אתמול בחדשות יוסי ביילין עוד אמר שלישראל אין צבא נקמה, והנה כבר היום נתבשרנו בעיתונים כי צבא הנקמה לישראל הראה ללבנונים האלה מה זה. אבל ישראל כבר מזמן לא מתאחדת בזמן משברים, וכבר אין תמיכה מקיר אל קיר בכל כדור שנורה אל עבר האוייב. ישראל רוצה הסברים, ישראל רוצה תוצאות. לשפר את מאזן ההרוגים לטובתנו כבר לא מספק אותנו, כי כבר מזמן הפסקנו לספור כמה היו, כי המספר גבוה מידי. כבר מזמן אנחנו סופרים רק כמה עוד ימותו בעתיד. אם נניח שהסטייה של השנה הקודמת הייתה לא יותר ממקריות סטטיסטית, הרי שעד יולי, אמורים למות לנו בלבנון עוד 10 חיילים, והייתי גם מציין כמה ימותו מהצד השני, אבל מי שאכפת לו כבר יודע, ומי שלא רק יתרגז עלי על עצם ציון העובדה.
בימים באחרונים, בעקבות נפילת החיילים וההתנקשות בקצין צד"ל, התנהגו בכירי מערכת הבטחון בצורה שבשפת רחוב ניתן לכנותה "מחממים". לא הספיק להם להגיד שמתו החיילים. הם רצו שהציבור יהיה חמום מוח, הם רצו שהציבור ירצה לראות דם, אז הם סיפרו לנו כמה שהחיזבאללה הגביר את המתקפות על כוחותינו, וכמה שהתקופה ה"שקטה" לכאורה שהייתה לנו בחודשים האחרונים הייתה רווית תקריות שרק בנס לא נסתיימו במוות של חיילי צה"ל. לא שאנחנו צריכים שיחממו אותנו... כי למרות שרבים סופרים כמה הרוגים יהיו בעתיד, ישנם עדיין רבים אחרים שמאמינים בכל ליבם שהדרך היחידה לסיים את המלחמה בלבנון היא בנצחון מוחץ שלנו - כלומר, במתקפה צבאית מלאה.
כהרגלם, נקטו השלטונות בדרך הביניים המייגעת של מתקפה זריזה. במתקפות שכאלה, ישנם רק שני דברים חשובים, ושניהם כותרות בעיתון: "חיילינו תקפו מטרות בעומק לבנון" ו"כל כוחותינו חזרו בשלום". את שתי הכותרות הללו השגנו, ואם החיזבאללה ישאר בשקט למשך כמה ימים, בזאת תסתיים האפיזודה הנוכחית. אם לא, נאלץ למצוא שם קליט נוסף למבצע צבאי. אחרי "דין וחשבון", הציב מבצע "ענבי זעם" רף חדש של סימבוליות, שלא לומר אוריינות, עבור המבצעים הבאים. אבל אולי כדאי להביא הפעם בהפוכה, ולהשתמש דווקא בשם של סרט הוליוודי דלוח, במקום האפוס הגדול שנעשה בו שימוש בפעם הקודמת. אני אישית ממליץ על "טפשים בלי הפסקה".
מה שכן, המצב בלבנון גורם לי, כל אימת שקולו של אריק שרון מהדהד בסלוני, להתקפי פאניקה קטנים על כי לא חזרתי בתשובה. בכל זאת, לשמוע את שרון גוער בראש הממשלה על כי אינו יוצא כבר עכשיו מלבנון - זה נותן הרגשה של ימות המשיח.
מויצמן לויצמן
לאחרונה התחלתי לעבוד במכון ויצמן, וכעובד חדש, עשיתי סיור במכון וביקרתי במרכזי המבקרים השונים (והמומלצים, בעיקר מרכז המבקרים של הפקולטה לפיזיקה, וגן המדע). בין השאר, כמובן, גם ביקרתי בביתו של חיים ויצמן, ושם, בסרט שהוקרן לנו, דיבר גם עזר ויצמן. הוא אומר שם, בין השאר, כי חיים ויצמן היה אדם בעל אמות מוסר גבוהות במיוחד. הסרט, כמובן, נעשה זמן רב לפני שפרצה הפרשה האחרונה בה היה מעורב נשיאנו הנוכחי, אך ההשוואה בינו לבין הנשיא הראשון הייתה קשה מכדי להתעלם ממנה.
גם חיים ויצמן רצה להיות יותר מבובה יצוגית. גם הוא היה מעורב בפוליטיקה הקטנה של המדינה שבדרך, היה נשיא הקונגרס הציוני, ומעולם לא הפסיק לפעול למען המטרה הציונית. אך לאחר שקיבל עליו את התפקיד, ויצמן ביצע אותו כפי שהוגדר. את הביקורת הרבה שהייתה לו, שמר לעצמו, או חשף אך ורק בפני הגורמים הרלוונטיים, והתכוון לפרסמה, אם בכלל, רק אחרי שסיים את תפקידו. הוא אף הגדיל ואמר כי המקום היחיד אליו מותר לנשיא לדחוף את אפו הוא למטפחת. ויצמן מעולם לא הספיק להשלים את כתיבת זכרונותיו, והם התפרסמו רק בחלקם.
אבל ויצמן לא היה רק פוליטיקאי. הסיבה שבגינה הוא זכה לכבוד הנשיאות, היא עובדת היותו איש תרבות ומעש - מדינת ישראל בתחילת דרכה ידעה אילו תכונות יש להציב כדוגמא - הסקרנות, הרצון לחקור, השימוש במשאב העיקרי שיש למדינה קטנה כמו שלנו. לכן נשיא המדינה הראשון היה בראש ובראשונה מדען. גם נשיאה הרביעי של ישראל, אפרים קציר, הגיע אל בית הנשיא הישר מתפקידו כראש המחלקה לביוכימיה במכון ויצמן, לאחר שזכה לאינספור פרסים על פועלו המדעי. גם נשיאיה האחרים של המדינה היו בדרך כלל אנשי רוח ומדע. אין פלא שאינשטיין היה מועמד לתפקיד גם הוא, ולא זכינו לכבוד זה רק בשל רצונו של הפיזיקאי הגאון להמשיך בעבודתו, בלי הטרחה שבמשרה שכזו.
ומה יש למדינה להציע לאזרחיה כאזרח מספר אחד כיום? אדם גס רוח, שכל תהילתו באה לו מעברו הצבאי, וכיום מסתבר גם שאף אינו מן הנקיים שבפוליטיקאים. אולי מוטב היה לו רכש לעצמו עזר איזו מטפחת אליה יוכל לתחוב את אפו, ואולי אף לנגב את ידיו לעיתים.
יש מידה של שעשוע בכך שהמדינה שהייתה כה מיליטנטית בתחילת דרכה, בחרה אז דווקא אנשי מדע כמייצגיה, ואילו כיום, כאשר הקריירה הצבאית נחשבת לבדיחה, וכל אמא יהודיה רוצה שבנה יהיה איש מחשבים, דווקא עכשיו בוחרת ישראל באיש צבא כנשיא.
לא, לא צריך לוותר על מוסד הנשיאות, אבל לפני שממנים את שמעון פרס לנשיא הבא, צריך לחשוב טוב טוב - האם לא כדאי להציב בראש המדינה, כמו פעם, דמות בלתי שנויה במחלוקת, שתוכל לשמש מודל לחיקוי לכולנו? החיים־ויצמנים והקצירים לא נעלמו מהנוף הישראלי, זה אנחנו שבחרנו להתעלם מהם. עד כה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש