההסבר למגמה העולמית הזאת, שבה, מצד אחד, הממשלים מפעילים קיצוצים נגד עניים ובלתי־מאורגנים, מקדמים מדיניות של חופש־מסחר ושל גבולות־פתוחים, כחלק מסדרת הטבות לפירמות בינלאומיות והפרטה למקורבים - ומצד שני, הם דואגים שהמלחמה נגד הטרור לא תדעך חלילה.
אין להתפלא שבקונטקסט הזה ניעורו החגבים בישראל. בשנות האלפיים עלו מאוב דמויות כמו שרון, פרס, בן־אליעזר, אשר בעשור האחרון נדמו לגרוטאות מתקופת האבן הציונית. וככל שהמלחמות ושיעורי־האבטלה הסלימו, כך הם הפכו, ראו זה פלא, ל'רלבנטיים'. אפילו פרס נראה יותר אמין בתחפושתו האחרונה כמקדם שלום מזוין.
אפילו העסקנים האנלפבתים, המושחתים ומשרתי הפשע־המאורגן, שגודשים את הממשלות הישראליות ואת מרכזי המפלגות הגדולות עד אפס מקום, כבר מתקבלים בסלחנות או כסתם מצב טבע. גם ערפאת והפת"ח שחזרו לככב כטרוריסטים, התמזגו היטב בתפאורת הרקע. הכיבוש מחדש של השטחים הכבושים והמצור על הערים הפלסטיניות נראה משתלב היטב עם הפשיטות האמריקניות באפגניסטן ועם הפלישה האמריקנית לעיראק. המצור על הפלסטינים נראה כחלק מתוכנית רחבה יותר של מלחמה ב'ציר־הרשע', שבעקבותיה, כך נאמר לנו, יסולקו הטרוריסטים מהעולם ובמקומם ישררו 'דמוקרטיה', 'יציבות־מדינית', וכמובן לא לשכוח את 'השוק־החופשי' ואת 'ההפרטה'.
האם מדובר בשיבה אל גרסה רעננה של האימפריאליזם הישן והחמים? האם מדובר בהערכות מדינית של המעצמות שנועדה לפלס דרך להמשך התהליך של 'הגלובליזציה הכלכלית'? האם הגדלת תקציבי הביטחון בארה"ב ובמדינות המפותחות יכריחו את האוכלוסיות העניות ברחבי העולם לסגוד ל'שוק החופשי' ולהתפלל ל'ליברליזם'?
ואולי מדובר ב'סדר חדש' אחר שהולך ומתרקם; סדר שכולל שינוי מהותי ביחסי־הכוח שמניעים את המשטר הקפיטליסטי, כלומר שינוי בקרב הקבוצות הדומיננטיות ששולטות בעולם?
המאמר הוא חלק מאפילוג חדש (קיץ 2004) לספרם של המחברים "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" (2001), והובא כאן לבקשתם ובהסכמתם. המחברים הביעו את בקשתם שהקוראים יעיינו בכל האפילוג (שלא הובא כאן במלואו, בשל שיקולי עריכה) לפני שיגיבו לתוכן הדברים.
|
קישורים
אפילוג - של הספר, באתר המחברים (בפורמט PDF)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש