|
לא אחת הואשמה מערכת החינוך הממלכתית-דתית, כאן באייל הקורא, בעידוד הבורות ובחינוך הליקוי שהיא מקנה לתלמידיה. מנחם אריה מציג השוואה שעשויה לערער על הקביעה הנפוצה הזו.
|
|
חינוך והשכלה • מנחם אריה • שבת, 26/2/2000, 19:38 |
|
| |
רבות דובר מעל במה מכובדת זו על מעלותיו, ובדרך כלל מגרעותיו, של החינוך הדתי. הוזכרו כאן לא פעם בורות, אטימות, סגירות ועוד שלל כינויים מחמיאים יותר, ובדרך כלל - פחות. במאמר זה אנסה לבחון בצורה עניינית ובלתי תלויה (עד כמה שניתן) את ההבדלים בין החינוך החילוני, או הממלכתי, לחינוך הדתי, או הממלכתי־דתי, ואנסה לבדוק איזו צורת חינוך באמת עדיפה, והאם ניתן בכלל להגדיר צורת חינוך עדיפה מבין השתיים.
בפתח דברי אסייג ואומר: שתי צורות החינוך המדוברות הן החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי־דתי. אין בכוונתי לעסוק כלל בחינוך החרדי, על זרמיו ופלגיו. אקצר רק ואומר כי ההבדל הבולט והגדול ביותר בין החינוך החרדי לחינוך הממלכתי, דתי או לא, הוא הסגירות. החרדים נושאים בגאון את דגל הסגירות, ודוגלים בניתוק מהציבור הלא־חרדי, בטענה (מבוססת למדי) כי מגע עם ציבור זה משפיע על הנוער החרדי ועלול להרחיק אותו מהמהלך החינוכי הקיים בזרם זה. הסגירות אינה קיימת, כמעט, בחינוך הממלכתי. בהמשך אסביר את ההסתייגות.
לפני שנבחן את שתי דרכי החינוך, מן הראוי שנחליט על אמות מידה לפיהן נקבע את יעילות דרך החינוך. להלן אציע שלוש אמות מידה, שלפיהן נוכל לדעת איזו דרך חינוך הינה "יעילה" יותר.
אמות המידה המוצעות הן: 1. משך הלימודים - כמה זמן נטו לומד התלמיד במהלך שנות לימודיו. 2. מהות הלימודים - מה לומד התלמיד במהלך שנות לימודיו. 3. התוצאות בשטח - איך באה לידי ביטוי דרך החינוך בחיי היום־יום.
כמובן שיהיו כאלה שיחלקו על אמות המידה שהצעתי, אולם לצורך הדיון נשתמש באמות מידה אלו.
כעת נתחיל לבחון את מסלול חייו של תלמיד חילוני ממוצע מול זה של תלמיד דתי ממוצע. בנקודה זו ארשה לעצמי להיכנע לסטיגמות, ולצורך הדיון אכנה את התלמיד החילוני עידן, ואת התלמיד הדתי מוישה.
עידן ומוישה נולדו שניהם באותו יום בבית חולים מסויים במרכז הארץ כתינוקות שמנמנים וחייכנים, בנים להוריהם המאושרים. שש שנים מאוחר יותר הם נכנסים מלאי גאווה ליומם הראשון בכיתה א'. עידן לומד בבית ספר ממלכתי, ומוישה - בבית ספר ממלכתי־דתי. מערכת השעות של עידן, במהלך שנותיו בבית הספר היסודי, מורכבת מחשבון, עברית, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך, אומנות, ערבית (ואם שכחתי עוד משהו - עמו הסליחה). מוישה, לעומת זאת, לומד את כל הנ"ל - בתוספת עוד קצת תנ"ך, קמצוץ משנה, ולקראת סיום לימודיו - גם גמרא. מה יוצא מכך? בלימודי החול אין הבדל בין עידן ומוישה, ובלימודי הקודש - מוישה מתאמץ קצת יותר. מאמץ היתר הזה בא לידי ביטוי בכ- 7 שעות שבועיות. כעת נחשב.
עידן לומד 5 ימים בשבוע (כדי לפשט את החישוב התעלמתי מיום שישי הקצר), מ-8 בבוקר ועד 2 בצהריים (בממוצע). בשנת לימודים ממוצעת יש כ-200 ימי לימוד. סה"כ שעות לימוד של עידן בשנה: 6,000 שעות, וסך שעות לימודיו מכיתה א' ועד ח' - 48,000.
מוישה, לעומתו, לומד 5 ימים בשבוע, מ-8 בבוקר ועד, נניח, 3 בצהריים, גם כן בממוצע. לפי חישוב זה, מוישה לומד בשנה 7,000 שעות, וסך שעות לימודיו עד סיום בית הספר היסודי וחטיבת הביניים: 56,000 שעות.
שני התלמידים החרוצים סיימו את חוק לימודיהם הראשון ומתכוננים בהתרגשות לפרק השני של חייהם - התיכון. עידן הולך לתיכון הקרוב למגוריו, שם הוא יתחיל את לימודיו ב-8, יסיים ב-3, ובפרק זמן של 4 שנות התיכון ילמד עוד 28,000 שעות, סך הכל - 76,000 שעות.
בנקודה זו מתחילים ההבדלים להתחדד עוד יותר, משום שמוישה לא הולך לתיכון רגיל - מוישה הולך לישיבה תיכונית. סדר היום בישיבה תיכונית מתחיל לרוב בשעה 6:30 בבוקר ונגמר באיזור 20:00. לצורך החישוב נניח שהלימודים עצמם מתחילים ב-8:00 בבוקר, אחרי תפילה וארוחת בוקר. כלומר - מוישה לומד 12 שעות ביום! ובשנה (כאמור לעיל, בלי להחשיב ימי שישי, וודאי שלא שבתות, שגם בהן מתקיימים שיעורים) - 12,000. כלומר בארבע שנות התיכון לומד מוישה 48,000 שעות, ובתוספת שעות לימודיו מהיסודי הוא מגיע לכמות של 104,000 שעות, כ-35% יותר משעות לימודיו של עידן!
רגע, רגע. עכשיו תאמרו: אוקיי, יפה מאוד, יותר מ-100,000 שעות זה יפה מאוד, אך מה הוא לומד באותן שעות? מה לנו תלמיד ישיבה הרכון מול גמרתו מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אינו מוצא ידיו ורגליו במתמטיקה, ואנגלית נשמעת לו כשפה שמקורה היכנשהו בין נהר סמבטיון ליערות האופל?
ובכן, פה כדאי אולי לנפץ מיתוס מסויים שהשתרש אצלנו. ישיבה תיכונית - כשמה כן היא. ישיבה - אבל תיכונית. בשעות הבוקר, הרי היא ישיבה, ומהצהריים ואילך - תיכון לכל דבר ועניין. שעות הבוקר בישיבה תיכונית טיפוסית מוקדשות בדרך כלל ללימודי קודש, בעיקר גמרא, קצת תנ"ך והלכה, הנלמדים במתכונת של שיעור פרונטלי, ואחריו "סדר" - לימוד משותף בחברותות. לאחר סיום הסדר (וההסתערות על ארוחת הצהריים) מתחיל פרק התיכון בישיבה - לימודי אנגלית, מתמטיקה, מחשבים, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכו' וכו'. כמובן שאין צורך להזכיר שתלמידי הישיבות התיכוניות נבחנים במבחני הבגרות, ויתרה מזאת - הישיבות התיכוניות צועדות דרך קבע בראש רשימת ממוצעי הבגרות של המוסדות התיכוניים.
מאפיין נוסף של הלימודים בישיבות התיכוניות הוא הפן החינוכי־התנדבותי - כמעט בכל ישיבה (וההסתייגות היא כי איני מכיר את כל הישיבות, ולא כי אני מכיר ישיבה שאין בה את זה) מוקדשות מספר שעות בשבוע לפעילות התנדבותית מסויימת - בתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים וכו', ולפעילות חינוכית - ערבי עיון, שיעורים מפי מרצים חיצוניים ועוד פעילויות העשרה שונות.
נקודה שחשוב להבהיר, לפני שגזברי הממשלה יפתחו עלי את פיהם: שנת לימודים בישיבה תיכונית עולה למשלם המיסים בדיוק כמו שנת לימודים בתיכון רגיל. מי שנושא בעול התשלום על כל ה"לוקסוס" המוזכר לעיל הוא התלמיד - הוריו, בעצם - המשלמים על כל שנת לימוד כמו שנת לימוד מלאה באוניברסיטה.
סיכום ביניים: עד עכשיו למדו מוישה ועידן את אותו החומר בדיוק בלימודי החול, ומוישה העמיק יותר בלימודי הקודש. העמקה יתירה זו באה לידי ביטוי ב-28,000 שעות לימוד עודפות.
בנקודה זו, כנראה, תיפרדנה דרכיהן של עידן ומוישה, שכן עידן, מן הסתם, ילך לצבא, בעוד מוישה המסכן מתלבט בין שלוש אלטרנטיבות: ישיבת הסדר, מכינה קדם צבאית וגיוס כלל צה"לי. בישיבת ההסדר ילמד מוישה מ-7:00 בבוקר ועד 22:00 במשך שנה וחצי, יתגייס לצבא, ואם לא ימשיך לקורס קצינים - יחזור לישיבה וילמד עוד שנתיים באותה מתכונת (אם לא יתחתן בינתיים...).
במכינה הקדם צבאית ילמד מוישה בערך את אותן שעות, ולאחר שנה או שנתיים, לפי בחירתו, יתגייס לצבא, בדרך כלל ליחידה מובחרת, ומירב הסיכויים כי ימצא עצמו עונד דרגות קצונה לאחר זמן לא רב.
בנקודה זו נפסיק את ההשוואה בין עידן למוישה, משום שלאחר הצבא מתאחדים שוב מסלולי חייהם: השכלה גבוהה כלשהי (ואולי טיול קטן לפני כן), וכניסה למעגל העבודה במשק הישראלי.
נסכם כעת את שתי אמות המידה הראשונות שהגדרנו: משך הלימודים ומהות הלימודים.
משך הלימודים: עד סיום התיכון למד עידן כ- 76,000 שעות, בעוד מוישה למד כ- 104,000 שעות, הבדל של יותר מ- 35%.
מהות הלימודים: בתחום לימודי החול ראינו כי אין הבדל בין השניים. ההבדל העיקרי בא לידי ביטוי בתחום לימודי הקודש ופעילויות חינוכיות.
ניגש כעת לאמת המידה השלישית, והרגישה ביותר: התוצאות בשטח. אנסה לגעת בנושא זה בזהירות מופלגת.
הצצה מקרית בעיתון יומי מעלה, כי אחוז הדתיים ביבול העבריינים היומי נמוך בהרבה מחלקם באוכלוסיה. מקרי שוד, אונס, רצח, גניבות, התעללות בנשים וילדים וכו' קורים פחות בחברה הדתית. תהיה זו היתממות להגיד כי אין מקרים כאלה בקרב חובשי הכיפה - אך עדיין מדובר באחוזים נמוכים בהרבה. מדוע? מה גורם להבדל זה? חומר למחשבה.
והרי התחזית: מכיוון שפורום זה אינו הראשון בו יצא לי לשטוח את משנתי זו, הרי שהצלחתי לאסוף מספר טענות נגדיות החוזרות על עצמן, רובן בנוגע לאמת המידה השלישית, ואנסה להתמודד איתן:
מה עם יגאל עמיר? הוא דתי, לא? ודאי. הוא גם תושב הרצליה. ואמא שלו גננת. והחשוב מכל: הוא תימני ר"ל! מדוע השתרשה איזו אמת מוחלטת שיגאל עמיר נשא על כתפיו הצרות את כל המטען האידיאולוגי של הציבור הדתי? לפי שיטה זו, הרי שרוני ליבוביץ (הידוע יותר כ"האופנובנק") נשא עימו בסל של האופנוע את כל הציבור החילוני, בני סלע מהווה אות ומופת לרומנטיקה החילונית ועופר נמרודי הוא אביר הדמוקרטיה וחופש הביטוי של תושבי תל אביב והפריפריות (ובזאת עניתי גם על ברוך גולדשטיין, עמי אדרי ואחרים).
אבל הדתיים הם סגורים! הדתיים סגורים? מתי בפעם האחרונה יצא לנער חילוני ממוצע לשמוע רב? כן, כן - רב אמיתי, כזה עם זקן ושטריימל, בשר ודם, ולא דרך הטלויזיה תוך כדי נאום מקרי ערוך בצורה מתלהמת. מתי יכול נער חילוני להסתובב במקום ישוב דתי, סתם כדי לראות? מה בכלל יודע נער חילוני על החיים כדתי? הדתיים, לעומת זאת, נתקלים כל העת בעולם החילוני. המדינה שלנו, בסופו של דבר, היא מדינה חילונית, וחילוניות זו באה לידי ביטוי בכל צעד ושעל, כאשר גם מהסטטוס קוו זצ"ל נשארו רק אודים עשנים. (תזכורת: אנחנו לא מדברים על החרדים, שכבודם במקומו מונח).
ועוד קצת על סגירות: רבות דובר באתר מכובד זה על הבורות והאטימות של חכמי היהודים בימי הביניים ובעת החדשה. ובכן, כמה עובדות היסטוריות:
* הגאון מוילנה, הגר"א, חיבר ספר מתמטיקה בשם "איל משולש", שזכה לפופולריות רבה בימיו. * בירח יש מכתש הנקרא "מכתש רלב"ג", על שם רבי לוי בן גרשום, שהיה רב וגם (תארו לעצמכם) תוכן. * הרמב"ם היה אחד מגדולי הרופאים בדורו, וספריו בנושא עשבי מרפא היו רבי מכר בתקופתם. * "קומדיה של טעויות" של שייקספיר מבוססת, לפי דעת חוקרים רבים, על מחזה בשם "צחות בדיחותא דקידושין" שחובר על ידי המחזאי, הבמאי, התפאורן, התאורן וחוקר התאטרון היהודי יהודה סומו, המוכר גם כ"מחבר המחזה העברי הראשון", אותו פגש שייקספיר במאה ה- 16.
והרשימה עוד ארוכה.
אגב, כמה מהנוער החילוני יודע שיואל משה סלומון, ההוא עם הכנפיים, היה יהודי חרדי אדוק?
|
|
|