 |
"פרידה משרוליק", מאת עוז אלמוג, 1,412 עמ', אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן 2004.
|
|
| ספרים • אלי אשד • שבת, 4/9/2004, 0:41 |
|
 |
|
זהו ככל הנראה אחד הספרים העבים ביותר שהופיעו בעברית. לא פחות מ-1,412 עמודים בשני כרכים עבי כרס. רק לשם השוואה, הספר "ימי צקלג" של ס. יזהר, שנחשב לרומן העבה ביותר בשפה העברית, מונה 1,135 עמודים. הספר של עוז אלמוג אכן זקוק למספר העצום של העמודים, שכן המחבר לקח על עצמו משימה מונומנטלית: לתעד את התפרקות החזון הציוני והתרבות ה"צברית" בכל תחומי התרבות והתקשורת הישראלית', והחלפתם במשהו אחר. מהו המשהו הזה? או, ליתר דיוק, המשהו־אים הללו? על כך מנסה אלמוג לענות ב-1,412 העמודים של ספרו.
הסוציולוג עוז אלמוג מתעד בצורה פרטנית ודקדקנית את התפתחות התרבות הישראלית בתחומים כמו התקשורת המודפסת והאלקטרונית, הספרות, מעמד הנשים, מעמד צה"ל בחברה הישראלית והתרבות הפופולארית. הוא מנסה להסביר כיצד כל אלה הביאו לקריסתה של התרבות הצברית, אשר בעבר הלא־כל־כך רחוק הייתה הדומיננטית במדינת ישראל.
לאלמוג יש עניין מיוחד בתרבות הצברית. לפני מספר שנים הוא פרסם ספר בשם "הצבר", בו תאר את התפתחות התרבות הזו. ספר זה, שהקפו מצומצם יותר ("רק" קצת מעל 500 עמודים), תיאר את התפתחות התרבות הצברית הציונית, על הקודים שלה וערכיה, ועל התרבות הפופולרית והלא־פופולרית ששימשה לה כמצע בכל התחומים. בינתיים הוא עסק גם במחקרים על קריסת הביטוי האולטימטיבי של תרבות הצבר – הקיבוץ. אלמוג קבע שהצברים היו סוג מיוחד של "אברכים חילונים", שהיו המשך ישיר של התרבות היהודית. זאת בניגוד לטענות פוסט־ציוניות, שהושמעו בעידן "ניתוץ המיתוסים" בשנות השבעים והשמונים, כי עצם קיומו של הצבר היה מיתוס, או שהוא היה קיים רק בשכבה חברתית דקה מאוד, שמנתה כמה מאות אנשים.
אבל כעת, לאחר שתיעד את התפתחות התרבות הזאת בספרו הקודם, מתעד אלמוג את קריסתה ושינויה למשהו שהוא כמעט ההפך הגמור: מתרבות של הסתפקות במועט ואמונה באידיאלים של עתיד טוב יותר, לחברה מפוצלת ומפורדת, המושפעת באופן משמעותי מהתרבות הגלובלית האמריקאית. חברה שבה התקשורת משפיעה גם על האלמנטים הקטנים ביותר של חיי האדם, כפי שאנו נוכחים בכל רגע בחיינו. לחברה שהפכה כמעט ל"סדום ועמורה", כפי שאנחנו חוזרים ונזכרים מדי יום ביומו על רקע אירוע חדשותי זה או אחר, שמראה את התמוטטות הערכים שפעם חשבנו אותם למובנים מאליהם. אלמוג מתעד על מנת להוכיח את התזה שלו שהתרבות הזאת קרסה ואיננה עוד כתוצאה משינויים בלתי נמנעים שאירעו בעולם כולו, ושמדינת ישראל לא נמלטה מהם ולא יכולה הייתה להימלט מהם.
התזה של אלמוג אינה חדשה. היא מופיעה בצורה זו או אחרת בספרי סוציולוגיה רבים מהשנים האחרונות על החברה הישראלית, של שמואל איזנשטט, ברוך קימרלינג, ורבים אחרים. היא למעשה כיום הקונסנזוס בתחום הסוציולוגיה, כמו גם בקרב רוב האינטלקטואלים ואנשי התקשורת הישראליים. לו היה אלמוג עוסק רק בפרוט תזה זו כי אז לא היה כל עניין וחידוש בספר זה.
אבל מה שמעניין בו הוא עבודת התיעוד של אלמוג לאורך 1,400 עמודי הספר, בו הוא סוקר בפירוט תחום אחר תחום של התרבות הפופולארית והתקשורתית הישראלית. מצמיחת ספרות הנשים וכלה בסדרת הקומיקס "זבנג". מהתפתחות העיתונות העברית ועד עלייתו של ערוץ 2. מתולדות הרכילות העיתונאית במדינת ישראל דרך התפתחות המשפט במדינה, התחזקות הארוטיקה, הפמיניזם וה"פסיכולוגיזם" בתרבות הישראלית ועד לשינוי שחל במעמדו של צה"ל. כל זאת תוך שימת לב אובססיבית לפרטים הקטנים ביותר (כמו למשל מניית התוכניות השונות ששודרו בטלוויזיה הלימודית בראשית דרכה), וזאת כדי להראות איך הכל קשור להכל בשינויים הדרסטיים שהם הביאו על התרבות הצברית הציונית.
הבה ניקח לדוגמה את הטיפול של אלמוג בתולדות הארוטיקה, המיניות והמתירנות המינית בתקשורת ובתרבות הישראלית. אלמוג מתאר את היחס למיניות בספרי חינוך ורפואה עבריים בראשית המאה העשרים, כאשר היחס לנושא היה מסויג ושמרני ביותר. הוא ממשיך ומתאר את ראשית חדירת המיניות לתרבות דרך ספרי־כיס מרופטים בשנות השישים שאותם היו קונים בהיחבא בני נוער ומבוגרים רבים בקיוסקים בתחנה המרכזית. אלמוג מספר גם על תופעת ספרי ה"סטלאגים" שתיארו הרפתקאות מיניות בין שבויי מלחמה ושומרות יפהפיות במחנות שבויים בגרמניה הנאצית. אחר כך הוא מתאר את שטף המיניות שכבש את הספרות והתקשורת דרך ספריו החושפניים של דן בן־אמוץ שהעז לראשונה להכניס את המלה "זיונים" לספרים; מאז הפכה המלה לסטנדרטית בתרבות הישראלית. עוד אבן דרך שמציין אלמוג היא הופעת החשפניות במועדונים ביפו, משם עברו למקומות מרכזיים יותר בעולם הבילוי הישראלי. מנגד מתאר אלמוג את מלחמתה הנואשת, ובסופו של דבר בלתי מוצלחת, של הצנזורה (שבינתיים כמעט ונעלמה לחלוטין) בכל גילוי של מיניות בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. אלמוג מסיים פרק זה בשנים האחרונות, כאשר נראה שמוטיב המיניות, על צורותיו השונות והמגוונות, נמצא בכל רגע על המסך הקטן והגדול, ובכל ספר שיוצא לשוק. עידן בו הארוטיקה נמצאת בליבת התרבות הפופולרית הישראלית, כפי שלא הייתה מעולם.
עוד דוגמה ליסודיות של אלמוג ניתן למצוא בעיסוק שלו בתולדות הרכילות בתקשורת הישראלית. אלמוג מראה כיצד הרכילות צמחה מנושא שאיש לא העז לעסוק בו בעיתונות המכובדת, דרך חדירתה לעיתוני הנשים כמו "לאשה", וכלה בכניסתה לעיתוני הזרם המרכזי כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אגב העיסוק ברכילות, נותן אלמוג פרופילים ומתאר בפרוט ובעומק את עבודתם ותרומתם של רכילאים ורכילאיות חשובים. כך מספר אלמוג על גפי אמיר, הרכילאית של עיתון "העיר" בשנות ה-80, שהכניסה עוקצנות וזלזול כלפי נושאי כתיבתה, שכמוהם לא היו לפניה. אמיר יצרה מילים חדשות שונות כמו "מתקמבק" ו"דוגמגישה". אלמוג מביא ציטוטים שונים מניתוחים מלומדים של הרכילות של אמיר, וטורח לנתח בעצמו את הסגנון והמטאפורות שבהן השתמשה. אולם, משום מה, למרות דבקותו בפרטים וניסיונו לכסות את מלוא היריעה, אלמוג אינו עוסק באותה עמקות גם ברכילאי גיל ריבה, שהיה חשוב לפחות כמו אמיר. ריבה זכה להצלחה גדולה אף יותר ממנה, וכמו אמיר החדיר מילים לא מעטות לשפה הרכילותית־שינקינאית.
נראה שאלמוג רושם את כל הפרטים האלה לא כל־כך על מנת להוכיח את התזה שלו (שספק אם יש מישהו שיטיל בה ספק), אלא משום שהגיע למסקנה שאם הוא לא ירשום את הפרטים הללו עבור הדורות הבאים - איש לא יעשה זאת במקומו. הספר הזה הוא מכרה זהב לכל מי שרוצה לדעת על התפתחות התרבות הישראלית. הוא כמעט אינו מנתח - הוא בעיקר מתעד - וכתוצאה מכך התיאור היבש שלו מצטיין באובייקטיביות. על כן, יהיה ערך עצום עבור הדורות הבאים לתיאור התרבות שאת קריסתה, או יותר נכון את השינויים הבלתי נמנעים שחלו בה, הוא מתעד.
אלמוג מייחס חשיבות מרכזית לחקר התרבות הפופולרית הישראלית, כיסוד חשוב לא פחות (ואולי הרבה יותר) מהתרבות ה"הרשמית" האליטיסטית. עובדה זו ניכרת כבר בשם הספר, המתייחס ל"שרוליק" - גיבור הקריקטורות של דוש - שדמותו מופיעה על העטיפה. שרוליק, בעיני אלמוג, הוא הסמל האולטימטיבי של הצבר, שאת גוויעת תרבותו הוא מתעד. אלמוג אינו הראשון המבצע הבחנה זו. לפני כמה שנים פרסם הקומיקסאי דודו גבע ב"ספר הקומיקס הציוני" קריקטורה קודרת של אותו שרוליק בגיל העמידה, עייף ושרוט, יושב מול הטלוויזיה כסמל למה שקרה לחלום הציוני. דומה שקריקטורה זו יכולה הייתה לשמש כסמל ויזואלי אידיאלי לספרו של אלמוג.
אלמוג מנסה להיות אופטימי לגבי עתיד התרבות הישראלית. הוא מקווה שהיא תמצא רעיון גדול חדש שינחה אותה לעתיד, אך הוא אינו אופטימי. הוא מציין שלא רק יהודי ישראל הולכים ומתרחקים בהדרגה מהזהות היהודית שלהם, אלא גם יהודי התפוצות. אבל אחרי הכל, שום תרבות, מכל סוג שהוא, אינה נשארת קבועה ונצחית; כולן עוברות שינויים דרסטיים לאורך השנים. גם התרבויות המערביות הגדולות והחזקות הולכות ונשטפות בגל הגלובליזציה. השאלה היא אם לצד הערכים שנעלמים, נוצרים ערכים חדשים חזקים באותה המידה, שיוכלו לתפוס את מקום הישנים.
|
קישורים
פרידה משרוליק - השוואת מחירים, באתר ZAP
תולדות הרכילות בתקשורת הישראלית - "מדוד תדהר ועד לזאב רוזנשטיין : תולדות הרכילאות והסלבריטאיות העברית" - היקום של אלי אשד
"סטלאגים" - מאמרו של אלי אשד באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש