 |
שרון אדמוני לוקח את הפרות הקדושות של החברה הישראלית ועושה מהן שווארמה. והפעם: הדמוקרטיה.
|
|
| פוליטיקה • עידו שטרנברג • שבת, 19/2/2000, 21:51 |
|
| |
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, נפוצה בקרב הוגים בעולם המערבי בכלל, ובארצות־הברית בפרט, גישה חדשה לדמוקרטיה ושמה - דמוקרטיה אליטרית. מייצגה המובהק של הגישה היה החוקר ג'וזף שומפטר.
שומפטר ועמיתיו הצביעו על ניסיון העבר המר בעליית משטרים פאשיסטיים־טוטליטריים על חורבות משטרים דמוקרטיים, תוך ניצול ציני של נקודות התורפה שלהם, כגון חופש הביטוי ונגזרותיו (קרי: חופש ההפגנה, חופש הפרסום והתעמולה וכיוצא באלה), חופש התנועה, חופש ההתאגדות ויותר מכל, מעורבות ההמון בחיים המדיניים - ותבעו רביזיה של הרעיון הדמוקרטי.
בחושפם את הפרדוכס של המשטר הדמוקרטי, בו כמה מאושיותיו משמשות חרב פיפיות כנגדו, וממיטה על אזרחיו את ממשלם של גדולי הדיקטטורים, הגיעו החוקרים למסקנה שאין מנוס מלוותר על חלק ממרכיבי הדמוקרטיה על־מנת לשמר את עיקריה ולבססה כמשטר יציב, תוך כדי הגנה מפני ניצול ציני של עיקריה כנגדה. כך הציעו הוגי הדמוקרטיה האליטרית להגביל את חירותו הדמוקרטית של האזרח מן השורה לכדי אקט הצבעה אחת לכמה שנים (ארבע או חמש שנים, לרב), כשעל קולו מתמודדות אליטות בתחומים שונים: צבא, כלכלה, אקדמיה וכיוצא באלה.
משסקרנו בקצרה את גישת הדמוקרטיה האליטרית, נתפנה לרגע לבוחנה מילולית: דמוקרטיה (A) אליטרית (B), פירושה דמוקרטיה (A) השולטת בכוח האליטות (B) או בשמן. די בהצצה חטופה בכתבי שומפטר כדי לגלות שלא לכך כיוונו אבות הגישה. כוונתם היתה למשטר אליטרי (A), כלומר, כזה המגביל את זכויותיהם הדמוקרטיות של האזרחים ולמעשה מצמצמן לכדי אקט ההצבעה אחת לכמה שנים - השולט בשם הצבעה דמוקרטית (B) או בכוחה. אם כך, לא בדמוקרטיה אליטרית עסקינן כי אם באליטיזם דמוקרטי. ועל כן, מעתה ואילך תצוין גישתו של שומפטר בפינו במונח אליטיזם דמוקרטי.
השיטה המוצעת על־גבי דפים אלה, שעיקרה משטר דמוקרטי הנבחר על־ידי קבוצות עלית של מצביעים, ראויה בהחלט לשאת את השם דמוקרטיה אליטרית - שכן משמעותה היא, ממשל דמוקרטי (A) השולט בכוח האליטות (B) ובשמן.
על כל פנים, הדמוקרטיה האליטרית (המוצעת על־גבי דפים אלה) נתמכת על־ידי האליטיזם הדמוקרטי (של שומפטר) ויונקת ממנו הן בהיבט הטרמינולוגי, וחשוב מכך, בהיבט האידיאי, היינו בעיקרון הפשרה בדמוקרטיה, דווקא כחומת מגן בצורה כנגד אויביה.
ברם, עדיין מדובר בגישות קוטביות. מדוע? בעוד שהאליטיזם הדמוקרטי מחפש בחירויות האדם ובאורח החיים הדמוקרטי את הפשרה (ובכך מכונן למעשה משטר סמכותי וכוחני תוך שלילת זכויות אזרחיות ושלילת עקרון שוויון הזכויות האזרחי־פוליטי), אך דואג לקיים את עקרון הבחירות בדמוקרטיה ככתבו וכלשונו, הרי שהדמוקרטיה האליטרית מחפשת את הפשרה ביום הבחירות ומקפידה לשמור על מילוי זכויות האזרח ועקרון שוויון הזכויות האזרחי־פוליטי בשאר ימות השנה.
לשון אחר, בעוד דפוס "האליטיזם הדמוקרטי" מבטיח יום אחד שכולו דמוקרטיה - יום בו עקרון שוויון הזכויות הפוליטיות בא לידי ביטויו המלא - אחת לכמה שנים, הרי שהדמוקרטיה האליטרית מבטיחה ארבע־חמש שנים של שלטון דמוקרטי טהור, להוציא יום אחד בו מתקיימות הבחירות ובו לא מתקיים השוויון הפוליטי־אזרחי.
לעומת האליטיזם הדמוקרטי, מעדיפה הדמוקרטיה האליטרית שההמון יכלה את השפעתו השלילית על הפוליטיקה בהפגנות, בעצרות ובפטיציות - מאשר שיעשה זאת בקלפי - בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
הדמוקרטיה האליטרית מאמצת לחיקה את כל חירויות האדם הנגזרות הן מהדמוקרטיה הקלאסית והן מהדמוקרטיה המודרנית. הדמוקרטיה האליטרית אינה כופרת בזכויות האדם לחיים, לחירות ולקניין, ומקפידה שלא להפנות עורף לשאיפתו הטבעית של האדם להשפיע במידה המרבית על עתידו, לפי מיטב המסורת הדמוקרטית. ובכל־זאת, הדמוקרטיה האליטרית נבדלת מאחיותיה, הדמוקרטיה הקלאסית והדמוקרטיה המודרנית, בכך שהיא שוללת מחלק מהאזרחים את זכות הבחירה. את הבסיס הלוגי לשלילה זו מספק דווקא הליברל ג'ון סטיוארט מיל.
ג'ון סטיוארט מיל הבחין בין פעולות המתייחסות לעצמי (self regarding actions) ובין פעולות המתייחסות לזולת (other regarding actions).רוצה לאמור: כנגזרת מחירותו - האדם רשאי לעשות ככל העולה על רוחו ובלבד שלא יפגע בזולתו. משחצתה פעולתו את הגבול שסומן בין הפגיעה ברשות היחיד לפגיעה ברשות הרבים, חייב המשטר הדמוקרטי להתערב ולרסנו. כך, למשל, יכול אדם לשתות לשוכרה, אלא אם כן נגזרת מפעולתו זו הכאת עוברי אורח. היקש לוגי מתבקש הוא, שאדם המצביע כשאינו כשיר לכך, עשוי לסכן לא רק את עצמו כי אם גם את זולתו - במיסוי לא צודק, במלחמות מיותרות, בשלילת משפט צדק וכדומה - וכי תיתכן פגיעה גדולה יותר בזולת? אם כך - המשטר הדמוקרטי, שומה עליו להתערב במקרה כזה ולמנוע את אותן פגיעות בזולת.
הדמוקרטיה הקלאסית והדמוקרטיה המודרנית מודעות לקושי זה ולכן שללה הראשונה את זכות ההצבעה מנשים, מעבדים ומגברים שלא שירתו בצבא, והשנייה מקטינים ומחולי נפש (בחלק מהדמוקרטיות). לעומתן, הדמוקרטיה האליטרית סבורה כי לא הגיל, לא המצב הנפשי, לא המין ובוודאי שלא העבר הצבאי הם מדד אמין לבחינת הכשירות להכרעה פוליטית. את מידת הכשירות להכרעה פוליטית יקבע מבחן ידע. כשם שלא נאפשר לילד בן שש להצביע, כך לא נאפשר גם לאדם בוגר, בעל ידע פוליטי הזהה לזה של ילד בן שש, להצביע. הדמוקרטיה האליטרית נבדלת מאחיותיה - הדמוקרטיה הקלאסית והדמוקרטיה המודרנית - בכך שבעוד אלה מניחות מראש כי יצר האדם הוא טוב מנעוריו, וכן שהוא ניחן בתבונה מדינית המכשירה אותו להכריע בשאלות מדיניות־פוליטיות, הדמוקרטיה האליטרית גורסת כי הנחות אלה טעונות הוכחה ויש להעמידן למבחן טרם מתן זכות ההכרעה הפוליטית.
כשם שלא נרצה להפקיר את שינינו בידיים לא מוסמכות ובלתי כשירות, וחלקנו אף לא בידי סטאז'רים - גם אם צברו ידע לא מבוטל בתחום - כך ניטיב לעשות אם לא נפקיר את עתידנו ואת עתיד ילדינו בשאלות של איכות החיים, ובוודאי בשאלות של חיים ומוות, בידיים לא מוסמכות. נשכיל עוד יותר אם ננקוט משנה זהירות ולא נשאיר את ההכרעה בידי "סטאז'רים פוליטיים" שטרם סיימו התמחותם בתחום.
כל משטר פוליטי בעת המודרנית הונהג או לפחות טוען שהונהג למען הנשלטים ולא למען השליטים. כל משטר פוליטי בעת המודרנית הונהג בשם שתי מטרות, והן שהצדיקו את קיומו: האחת היא החיים (או: בטחון החיים) והשניה היא איכות החיים (או: "החיים הטובים").
הוגי הדעות העומדים מאחורי כל צורת משטר אינם חלוקים בשאלת המטרות. אלה מוסכמות על הכל: חיים ואיכות חיים. היטלר הדיקטטור ולינקולן הדמוקרט חותרים, לפחות במוצהר, לקראת אותן מטרות. ההבדל ביניהם טמון באמצעים - שלטון יחיד טוטאלי או שלטון העם פלורליסטי.
כל צורת משטר בעת המודרנית מתיימרת לדעת מיהו בר הסמכא; מי ניחן ביכולת השיפוט; מי ניחן ביכולת להבחין בין טוב ורע ובין שקר לאמת; מיהו התבוני ומיהו טוב הלב; ויותר מכל: מי ניחן ביכולת השיפוט הפוליטית־מדינית הטובה ביותר.
כך, למשל, גורסת התיאוריה הטוטליטרית, כי רק מתי־מעט ניחנים בתכונות אלה ולכן יש להפקיד את ההכרעה המדינית בידי הדיקטטור, אותו יחיד סגולה שניחן בתכונות אלה. הדמוקרטיה, להבדיל, מניחה כי תכונות אלה הן נחלת הכלל ועל־כן יש להפקיד את ההכרעה בידי כל האזרחים - להוציא עבדים, נשים, קטינים או חולי נפש.
הדמוקרטיה האליטרית גורסת שאין מונופול על התבונה בכלל ועל התבונה המדינית בפרט, ולכן לא נותר לנו אלא להעמיד את הנושא, לגבי כל אזרח, למבחן.
הדמוקרטיה האליטרית מכירה בבעיית הפרדוכס של המשטר הדמוקרטי ובסכנות הנשקפות לדמוקרטיה בעת המודרנית ועל כן רואה חובה בעדכון הדמוקרטיה ובזיונה בכלי הנשק המתאימים לקרבות העתידיים כנגד אויביה. את פתרון הפרדוכס של המשטר הדמוקרטי רואה הדמוקרטיה האליטרית בנטרול כוח ההשפעה של ההמונים ביום הבחירות.
יאמרו מתנגדי הגישה: גישת הדמוקרטיה האליטרית תיצור מעמדות חדשים על אלה הקיימים ותפצל את קבוצת האזרחים למכריעים פוליטית ולנעדרי השפעה, ובכך תעצים שסעים חברתיים קיימים (שכן יש להניח שהקבוצות המבוססות יותר כלכלית תהיינה דומיננטיות יותר גם פוליטית) ותעמיד את הדמוקרטיה בפני סכנת מהפכה עממית אלימה.
לאלה אענה, כי לבד מאפשרות "הניידות המעמדית" (שכן העובדה שהצבעתו של פלוני אינה נחשבת בבחירות בשנה נתונה, אין בה כדי לקבוע אם הצבעתו תיחשב בבחירות הבאות - אם, כמובן יטריח עצמו, יתעניין וידע יותר) ושימור עקרון שוויון ההזדמנויות בזכויות הפוליטיות (בדומה להשקפה הליברלית לשוויון חברתי וכלכלי), הרי שאם ייגזר עליי להכריע בין פיצול מעמדי נוסף ובין חיי דלות ועוני, השתתפות במלחמות מיותרות וחיים בצל משטר דיקטטורי - אבחר תמיד באפשרות הראשונה.
לסיכום, גישת הדמוקרטיה האליטרית מציעה פרספקטיבה אלטרנטיבית לדמוקרטיה. פרספקטיבה דטרמיניסטית פחות, שקולה יותר ואחראית יותר. גישת הדמוקרטיה האליטרית מציעה להתייחס לפוליטיקה בכובד הראש ובכבוד להם היא ראויה. בעידן של טכנולוגיה מתקדמת - העשויה להיות הרסנית, לא רואה הדמוקרטיה האליטרית ברירה אלא לקדש את הפוליטיקה ולהגן עליה מפני טומאת החלטותיו השגויות של ההמון.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש