 |
|
הלוחם במפלצות, יזהר שלא יהפוך למפלצת בעצמו, והמתבונן בתהום, סופו שהתהום מתבוננת בו. (פרידריך ניטשה)
|
|
| פוליטיקה • יוסי גורביץ • יום ג', 18/4/2000, 21:32 |
|
| |
בסוף השבוע האחרון החליט בית המשפט העליון, במושבו כבית דין גבוה לצדק, לשלח לחופשי שלשה־עשר עצירים לבנונים שהוחזקו בישראל. שלטונות הצבא, שהחזיקו אותם במעצר מנהלי, הודו שוב ושוב שהללו לא עברו כל עבירה: כל פשעם היה, שהצבא האמין שהם יהיו בני ערובה חשובים מספיק כדי ליצור לחץ על הארגונים העוינים לישראל, ולהביא ארגונים אלה לשחרור שבויים או נעדרים ישראלים המוחזקים בידיהם, או, לפחות, להביא ארגונים אלה לספק מידע על גופותיהם של הללו. הנעדר הישראלי שהוזכר שוב ושוב בהקשר זה הוא רון ארד, נווט חיל האוויר שמטוסו הופל בלבנון ב-1986.
קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט נקט כאן גישה תועלתנית: לפני כשנתיים וחצי כבר דן בנושא זה, והחלטת הרוב אז - שנכתבה על ידי השופט ברק - אפשרה את המשך החזקת העצירים. עתה, משברור לכל פרט לקצין האטום ביותר, שטקטיקת בני הערובה של ישראל לא הוכיחה את עצמה, הורה בג"צ על שחרורם של בני הערובה.
לכאורה, הייתה החלטה זו מובנת מאליה. לקיחת בני ערובה היא נוהג שעבר מן העולם לפני מאות בשנים. הוא היה נפוץ מאד בעולם העתיק, שם כל ברית כמעט פירטה אלו בני ערובה יספק כל צד, והוא היה מוכר בימי הביניים. אבל עם תנועת הנאורות, איבד הרעיון מקסמו. רק צבאות ברבריים במיוחד - הצבאות הגרמניים בשתי מלחמות העולם, הצבא הבריטי במלחמת הבורים, שהמציא את מחנות הריכוז - נקטו בשיטה זו במאה העשרים, ולאחר מלחמת העולם השניה הוגדר המעשה כפשע מלחמה. ישראל חתומה על האמנות האוסרות לקיחת בני ערובה.
אבל רק לכאורה. מיד לאחר החלטת בית המשפט זחלו כל מיני פטריוטים בעיני עצמם אל מחוץ לאבנים שתחתן הם שורצים בדרך כלל, ופצחו בזעקות שבר על החלטת בית המשפט, שכיבדה את החוק - הבינלאומי והישראלי - ואת הצדק - האנושי, לא היהודי. התחילה בכך משפחתו של רון ארד, שטענה ש"בית המשפט בגד ברון". על הרעיון שבית המשפט אמון על עשיית הצדק, ולא על רצונה של המשפחה, הם כנראה לא שמעו. יעקב פרי, אביר זכויות האדם, התפטר במחאה מתפקידו כמתאם לנושא השבויים והנעדרים - והקורא שואל את עצמו אם לא ניצל את הרגע כדי להמלט מתוצאות כשלונו בתפקיד זה. במעריב, היום, צוירה קריקטורה ארסית, שבה נראה מטוס (ועליו רשום "בג"צ") יורה בטייס צונח (שעל מצנחו כתוב "רון ארד") - כלומר, האחראי, לדעת הקריקטוריסט והעורך שאישר אותה, למצבו של רון ארד הוא בג"צ. בג"צ, ולא צה"ל, שנכשל שוב ושוב, מתוך השילוב הייחודי לצבא של טמטום ויהירות, בפתרון הבעיה. לשיא הגיעו הדברים ב"ידיעות אחרונות" מהיום: שם לאיתן הבר, שמתוקף תפקידו כ"ראש לשכתו ויועצו לשעבר" של רבין קיבל חותמת שמאלן כשר, זכה לעמוד שלם לשטוח בו את דבריו.
אוי לנו אם כך נראה השמאל. שוב מסתבר שהבטחוניסטים של מפלגת העבודה - אפרים סנה הוא דוגמא קלאסית - היו מוצאים את עצמם במצב נוח הרבה יותר בימין. ומהם דבריו של כותב נאומיו של "לוחם השלום"? "כמי שמוכן לכל מעשה נבלה, בוודאי בלתי חוקי, כדי להציל חייו של חייל צה"ל אחד, אני רוצה לדעת שכל לבנוני יחשוש לחייו ולחטיפתו בידי חיילי צה"ל בכל אתר בלבנון, ואין בליבי שום יחס של כבוד לחוק הבינלאומי, למדינת חוק, לערכים, למוסר הנביאים, במדינה שבה משספים גרונות של תינוקות בסכיני גילוח חלודים". דברים כדורבנות. רבין ("בלי בג"צ ובצלם") ודאי היה מתגאה בהם.
ראוי, אם כן, להבהיר כמה דברים. גם הבר מודה, שהעצורים הלבנונים אינם חשובים ("האמת? האנשים שיוחזרו השבוע ללבנון הינם דגי רקק שאינם שווים פרוטה") - ועדיין, אין לו שום בעיה לעבור על החוק - הישראלי והבינלאומי - ולהחזיק בהם כבני ערובה. מדוע? מפני שכך גזר הקבעון הצבאי.
לפני ארבע־עשרה שנים, חטף צה"ל קבוצה של לבנונים לא חשובים, שלא ביצעו כל פעולה נגד ישראל, בנסיון להשתמש בהם כבני ערובה כדי להחזיר את נעדרי קרב סולטן יעקב. זה לא עבד. לאף אחד לא היה אכפת מהאנשים האלה, חוץ ממשפחותיהם - והללו, כמסתבר, לא היו חשובות. לא חשובות מספיק, על כל פנים. לאחר מכן, נחטפו השייך עובייד, מנהיג רוחני של החיזבאללה, ומוסטפה דיראני, ראש פלג באמל, שהחזיק במשך זמן מה ברון ארד. הפעולה האחרונה הייתה איוולת אפילו במונחי צה"ל: מוסטפה דיראני היה האדם היחיד בעולם שעליו אפשר היה לומר בוודאות שהוא לא החזיק ברון ארד. כמו תמיד, כשמשהו נמשך מספיק זמן, הוא הופך למסורת מקודשת: אחרי שהחזיקו בלבנונים מספיק זמן, מישהו כבר טרח לטוות סביבם הילה שקרית של "קלפי מיקוח".
לקיחת בני ערובה איננה דבר חדש בצה"ל. בשנות החמישים, לאחר שחוליה של צה"ל נלכדה בשטח סוריה, וחבריה עונו (ואחד מהם התאבד), חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי, והשתמש באזרחים כבני ערובה לקבלת חיילים שנלכדו בשטח אויב. ראש הממשלה, משה שרת, נחרד; אבל הוא היה היחיד שנחרד. שורשיו של הבטחוניזם הישראלי, שאומר, פחות או יותר, "אני עושה כל מה שאני רוצה כדי לקדם את האינטרסים שלי, ושילך העולם האנטישמי לעזאזל" - הם בשנות החמישים.
שם שורשיו של מעשה איוולת אחר: חוסר הנכונות להכיר באויביה של ישראל כאויבים, והגדרת כל אויביה של ישראל כטרוריסטים. מוסטפה דיראני והשייך עובייד אינם טרוריסטים; הם לוחמי חופש. ההגדרה המקובלת על מכון קירפטריק באמריקה רואה בלוחמי חופש אנשים הפועלים כנגד שלטון זר, תוך הקפדה לפגוע רק באנשי השלטון והצבא שלו. איש אינו טוען שאמל, או החיזבאללה, פעלו כנגד אזרחים ישראלים; פעולותיהם מכוונות כנגד צבא הכיבוש הישראלי בלבנון. (ולמי שיאמר, "אבל הם יורים קטיושות לצפון", אענה שהחיזבאללה נוקט פעולות אלו רק לאחר שצה"ל או צד"ל פוגעים במטרות אזרחיות - ושלמעשה, צה"ל הוא הגוף היחיד שהצהיר במפורש על כוונתו לפגוע באזרחים - במהלך מבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם".) משעה שאזרח לבנוני הובא לישראל כעציר - ורוב האנשים הללו נעצרו בגיל צעיר מאד, 16-17 - הוא נתפס, אוטומטית, כטרוריסט. לא כשבוי מלחמה. שהרי אם יוכר כשבוי מלחמה, יהיה הדבר הכרה בארגון שאליו השתייך, ואנחנו תמיד העדפנו לראות באויבינו טרוריסטים.
מעבר לכך, מתגברת התחושה המטרידה, שמעבר להיותו של הצבא טיפש, הוא גם פחדן. שנים אומרים לנו שהסורים הם אלה המכוונים את החיזבאללה; שנים אומרים לנו שרון ארד - האם הוא בכלל בחיים? - מוחזק על ידי האיראנים. יפה; ניתן היה לצפות, אם כן, שהצבא והממשלה יפעלו נגד סוריה ואיראן. אתם מחזיקים בטייס שלנו? אנחנו נחטוף קציני צבא שלכם. אתם פועלים כנגד כוחותינו? אנחנו נשרוף את שדות הסמים שלכם.
אבל זה, כמובן, לא קורה. כי לסוריה ולאיראן יש כוח, וכולם יודעים איך הסתבכות איתם מתחילה, אבל לאף אחד אין מושג איך היא תסתיים. מה, אם כן, עושה הצבא? הוא מכה - לא בסורים, לא באיראנים - אלא בלבנונים. ללבנונים אין כוח, ולכן בהם אפשר להתעלל, עליהם אפשר לפרוק תסכולים.
ודומה שכל פעולותינו בלבנון הן בדיוק זה: פריקת תסכולים. לפני כמה חודשים, נתקף המטכ"ל בפאניקה כשלחיזבאללה היה שבוע מוצלח - שבוע אחד! - והוא התחנן לרשות להפציץ מתקני תשתית בלבנון. לאחר מכן הגנרלים התגאו שהם כיבו את האור בביירות. יופי של הצלחה: מטרה נייחת, לא חמושה, שלא מסוגלת להתגונן. הם לא היו מעיזים לעשות את זה, למשל, לתחנת הכוח של דמשק. תמיד טענו ש"הערבים מבינים רק כוח"; עכשיו מסתבר שמי שמבין רק כוח הוא אנחנו.
הגיע הזמן להפסיק את הבריונות. יש לנו מספיק בריונות בתוך ישראל; אנחנו לא חייבים להצטייר כבריונים כלפי חוץ. הגיע הזמן לשחרר את בני הערובה שלנו, ולהבין שבעצם לקיחתם, אנחנו איבדנו את זכותנו המוסרית בויכוח הזה. החזקת בני ערובה לא הוכיחה את עצמה בארבע־עשר השנים האחרונות; אין להניח שהיא תצליח יותר בשנים הקרובות. יש להבין שעד כמה שהדבר כואב, את רון ארד ואת נעדרי סולטן יעקב איבדנו לנצח, ושאין כל סיבה להניח שהם בחיים. יש לשחרר את מוסטפה דיראני, שכל פשעו היה שהעביר טייס ישראלי לאנשים שהיו מוצלחים יותר בהחזקתו, ושעבר, לפי הדיווחים האחרונים, התעללות מזעזעת בשבי הישראלי. יש לשחרר את השייך עובייד, שכל פשעו שסיפק סיוע רוחני ללוחמי חירות, ולהצהיר ששחרורם הוא מחווה לאנשי החיזבאללה, בתקווה ליחסים טובים יותר עימם בעתיד.
עם יציאתנו מלבנון, עלינו ראשית כל להוציא את לבנון מתוכנו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש