 |
|
 |
||
|
||||
 |
התיאוריה של ניצן וביכלר, ככל שיכולתי להבין אותה מספרם, היא ש"בעלי ההון הדומיננטי" שולטים בחברה באמצעות כספם, כשהם מסתייעים בקבוצה של "משרתים" - טכנוקרטים, בירוקרטים, אנשי אקדמיה ותקשורת. בעלי ההון חותרים באופן מתמיד להרחיב את כמות ההון שברשותם ונוקטים אחת משתי שיטות ("משטרי הצבר"): "הרחבת ההצבר" שהיא הגדלת מספר העובדים שבהם הם שולטים; או "הרחבת ההצבר" שהיא הגדלת הרווח לעובד (עמ' 120). "בעלי ההון הדומיננטי" מוגדרים כמי שהצליחו יותר מאחרים בהרחבת הונם. "הרחבת ההצבר" מתבצעת בעת התרחבות של השוק (שינויים דמוגרפיים, עיור, פרולטריזציה). בתקופות של צמיחה מתונה, יש התחזקות לכאורה של הממשלה (כלומר, גוף משרתי בעלי ההון) כגוף מווסת וההרחבה מתבצעת באמצעות השתלטות על פלחי שוק נוספים. "העמקת ההצבר" מכוונת להגדלת הרווח לעובד מהר יותר מאשר הממוצע באמצעות קיצוץ עלויות, שליטה בלעדית בטכנולוגיות או התארגנות קרטליסטית להעלאת מחירים. בשני השלבים, התרחשויות כמו מלחמות, מיתון, או אינפלציה הם רק הביטוי שעל פני השטח למאבקים בין בעלי ההון השונים בזירה המדינתית והעולמית, נסיונם לשמר את הלגיטימיות שלהם ולהסוות את זהות השליט האמיתי בחברה, וכדומה. =========== השאלה המרכזית הנוגעת לתיאוריה של נ"ב קשורה למניעים ולאופן שבו פועלים בעלי ההון הדומיננטי. נ"ב מקדישים את רוב ספרם להפרכת הסבריהם של אחרים ולהצגת התיאוריה שלהם כמסבירה הטובה ביותר של תופעות כמו שינויים במבנה החברתי, מלחמה ואינפלציה. אבל זו, כמו גם הגדרת "בעלי ההון הדומיננטי" שלהם, היא לא יותר מטלאולוגיה. כשלעצמה, בלי הסבר המניעים ואופן הפעולה, היא כמעט חסרת ערך. ניתן להניח שלושה מניעים אפשריים לפעולת בעלי ההון הדומיננטי: א. פעולה עיוורת-אינסטינקטיבית: ב"נ מרמזים מספר פעמים לכך שבעלי ההון הדומיננטי פועלים מכוח "אינסטינקט מעמדי". כלומר, לא באופן מודע אלא מתוך הווייתם המעמדית. אפשר לטעון כי האינסטינקט המעמדי ייחודי ונפרד לכל מעמד – כלומר ברגע שאדם או חברה עוברים למעמד של בעל הון דומיננטי הם משתנים תודעתית – אך קו טיעון כזה יש לפסול מראש כמיסטיקה. החלופה היא טענה כי אצל כל בני האדם פועל אינסטינקט של חתירה להגדלת כוחם בכל אמצעי. כלומר, האינסטינקט המעמדי הוא דחף הישרדותי בסיסי. כלומר, דרוויניזם-חברתי ברוטב הובסיאני. באופן מובן מאליו, כדי שדחף הישרדותי בסיסי כזה יקבל את מידת ה'דחיפות' הנדרשת חייבים להניח כי קיים כאן "משחק סכום אפס". כפי שכותבים נ"ב: "כדי שג'ון ד. רוקפלר ושוויליאם (ביל) גייטס ישיגו את כוחם היחסי, חייבים היו אחרים להיפלט החוצה" (ע' 111). ב. פעולה מודעת: כלומר, קנוניה. ישנה מועצת זקני בעלי ההון הדומיננטי המתכנסת ומחליטה על דרכים מקיאווליסטיות שונות ומשונות להרחיב ולהעמיק את הצבר ההון. דומה שנ"ב נוטים לקבל, לפחות חלקית, טענה של קיום קונספירציה כזו. כך, לדוגמה, הם טוענים שהברונים ברוסיה הם שהמליכו את ילצין בשנת 1996 (ע' 452-3). נוסף על כך, הם מפזרים רמזים רבים לכך שקיימת מזימה אפלה או חתירה לדחוק את רגליהם של נביאי האמת. נ"ב הם אינם מספקים נתונים עובדתיים של ממש על המזימות אלא רק מרמזים, מה שמחייב דחיית הטענה בלי דיון נוסף. ג. שילוב בין דחף בסיסי לפעולה מודעת: כאן, ישנו דחף או "אינסטינקט" הפועל ברקע ופעולות מודעות למחצה שהוא יוצר. כפי שדבר זה יכול להתבטא בפועל, ההנחה היא שכאשר ניצב אדם בפני מספר אפשרויות, האינסטינקט ההישרדותי ידחוף אותו לבור לו את זו שמקדמת את ההישרדות על פני אחרות, כשהקשר בין האינסטינקט לפעולה חייב להיות עמום אצל הפועל כך, שאחרת אנו גולשים שוב לתחום הקנוניה. אף שנ"ב אינם תומכים במפורש באף אחת מהאפשרויות, דומה שהאפשרות השלישית היא זו הקרובה ביותר לתפישתם את טבע האדם. כלומר, המציאות שבה מצוי האדם היא של מאבק הישרדותי כלל חברתי מתמיד, שבו הצלחתו של אדם אחד באה על חשבונו של אחר ("משחק סכום אפס"), כאשר המנצחים במאבק הזה, בעלי ההון הדומיננטי, הם אלו שהאינסטינקט ההישרדותי שלהם מוביל אותם לבצע מספר רב של בחירות מעצימות כוח (או מגדילות הצבר) בצמתי ההחלטה השונים. תמונת מצב זו מעוררת כמה שאלות. ראשית, אם הדחף ההישרדותי בביטויו זה נמצא אצל כל בני האדם, מדוע מתנגדים נ"ב למצב הקיים שאינו יותר מביטוי "טבעי" של מצב "אדם לאדם זאב" זה? התשובה האפשרית האחת היא שהמצב ניתן למניעה באמצעות יצירת משטר חברתי (כלומר, קונסטרוקציה מלאכותית המנוגדת לדחפים האנושיים הטבעיים) שבו ימנע או ידוכא הדחף האנושי האנוכי. עד היום, כל סוגי משטר הנגד שהוצעו היו סוגים שונים של דיקטטורה ודומה כי נ"ב אינם מצביעים על כיוון אפשרי אחר. הזאת נעמי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמה הבדלים: בירושה, ההון מתחלק בין כמה צאצאים. תואר אצולה - לא. אפשר לאבד או לצבור הון שלא בדרך של ירושה. תארי אצולה - כמעט שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה -- גם תואר אצולה מתחלק. רק אחד היורשים זוכה בתואר הראשי ואחרים, זוכים בתארים זוטרים יותר. במקום שזה לא קורה (כלומר, כולם הופכים לנסיכים ונסיכות) התואר מאבד את חשיבותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לא נכון. למעשה, רק לעתים נדירות ביותר יורשיהם של בעלי הון גדולים ומשפיעים הפכו בעצמם לכאלו. בדרך כלל, ההון מתפוגג לו בהדרגה (אם כי לא לחלוטין). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |