 |
הצצה לביוגרפיות המצולמות של שני המועמדים לנשיאות ארה"ב בבחירות 2004, מראה שתי תמונות אמריקאיות שונות בתכלית. אבל שתיהן מנסות לכבוש את דעת הקהל תוך שמירה על חשיפה מינימלית של כל מועמד.
|
|
| תקשורת • איילת בועזסון • יום א', 31/10/2004, 16:37 |
|
 |
|
| המועמדים לנשיאות ג'ורג' בוש וג'ון קרי (צילומים: באדיבות ממשלת ארה"ב) |
|
כדאי לצפות בסרטונים המקושרים לפני קריאת המאמר:
מערכות הבחירות בישראל מייצרות בדרך כלל סרטוני תעמולה פוליטיים ואישיים, המרתקים את בני הבית מול המסך הקטן ומשמשים נושא לשיחה ציבורית למחרת היום. חלוקת הקולות בדרך כלל ידועה מראש לכל אחד מהמתמודדים, ומספרם של "הקולות הצפים" זניח.
לא כך הדבר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בעשורים האחרונים מתנהלת הזירה הפוליטית בארה"ב מול כל מסך אפשרי - קולנוע, טלוויזיה והמחשב האישי - חודשים לפני הבחירות עצמן. פעמים רבות החלוקה אינה דיכוטומית, ואין הצגה ברורה של מי מהמתמודדים כ"טוב האולטימטיבי" או כ"רע המאוס". העימותים הטלוויזיונים בין המועמדים הם הגורמים העיקריים לתקומה ומפלה של מתמודדים, ומספר הקולות הצפים שממתינים לשפנים חדשים שיצוצו מן הכובע מדי ערב הולך וגדל. ובהתאם, מערכות הבחירות הופכות תקשורתיות הרבה יותר מאשר פוליטיות, והקהל בבית מנתח את התאמת המועמדים לתפקידם על פי המראה הכללי (בגדים, שפת הגוף, הזיעה הניגרת והאנשים הסובבים את המועמד), הרבה יותר מאשר על פי המצע שהם מגישים לציבור.
נדמה כי רבים מהאמריקאים מסרבים לקבל החלטה עד הרגע האחרון, ולו כדי שיוכלו להתרשם באובייקטיביות מלאה מסרטוני הפרסומת החדשים הצצים מדי יום ומשפת הגוף של כל מועמד בעימותים הטלוויזיונים. זה אחד הגורמים שהופכים את מערכת הבחירות הנוכחית בארצות הברית לצמודה מאוד ומלאת מתח והשערות.
על מנת להכיר את המועמדים, בוש וקרי, טוב יותר, צולמו שניהם לסרטונים ביוגרפיים באורך של כעשר דקות, המציגים את פועלם. מטרתם של הסרטונים אינה להציג את מצע הבחירות או לתקוף את היריב, אלא להציג את קורות החיים של המועמד.
נקודות הפתיחה של השניים שונות בתכלית. בעוד ג'ורג' הבן נהנה מהזכות לצלם את הבית הלבן מקרוב, נדרש ג'ון קרי להציג את עצמו לאומה לפני שיפרוש את מצע הבחירות שלו. בוש פותח בתמונות של נשיאי עבר כגון לינקולן ורייגן, ומכוון את דבריו לכלל החברה האמריקאית, ואילו קרי מתחיל מהבית שבו נולד ומבני משפחתו. בסופו של דבר, שניהם מכוונים לאבני הדרך המנחות את החברה האמריקאית ולמעבר מהפרט אל הכלל. לאחר הצפייה הראשונה אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהימצאותו של ג'ורג' בוש בבית הלבן מאפשרת לו להתנער מההגדרה המילונית למילה "ביוגרפיה"; לא ברור אם הדבר נעשה משום היותו מוכר, או משום שישנם עניינים רבים מהם הוא מעדיף להתעלם. לאורך שני הסרטונים, נשמר בין המתמודדים הפער המצייר את בוש כפאסיבי המקווה שתפילותיו תענינה כמתנה משמיים ואת קרי כאקטיבי שמנסה להלחם בטחנות רוח מפלצתיות (שנמצאות כנראה בכיוון ההפוך לגמרי מזה שלו).
אנשי יחסי הציבור וההפקה בחרו בשני שחקנים לקריין בתשדירים ולספר על המתמודדים. את בוש מציג פרד תומפסון, שהסב את דרכו המקצועית מתובע וסנטור בעבר לשחקן בסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר" בהווה; את קרי מציג השחקן השחור מורגן פרימן שבין שלל הדמויות שגילם ניתן למצוא את נלסון מנדלה ואת אלוהים. מדובר בשחקנים ותיקים ומוערכים, בעלי קולות עמוקים, רגועים ומשכנעים, שמטרתם להשרות על הצופים שלווה ורוגע. לרגע אחד, הצופים מתנתקים ממטרתם התעמולתית של הסרטונים ושוקעים בקולות השחקנים כאילו צפו בסרט בערוץ בידור כלשהו.
רובין הוד מול סופרמן
קיים פער בין הבחירות לנשיאות ובין הכהונה כנשיא בפועל. מצפייה בשני הסרטונים קשה להבין אם המועמדים אכן מודעים לפער הזה. באופן ההצגה שלהם את הדברים, הם מציירים מציאות מקבילה לזו האמיתית. הנשיא המכהן רואה עצמו כגיבור־על העומד על הריסות ביתו ונשבע לנקום בבני העוולה שפוצצו לו את האידיליה; ואילו החותר תחתיו מעדיף לצייר עצמו כמין רובין הוד הקופץ לרגע מהיער המבודד בו הוא נמצא, לגאול את המסכנים ולאפשר להם זמן תהילה מסוים. שניהם לא מתייחסים לאדם הממוצע שחי חיים ממוצעים בעיירה ממוצעת, ולא מתעניין דרך קבע בעולם שמחוץ לה.
בוש הבן, הנח על זרי הדפנה בחדר הסגלגל, משתמש בטרגדיה הלאומית של ה-11 בספטמבר כקרש קפיצה. שימוש זה אומנם גרר ביקורת נוקבת מצד משפחות הקורבנות, אך הוא יעיל בסרטון התעמולה - הוא יוצר תחושה של אחדות ושל נשיא המגלה הבנה למצב. השימוש התכוף בסרטון בצמד המילים "הוא ידע", מעורר אצל הצופה את התחושה שהדוברים בשם הנשיא מכוונים את דבריהם ישירות לציבור. עינו של האח הגדול פקוחה, מגנה, דואגת ובעיקר – יודעת מה מטריד אותו.
ג'ון קרי, לעומתו, מציג עמדה אישית בה הוא מודה כי הוא עצמו רוצה ויכול להפוך את ארצו למקום בטוח ומוגן יותר. אבל קרי לא מפרט מהן הבעיות או הסכנות עמן מתמודדת ארצות הברית. הצופה לא בטוח אם האיום הוא חיצוני או שמא מבית, אבל קרי משוכנע שהוא זה שיכול לגאול את כולם ממוות בייסורים (איך? לא ברור).
אם לא ידעתם עד עכשיו ועניין אתכם, ג'ון קרי הוא בוגר אוניברסיטאות ייל ובוסטון, ובנוסף היה גם תובע מוצלח ולוחם צדק גדול, כך לפחות על פי הסרטון שלו. ואילו בסרטו של בוש לא מוזכר בשום מקום שהוא בוגר בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. הנקודה הזו הופכת את קרי למעט מסובך יותר לעיכול על ידי האמריקאי הממוצע - הליברלים ככלל מעריכים השכלה ואינטליגנציה, אבל אפילו לזה יש גבול, שהשכלתו של קרי כמעט שמגיעה אליו.
אף אחד מהמועמדים לא מוכן להתחייב על דרכי פעולה אפשריות על מנת להביא לשינוי עתידי. בוש רומז כי המלחמה שיזם היא הדרך הנכונה להגן על העם והאומה, אבל קרי מעדיף להשוות את המצב הנוכחי למלחמת וייטנאם. מה שבטוח הוא, שאיש מהם לא משתמש בסיסמה ייצוגית (slogan) האופיינית למערכות בחירות; והחוסר בסיסמה מוחשית להתקדם איתה הלאה יוצר מצב של אין־אונות ושל בחירה בין סתם ללא־משהו.
הפקה הוליוודית או "חיים שכאלה"?
שני המועמדים משתדלים להצטלם במגרש הביתי שלהם, בו הם מרגישים נוחות אופטימלית. בוש מצולם לרוב בבית הלבן או על חורבות מגדלי התאומים, מצולם על רקע פסקול דרמטי, בעוד שבסרטון של קרי, הוא מספר לצלילי מוזיקה פופולרית על הלהקה בה ניגן בנעוריו. בני משפחתו של קרי מספרים עליו בחיבה גלויה, לעיתים תוך בדיחות על חשבונו, והסרטון כולו מורכב מקטעי וידאו בעלי נופך מציאותי: חברים מספרים על ג'ון, תכונותיו, מסלול חייו, שאיפותיו וציפיותיו. הרושם הרצוי הוא, שכולנו יכולים לברך על מזלנו הטוב שאפשר לנו להכיר אדם כל כך נעלה כמר ג'ון קרי. לעומתו, בוש מוצג באופן סטאטי. כמעט שלא שומעים את קולו, ואת דמותו אפשר לראות רק בצילומי סטילס שעברו עריכה דיגיטלית עם משחקי זום ופוקוס. הרושם מנוכר, משל ישב בוש על פסגת האולימפוס (בגובה שש הקומות של הריסות התאומים), והוא נותר בודד בצמרת ומוביל את עצמו בעצמו.
אתרי הצילום של בוש הם אתרים לאומיים: איצטדיון הינקיז בניו יורק, הבית הלבן, וכמובן המוטיב החוזר – גראונד זירו. כל צילומי האתרים נבחרו בקפידה כך שישקפו את החלום האמריקאי של שגשוג, רווחה ו"החיים הטובים". במקביל לאותם חלומות אידיליים נמצא האיום התמידי מפני הסכנות היומיומיות, שמביאות אפילו את האדם החזק בעולם לעסוק בספורט כשהוא לבוש שכפ"ץ מסורבל, ומתקשה להרים את ידיו. בסקירה הכביכול־ביוגרפית של בוש נראה כאילו נעשה ניסיון מכוון שלא להתמקד באדם אלא במדינה, ולסרטון לא נכנסו פרטים ביוגרפיים שהודגשו ביתר שאת בסרטו של קרי.
בעוד בוש מתמקד באומה ובאיום הטרור שעמו היא מתמודדת, תוך שהוא מנחם אבלים בגראונד זירו, משווה קרי את המלחמה באפגניסטן לימי צעירותו בנהרות וייטנאם ומציג את הקשר שלו עם ותיקי המלחמה. גבר אמריקאי שחור ששירת עם קרי בצבא, מספר לצופים שהקל עליו לדעת כי קרי היה מוכן לספוג כדור בשבילו. גם המשפחה של קרי מורכבת מאזרחי העולם: אביו שירת כדיפלומט ואהב מאוד את תרבויות זרות; רעייתו, תרזה היינץ־קרי, נולדה באפריקה והרגישה שהאזרחות האמריקאית לא היתה מובנת מאליה והיתה צריכה לזכות בה. לעומת זאת, התייחסותו של ג'ורג' בוש לארצות הברית היא כאל אומה אחת. הוא אינו מזכיר ולו במילה אחת מיעוטים וקבוצות אתניות, אלא מתמקד בסמלים האמריקניים הפופולריים כגון בייסבול ומתקפת הטרור על מגדלי התאומים.
אבל כאן מופיע מכנה משותף נוסף לשני הסרטונים: צופה מבחוץ יכול לטעות ולחשוב שהם מיועדים למהגרים ולאזרחים האמריקאיים החדשים, שזו להם מערכת הבחירות הראשונה. אבל במבט שני, די ברור שאף לא אחד מהמועמדים מדבר להיספאני שזה מקרוב בא או לאסייאתי שמתכנן מסעדה בצ'יינה טאון. מדובר בשני לבנים אמידים שכל קשר ביניהם ובין מיעוטים זרים הוא מקרי, אם בכלל. כל הנוגע לאמריקאים בהקשר זה, יכול להתמצות בתוכנית אירוח מהסוג הנמוך.
משפחתם וחיות אחרות
משקל כבד מאוד ניתן לחשיבותם של חיי המשפחה של כל פוליטיקאי אמריקאי. תקופות כהונה רבות כבר סערו על רקע גילויים משפחתיים, ואמינותו של כל איש ציבור נמדדת בראש ובראשונה באופן שבו הוא בוחן את חייו האישיים ובנאמנותו להם. ולכן, נשיאים אמריקאיים קודמים טרחו להדגיש בזמן מערכת הבחירות כי לצדם עומדת אשה חזקה ודומיננטית.
בסרטו של בוש מוצנע הפן הזה. הגברת הראשונה לא נראית או נשמעת, בדומה לבעלה, שקולו כמעט ולא נשמע בסרט. הצופה מניח שמדובר באדם נשוי ואיש משפחה בעיקר משום שזהו אחד התנאים לקיומו כפוליטיקאי אמריקאי. חדי העין יכולים להבחין שפרט לצילומים בודדים של קונדוליסה רייס (שיש המכנים אותה "אשתו השנייה של הנשיא"), הסרטון הביוגרפי מתעלם מנוכחותן של נשים בחייו של בוש. יש שיברכו על כך, ויש שיתהו האם מדובר בטעות פרוידיאנית מביכה.
בניגוד למשפחת בוש הבלתי נראית, משפחת קרי היא בלתי נלאית. הגברת היינץ־קרי מעוניינת בתפקיד הגברת הראשונה ומביעה את עמדתה קבל עם. היא אומנם האשה השלישית בסדר הופעתה בסרטון (קודמות לה שתי בנותיו של קרי מנישואיו הראשונים), אך הביוגרפיה שלה באה במעין עסקת חבילה עם זו של בעלה. עמדתה ביחס למוצאה ולאזרחותה האמריקנית אינה מוטלת בספק, וכך גם החשיבות הגדולה שהיא רואה במילוי תפקידה כאשתו של בעלה. לצופים ברור מאוד מי נותן את הטון בבית ובזכות מי הגיע ג'ון היקר לאן שהגיע - באיחור מה אומנם, אבל הגיע. ואם היא מזכירה לכם את הגברת הראשונה שישבה בבית הלבן לפני חמש שנים, זו רק מקריות. הרי על פי הסרטון, היינץ־קרי לא באמת רוצה תפקיד פוליטי בעצמה, היא רק רוצה לפקח ולהבטיח שכל אחד יעשה את עבודתו נאמנה.
אמפתיה נוסח טקסס
כדי למלא אחר דרישות המתכון האמריקאי המנצח לרייטינג, נאלצו שני הגיבורים לכלול בסרטונים גם מידה של גבריות מודרנית. שניהם אמנם פטריארכים גדולים, אך מתחברים לצדדים רכים באישיותם בשעת הצורך. קרי מודה בגאווה כי למרות היותו מפקד אמיץ שזכה בעיטורי גבורה רבים וראה חברים נפצעים ונהרגים סביבו, הוא געה בבכי בלידות בנותיו והשתדל להיות בבית בסופי שבוע וארוחות צהריים. אצל בוש הרפובליקן הסגנון שונה מעט. הוא לעולם לא יודה בפומבי כי תדמיתו הטקסנית הקשוחה נשברת, אלא ימחה דמעה נסתרת בביקור בבית החולים אצל אחד מפצועי מתקפת הטרור (או אולי נכנס לו משהו לעין?). בכל מקרה, ההצגה חייבת להימשך, והחיים איתה - במקום להזיל דמעות, עדיף להזמין את הנכה לריצת בוקר.
לאחר הצפייה בשני הסרטונים, נותרים הצופים עם טעם מעט מוזר בפה. לנוכח האלמנט הבידורי החזק המופיע בשניהם, לבחירות הבאות אפשר יהיה כנראה להריץ את הזוכה ב"הישרדות" מול המתמחה שדונלד טראמפ לא פיטר. הרייטינג ירקיע שחקים.
|
קישורים
"The Pitch" - הסרטון של בוש
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש