כישורים של שחקן אף פעם לא הזיקו כדי להצליח בפוליטיקה. הדוגמה המובהקת ביותר, אולי, הוא שחקן הקולנוע רונלד רייגן שכיהן כנשיא ארה"ב בשנות ה-80. מאז רייגן עברו כמה שנים, אבל בזמן האחרון הטרנד של בדרנים בפוליטיקה תופס תאוצה מבהילה ממש. נדמה שהוליווד מתאמצת להוכיח לכל מי שמפקפקים, שהיא־היא השולטת בעולם ביד רמה. בשבועות האחרונים מי שעושים את הכותרות הפוליטיות החשובות בעולם הם בראש ובראשונה שחקנים ובדרנים. כך הספקנו לראות את ארנולד שוורצנגר, כיום מושל מדינת קליפורניה, יוצא נגד הנישואים החד מיניים; את מל גיבסון מאיים להצית את גל האנטישמיות הגדול ביותר מזה שנים ואת ג'ייסון אלכסנדר, ג'ורג' מ'סיינפלד', יוצא ביוזמת שלום חדשה למזרח התיכון. אז מה השוס הבא? רן וסטימפי יוצאים בקמפיין להתפרקות מנשק גרעיני?
בודריאר מגדיר סימולקרה כמצב שבו הסימנים בשפה לא מצביעים עוד על אובייקט ממשי בעולם. לדוגמה, לפני זמן מה עוררה מהומה ההתערבות המשפצת שביצעו עורכי המגזין GQ בתמונתה של השחקנית קייט וינסלט. בתמונה שהתנוססה על כריכת המגזין נמתחו רגליה של וינסלט ומותניה הוצרו בצורה דיגיטלית. התוצאה לא נראתה כמו קייט וינסלט. ובאמת חיה כמו זו שהופיעה על שער ה-GQ לא קיימת בכלל בעולם, אלא רק בתודעתם של קוראי המגזין. מקייט וינסלט "המציאותית" נותר לקוראים רק דימוי מסולף שהקשר שלו לוינסלט בשר ודם רופף ביותר. אלא שלרוב המוחלט של צרכני התרבות זה כבר לא כל כך חשוב. להפך, הם מכירים את קייט וינסלט בראש ובראשונה כמוצר וירטואלי ומהונדס. זאת, לצורך העניין, קייט וינסלט "האמיתית". קייט וינסלט בשר ודם לא מעניינת אף אחד. אותה הרי לא רואים אף פעם בטלוויזיה.
אין חיה כזאת. קייט ווינסלט המשופצת על שער המגזין GQ
לגיטימי. אנשים מבינים שגם ככה כל מה שעובר דרך המדיה ותעשיית הבידור הוא מסונתז ומסומפל ואין פה קטע גדול לחפש אחרי איזה מקור של בריטני המשוכפלת. מה זה חשוב אם בריטני שרה באמת או עם פלייבק? באמת צריך להכריח דוגמניות לעבור ניתוחי סיליקון מסוכנים? למה לא לשפץ מה שיש לשפץ באופן דיגיטלי? יותר הומני, לא? גם ככה יש לנו היום דוגמניות ושחקניות וירטואליות 100%. אם השחקניות ה"אמיתיות" לא יקבלו קצת עזרה מהטכנולוגיה, איך אפשר לצפות מהן לעמוד בתחרות עם אחיותיהן הממוחשבות?
הדברים מתחילים להסתבך כשעוסקים בפוליטיקה. פוליטיקה היא לא ספירה נפרדת מעולם הבידור. גם כאן מוכרים תדמיות. פרס לא יצליח אף פעם כי יש לו תדמית של לוזר ולעומת זאת ביבי תמיד ישאר קוסם. כמו שלברק מחקו את הפלולה מהתמונות במערכת הבחירות, ככה גם הופכים את שרון לסבא של כולנו. גם כאן זה לא משנה ששרון הוא בעיקר האבא הדואג של גלעד ועומרי והרבה פחות הסבא הדואג שלך ושלי, מה שחשוב הוא התדמית הרכה והמרגיעה. הבוחרים הם קודם כל צופי טלוויזיה שבוחרים גיבור לצפות בו ב-4 השנים הבאות, והכנסת מוכיחה: שרון מוכר, לבולדוזר יש רייטינג.
אלא שבשלב מסוים נשאלת השאלה, למה לעבוד על פלטפורמה מגושמת כמו זו של שרון? אם פוליטיקה זה בסך הכל תדמית ומשחק, אז מי יותר מתאים לתפקיד הפוליטי מאשר השחקנים עצמם? למה לא לעבוד ישירות עם השחקנים שיודעים למכור את התדמית המבוקשת בצורה היעילה ביותר: ג'ורג' קלוני כראש הממשלה, ג'ודי פוסטר למשרד החוץ, ברוס ויליס למשרד הבטחון, ג'ים קארי למשרד האנרגיה, דני דה ויטו למשטרה וג'ניפר לופז לעידוד התיירות. אז בפעם הבאה שאתם שומעים שדודו טופז רוצה לרוץ לראשות הממשלה אל תצחקו, שימרו את זה למסע הבחירות - יהיו קטעים.
ומה צופן בחובו העתיד? ככל שהחברה האנושית תמשיך להתפתח הלאה ולהרחיב את הרווח בין האובייקטים שבעולם הממשי לבין הדימוי המשוכפל שלהם, ככה האפשרויות יהיו מטורפות ומסעירות יותר. מה לגבי פוליטיקאים וירטואלים? למה שרן וסטימפי לא ירוצו יחדיו לפרלמנט? או שליסה סימפסון תגשים סוף סוף את חלומה לכהן כנשיאת ארה"ב? השמיים הם הגבול מהרגע שאנשים יפנימו את העובדה שגם לבריטני, פואד, שרון ובוש יש כותבים שאומרים להם מה לומר, ושהם לא אותנטים או אמיתיים יותר בגרוש מהקולגות בערוץ 6. אז אולי בעתיד לליסה סימפסון באמת יהיה סיכוי להבחר לנשיאות, אבל אם תשאלו אותי, אני מצביע הומר.
|
קישורים
בודריאר - החיים על מפה מדומינת, מאמרו של שמעון גלבץ (חלק א')
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש