 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא באמת מאמין שמישהו יקרא את התגובה הזאת (139 תגובות, בלי עין הרע), אבל בכל זאת: שעות לימוד רבות והישגים בלימודים זה טוב ויפה. גם אחוזי הפשיעה באוכלוסיה הם קריטריון ליגיטימי. אבל מה עם הצלחה בחיים? אני לא מכיר את עולם העסקים הישראלי לעומק, וגם עולם ההיי-טק אינו ספר פתוח בפני, אבל יצא לי להתחכך בשניהם כמה וכמה פעמים. אחוז המנהלים בחברות מצליחות בישראל שהם בוגרי ישיבות הוא (שוב, לפי הערכתי בלבד), זעום. אחוז יוצאי הקיבוצים ביניהם, למשל, גבוה בהרבה. מה זה אומר? שתיכונים קיבוציים (בהם לא היתה נהוגה אפילו בגרות עד לפני כ-10 שנים) טובים בהרבה מישיבות תיכוניות? לא, לא בהכרח. אבל זה כן אומר שמחבר המאמר מתעלם מקריטריון חיוני. אם נוריד את רמת הדיון מסוגיות פילוסופיות של הידע, ונסתכל על _התרומה_ של בוגרי החינוך הממלכתי-דתי למדינת ישראל (ותסלחו לי שאני מתעלם מדרגות הקצונה, זה פשוט לא קריטריון לגיטימי בעיני), אני לא חושב שתרומה זו גבוהה מזו של בוגרי החינוך הממלכתי הרגיל. אני גם לא טוען שהיא נמוכה יותר, אבל בהתחשב בנתונים המוחצים על כמות שעות הלימוד שאלו מקבלים לעומת אלו, העניין אומר דרשני. נ.ב. קטן - מה זאת אומרת "כי ההורים משלמים שכר לימוד אוניברסיטאי כל שנה על תלמידי ישיבה"? חשבתי שחינוך פרטי בישראל אסור. במקרה כזה, גם אם כותב המאמר יוכיח באותות ובמופתים שבוגרי החינוך הממלכתי-דתי הם מפניני החברה הישראלית, לא אראה בזה הוכחה לשום דבר חוץ מאשר לכך שכסף קונה חינוך טוב. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |