 |
"הר אדוני" מאת ארי דה לוקה. מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה. 144 עמ', 2003.
|
|
| ספרים • ניבה רטנר • יום א', 5/10/2003, 12:35 |
|
 |
|
היו לי כל הסיבות לאהוב את הספר "הר אדוני" של ארי דה לוקה. ובכל זאת, לא אהבתי אותו.
המספר הוא ילד בן שלוש עשרה שכותב מגילה על קורותיו בשכונת מונטידידיו, "הר אדוני", שבנפולי. השכונה הזאת צפופה ורעשנית, נוצות המזרנים של עושה מזרנים ממלאות את האוויר, ובראש השנה זורקים רהיטים ישנים מהבניינים.
ילדי השכונה מתבגרים מהר, בעצם נראה שכל ילדותם מסתכמת בכמה שנים שחולפות ביעף. הילד המספר רק סיים כיתה ה', וכבר הוא עובד כשוליה של נגר. איך הוא גאה בעצמו כשהוא אוכל את ארוחת הבוקר שלו עם אביו הפועל, שאומר לו שהוא "כמו גבר אמיתי" - מביא פרנסה הביתה. והנה מריה השכנה. מלאו לה שלוש עשרה שנה מעט לפני המספר, אך היא כבר התוודעה ל"גועל של החיים" כששילמה את שכר הדירה של משפחתה במתן שירותי מין לבעל הבית.
רק באהבה שלהם, של הילד ושל השכנה מריה, יש משהו טהור. הפגישות שלהם מתקיימות במרפסת הכי גבוהה בשכונה, שממנה הכוכבים נראים במרחק נגיעה וגגות השכונה רחוקים. ואם היו מספרים על האהבה הזאת לדון רפנילו, הסנדלר שעובד בנגריה לצד הילד, הוא ודאי היה יורק, כפי שהוא נוהג לעשות לפני שהוא מתחיל לדבר על ענייני קודש כדי להבדילם מהחול. הוא גם עושה זאת כשהוא מספר לילד בלחש על הכנפיים, שצומחות לו בתוך הגיבנת.
דון רפנילו מתואר בספר כמו קריקטורה של דמות הקורבן - מלבד העובדה שהוא גיבן הוא גם יהודי ניצול שואה וג'ינג'י. והוא ממתין. ממתין שהזמן יהיה בשל, שהכנפיים יבקעו מתוך הגיבנת שלו והוא יעמוד על המרפסת הגבוהה של הילד ושל מריה ויעוף מעל בנייני השכונה אל הר אדוני האמיתי שבירושלים.
גם הילד יודע להבדיל בין דברים השייכים למדור החול לבין דברים השייכים למחלקת הקודש. כך, למשל, שפת השכונה נפוליטינית ושייכת למדור החול, אבל כשהוא יושב לבדו וכותב במגילה הוא כותב באיטלקית, שהיא שפה "שותקת" השייכת בעיניו לספרים וללימודים, למחלקת הקודש.
הילד כותב הרבה בקצת מילים, כדי שהמגילה לא תיגמר. אם היא תיגמר הוא יצטרך שוב ללכת למדפיס, שיתן לו עוד יריעה בתמורה לקצת נגיעות בבולבול. אבל אין זה ספר על ניצול מיני של קטינים. כמו רוב הספרים הטובים, גם הספר הזה עוסק בנושאים רבים, אבל נושאו העיקרי הוא ההתבגרות. התבגרות והמתנה. ואולי ההמתנה גם היא סוג של התבגרות - כי בזמן שדון רפנילו ממתין לרגע המתאים, שבו הכנפיים יבקעו מהגיבנת שלו, והילד ממתין לרגע בו יהיה מספיק חזק כדי להעיף את הבומרנג שלו, הם מתבגרים. דון רפנילו מצטט את ספר תהילים ואומר שכדי להגיע להר אדוני צריך להיות "נקי כפיים ובר לבב" - ואולי כל הייסורים שהוא מתייסר בהם נועדו פשוט לנקות את הלב ולרחוץ את הכפיים לפני העלייה להר אדוני האמיתי. וגם הילד מתאמן כל הקיץ על הנפת הבומרנג שלו, מתכונן לרגע שבו יטיל אותו באמת. אבל עד אז יקרו הרבה דברים: הוא יתקרב יותר ויותר למריה, אימו תחלה, הקול שלו ישתנה והגוף יגדל. ועם הגוף יגדלו גם הרוע והזעם. אפשר שגם כל אלה באים בעסקת חבילה עם ההתבגרות.
הילד ממתין אפוא וכותב הרבה במעט מילים, ולכן מילותיו מוסדרות בדייקנות, כאילו היו לבנים בבניין - ובכל פסקה כמעט מופיעה אמרה פילוסופית, עד שלפעמים קשה להשתכנע שהמספר הוא באמת ילד.
הרומן עשוי מכל החומרים שמרכיבים ספר טוב - הוא כתוב בשפה מדויקת וקולעת ויש בו חומר רב למחשבה. ובכל זאת, למרות שדה לוקה יוצר אוירה של המתנה הנמתחת לאורך כל הספר, ההמתנה הזאת לא מתחה אותי. לא בלעתי את הספר בנשימה אחת (למרות שהספר קצר יחסית) כדי להגיע לסוף ההמתנה, לרגע המיוחל בו יעיף הילד את הבומרנג. אולי הספר היה מושלם מדי, אולי מילותיו של הילד היו מושלמות מדי, אולי היה חסר לי קצת דבק אנושי שידביק אותי לדפים.
|
קישורים
הר אדוני - פרטים נוספים על הספר ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש