 |
|
מסע אישי למקום שהיה פעם שוקק יהודים. דור שני לא דורש שום דבר, כמעט, רק קצת זיכרון.
|
|
| טור אישי • נח שמיר • שבת, 4/12/2004, 17:31 |
|
 |
|
| קרן אור בחשכת היער; צילום: נח שמיר |
|
בשיר "חד־גדיא" שרה חוה אלברשטיין "ומה פתאום את שרה חד־גדיא, אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא". את אותה שאלה אפשר לשאול גם אותי. למה עכשיו, רחוק מיום השואה אתה נזכר לכתוב עליה? אז ראשית, כבן לניצולי שואה, היא חלק בלתי נפרד מחיי כל השנה וראוי בעיני, בכל עת, לדבר בה. אבל כמו רוב הדברים הלא־מתוכננים שצצים פתאום, גם כאן היה זרז שהציף פתאום את הנושא בזמן האחרון והעמיד אותו אצלי על הפרק.
בביקורי האחרון בפולין לפני חודשיים, בעיר גדנסק, צילמתי כמה תמונות שנראו לי ראויות, מבחינה אסתטית, לפרסום ב"במה חדשה". פרסמתי כמה צילומים ללא תגובות מיוחדות. ואז קרה דבר שלא הייתי מוכן לקראתו. הצגתי את התמונה המובאת כאן, לה קראתי "קרן אור באפלת היער". שם זה בעל משמעות בכמה מישורים עבורי. האחד הוא המישור הפיזי של קרן השמש החודרת את עובי היער ומטילה צללים ופסי אור על אדמתו. בנוסף, לשם יש משמעות סמלית של התקווה לעתיד הבוקעת מחשכת יער פולני שהיה זירת האירועים הנוראים של השואה. שום דבר לא הכין אותי לגל התגובות וההתייחסויות שקיבלתי על תמונה זו. עיקר אוכלוסיית "במה חדשה" היא בני נוער, או כאלה שהיו נערים ונערות לא מזמן. כמעט כל התגובות היו בנושאי השואה: הצמרמורות שמעוררות האסוציאציות הקשורות לצילום, הקשר הבל יינתק של תמונת יער פולני לשואה, ליגון ולכאב. מיעוטן של התגובות, דווקא מהמבוגרים יותר, התייחס באופן בלעדי לאסתטיקה של תמונה זו. נדהמתי מעוצמת התגובה. למרות ששמחה אינה ממין העניין, הייתי מאד מרוצה מהמודעות החזקה שיש בנוער לנושא, בעיקר לנוכח השקפתי המסורתית לפיה אני בן לדור האחרון שעוד חש את הנושא כחלק אינטגרלי ממסכת חייו, והנושא הולך ודועך בתודעה הלאומית של היהודים בישראל, עם התרחקות הדורות מהאירוע הטראומטי ביותר בתולדות האומה.
התחייה החזקה כל־כך של תודעת השואה, וההזדהות הרגשית העמוקה כל־כך עם כל הקשור בה, היא ללא ספק תוצאה של מסעות הנוער לפולין, הביקורים במחנות ההשמדה וההשתתפות ב"מצעד החיים". המראות, ההשתתפות האישית ועוצמת החוויה נטבעים עמוק בלבבות הנוער למשך שנים. באחת התגובות כתב לי צעיר, שלמרות שהוא היה שם לפני כ-10 שנים, מבט על הצילום הציף אצלו את כל העניין בעוצמה שגרמה לו צמרמורת. הרי לכם הצלחה מרשימה של מערכת החינוך.
אני לא זקוק למסע לפולין כדי לחיות את השואה. להפך. צל השואה ריחף אצלנו בבית תמיד, אולי ביתר שאת בגלל שתיקותיהם הכבדות של הורי, כשניסיתי, כילד, לדלות יותר פרטים ממה שידעתי. התחושה של אוד מוצל מאש, שריד לשתי משפחות גדולות ומפוארות שהושמדו כמעט לחלוטין, לוותה אותי תמיד. מעולם לא היו לי סבא או סבתא, ומלבד דודה זקנה שחיה בארצות הברית במנותק מהמשפחה, ודודה שנפטרה עוד בנעורי, גם לא היו לי דודים ודודות (10 בסך הכול אלמלא השואה). כבן יחיד לניצולי שואה, שיצאו ממנה מבוגרים ושבורים ולא הצליחו להעמיד יותר צאצאים, סבלתי מטראומות של הורי, שאותם חוו לא מעט מילדי הדור השני – האבסה חסרת מעצורים, מחשש ש"הילד לא אוכל מספיק ולא יהיה חזק", וחרדת־מוות לבריאותי ושלומי. את כל זה אני מספר כדי שיהיה ברור: השואה, החרדה והטראומות של הורי הם חלק בלתי נפרד ממני ולא יעזבו אותי עד רדתי אלי קבר.
המטען הזה גרם לי לבעיה לא קטנה בנסיעות למחוזות השואה, בין אם נסיעה מקצועית ובין אם טיול. בתחילה נמנעתי מלנסוע לגרמניה. כשהייתי צריך לנסוע מכנס בהולנד לביקור בשוויצריה, עשיתי זאת בנסיעה רצופה ברכבת, ללא עצירה. לא בגלל שלא הייתי מוכן לפתוח דף חדש. מבחינה רציונלית הגעתי למסקנה שצריך להמשיך הלאה ולנרמל את היחסים בין ישראל וגרמניה. הבעיה היתה רגשית לחלוטין והיה לי קשה לשאת את המחשבה שאני מבלה בארץ רוצחי משפחתי, ואפילו, חלילה, נהנה שם.
כנס מקצועי טוב נקבע, לשנת 1985, בברלין, ולאחר התלבטויות החלטתי לנפץ את המחסום ולנסוע לשם. היה לי קשה בהתחלה. כל שני גברים קשישים המשוחחים ברכבת התחתית, על כוס קפה על המדרכה או כוס בירה בפאב, נראו לי כקציני אס־אס בדימוס המחליפים חוויות מהמלחמה. כל אדם קשיש שהלכתי מאחוריו העלה בי את התהייה "מה הוא עשה במלחמה?". היה לי קשה לנער את נטל ההיסטוריה מההווי היומיומי שהיה לעיתים פסטורלי ויפה – מה שרק הגביר את הניגוד.
לאט־לאט התרגלתי. הזמן וההרגל עושים את שלהם. רצה הגורל וגרמניה, המובילה בגדול את המחקר המדעי האירופאי, בעיקר בתחום שלי, העמידה יחד עם ישראל את הקרן למחקרים משותפים הטובה ביותר. זכיתי במספר מענקי מחקר מהקרן, מה שחייב נסיעות תכופות לשם תיאום. הפכתי לנוסע מתמיד לגרמניה. אני מרגיש בגרמניה חופשי לחלוטין ממועקות. שמיעת השפה הגרמנית עדיין גורמת לי תמיד לרתיעה ראשונית, אבל זו מתפוגגת במהרה. אני נוסע ומטייל חופשי בגרמניה. הזמן והנסיבות גרמו לי להשלים עם גרמניה, לא עם ההיסטוריה שלה.
פולין היתה סיפור אחר. במשך שנים, לאחר שגרמניה הפכה לחלק קבוע ממסלול הנסיעות שלי, לא רציתי לנסוע לפולין. מבחינה רציונלית, מחסום פולין היה אמור להיות קל יותר מזה של גרמניה. אדמה היא רק אדמה, וברור שאחריותם של הגרמנים לשואה היא מסדר גודל אחר מזה של הפולנים. למרות זאת, היתה לי רתיעה חזקה מלדרוך באדמת גיא ההרגה של עמי בכלל ומשפחתי הענפה בפרט. הצעות בני משפחה לקיום טיול שורשים בפולין נדחו בנימוס אך בתקיפות. את אימי ז"ל שאלתי לפני שנים אם הייתה רוצה שאקח אותה למסע שורשים ואביא אותה להיכן שהיה גטו ורשה, שם אביה היה אחד הרבנים הראשיים של הקהילה הענקית והיא ענתה ששום דבר לא נותר על תילו ואין לה מה לחפש שם, גישה שאימצתי גם אני.
בשנת 2001 הציעו לי להשתתף ולהרצות בכנס ישראלי־פולני בנושא התמחותי. סיפרו לי שמארגן הכנס הוא פרופסור קשיש (אמריטוס) שיש לו יחס מיוחד לישראל וליהודים. הוא היה ילד בזמן מלחמת העולם השנייה. איני יודע אם ראה או אולי אפילו נטל חלק כלשהו במעשי זוועה נגד יהודים, אבל הוא עורך מעין מסע כפרה לאומי, ואולי אף אישי. אמרו לי שב בחלק החברתי של הכנס יושם דגש מיוחד על ההיסטוריה והמורשת היהודית בפולין. הכנס היה אמור להתחיל בלובלין ולנדוד לקרקוב, שתיהן קהילות עבר מפוארות מצד אחד, ורחוקות מספיקי משורשי משפחתי מצד שני. החלטתי שזו הזדמנות טובה לשבור את החרם שלי על פולין.
ההיבט היהודי של הכנס היה מרגש מאד עבורי. ראשית, גיליתי שכמה מדענים ישראליים, בני גילי בערך, שאני מכיר היטב מהתחום המקצועי (עם חלק מהם אפילו שיתפתי פעולה בעבר) הגיעו עם רקע כמעט זהה לשלי – בנים לניצולי שואה מפולין שנמנעו עד עכשיו לבקר בה והחליטו שזו הזדמנות טובה לביקור ראשון. שנית, גיליתי שכמה תבשילים מבית אמא שהחשבתים תמיד למאכלים יהודיים הם למעשה מאכלים פולניים. כל מיני ביטוים ששמעתי סביבי בפולנית, שפה שאיני דובר פרט למילים ספורות, הזכירו לי את הורי שנפטרו מכבר.
הביקור בלובלין היה מדכא למדי. לא בגלל מה שראינו, אלא בעיקר בגלל שכמעט לא היה מה לראות. נתחיל מזה שבלהקת הכליזמרים שהביאו כדי להנעים את אחד מערבי הכנס לא היה אף יהודי. בכלל, אין היום כמעט יהודים בעיר שהיתה אחת הקהילות הגדולות והמפוארות בפולין. הלכנו לסייר בעיר העתיקה. לידה הראו לנו את מה שהיה הרובע היהודי הגדול והעתיק – שדה גדול, ריק ושומם לרגלי מצודת העיר. הגרמנים הרסו וחרשו את הרובע ולא הותירו ממנו זכר. בתוך העיר לקחו אותנו לבית הכנסת היהודי החדש. בחדר עלוב בדירה שכורה, המשמש כבית כנסת, ישבו חמישה יהודים זקנים המהווים את הקהילה היהודית של לובלין. אין להם, כמובן, מניין לתפילה. ההתרגשות במפגש הייתה הדדית. אין להם מבקרים ישראלים או יהודים אחרים בבית הכנסת (לובלין אינה מוקד תיירות), והם התרגשו עד דמעות מהמפגש איתנו. ההתרגשות שלנו לא הייתה פחותה ונבעה בעיקר מהכאב על סופה העלוב של היסטוריה מפוארת. תוך כמה שנים לא יישאר שריד להיסטוריה המפוארת של יהדות לובלין.
בדרך מלובלין לקרקוב ראינו כמה בתי קברות יהודיים, מתוחזקים כהלכה. ליד אחד מהם היו מצוירים על הקירות צלבי קרס ענקיים והכתובת בגרמנית "Juden Raus". את הכתובת הזו כותבים הפולנים בשפת הכובש הנאצי, מתוך הזדהות מן הסתם. באין יהודים חיים בסביבה, מופנית הקריאה כנראה למתים, או אולי אלינו המבקרים. גם בקבר אין בפולין מנוחה. בתופעות אנטישמיות אחרות בהן נתקלו חלק מהנוסעים הצעירים לפולין, שכנראה זוהו ברחוב כישראלים ועל כן - יהודים, שעליהן שמעתי, לא נתקלתי.
הביקור בקרקוב היה סיפור אחר לחלוטין, מרגש פחות, למרות ההיסטוריה היהודית המוצגת לראווה. זוהי עיר התיירות המרכזית של פולין. הרובע היהודי, שנשתמר ברובו, הוא חלק מתעשיית התיירות נמכוונת בעיקר לתיירות היהודית, אבל לא רק אליה. בבתי הכנסת, הרבים למדי, יש תערוכות קבועות המראות את החיים השוקקים לפני השואה. ישנם גם מסעדות ובתי־קפה "יהודיים", בהם מנעימות את הזמן להקות כליזמרים (נטולות יהודים, כמובן) במנגינות יהודיות. הלכנו לאכול ב"מסעדה יהודית" המתמחה במאכלים יהודיים. יהודים לא מצאנו שם. כשקינחנו את הארוחה הבשרית בכוס קפה בחלב הבנו שהכשרות אינה חלק ממסורת המאכלים היהודיים שם, וספק אם יודעים שם את משמעותה.
מחסום אחד לא שברתי עדיין, וכנראה גם לא אשבור. ביקור במחנות ריכוז ומחנות השמדה. איני מסוגל לעמוד בכך וגם אין לי הרצון להשתדל. היו לי הרבה הזדמנויות: ליד מינכן, בצ'כיה, והנורא מכולם, ליד קרקוב – באושוויץ־בירקנאו ומיידנק – שם הושמדה רוב משפחתי. אני לא מסוגל לשאת את הרעיון שאלך לשם, ולמען האמת אני לא מרגיש שאני צריך את זה מבחינת תודעת השואה, חובה למשהו או סגירת מעגל כלשהו. יש לי מזה די והותר. יותר מדי.
וכדי בכל זאת לסגור מעגל כלשהו, אחזור לראשית דבריי. בעת כתיבת שורות אלו, יומיים לפני יום הזיכרון התשיעי להירצחו של יצחק רבין, אני שומע ברקע, בטלוויזיה, כתב שואל בני נוער על האירוע הטראומטי הזה ומשמעותו. "מי היה יצחק רבין ולמה נרצח?" הוא שואל נערה אחת. "אני יודעת שהוא היה ראש ממשלה" היא משיבה. "הוא הרגיז הרבה אנשים ולכן רצחו אותו." מין אדישות כזו ועמידה מן הצד. אין נקיטת עמדה או גינוי לרצח. ואני תוהה, האם זה מייצג את אותו הנוער שהגיב בכל כך הרבה רגישות והזדהות לתמונה שלי שהזכירה להם את השואה? אותו נוער ששיבחתי אותו על תודעת השואה המפותחת? הנוער שכל כך מחובר לשואה שהתרחשה לפני שני דורות, אדיש לחלוטין לרצח רבין שארע לפני תשע שנים. אני בהחלט לא מנסה להשוות בין השואה לרצח רבין. הסקאלות שונות לחלוטין, אבל בכל זאת, האם אנו נזקקים לפרספקטיבה של שישים שנה או קונצנזוס לאומי מוחלט כדי להתחבר בצורה כל־כך רגישה לטראומות בהיסטוריה של האומה?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש