 |
לפני כמה חודשים פרסמתי כאן מאמר בשם "מדינת ישראל כמדינת טרור", ובו העלתי את הטענה שישראל מתנהגת ככנופיה טרוריסטית. המאורעות האחרונים בלבנון רק חיזקו את הטענה הזו.
מה היה לנו? חיזבאללה, ארגון שחרור דרום לבנון, העיף לשמיים את אחד מבחירי הבוגדים העובדים אצלנו. הפעולה הייתה נקיה: רק המטרה עצמה חוסלה. לשם השוואה, כשישראל ביצעה פעולה דומה - חיסול מוסאווי - היא רצחה איתו את אשתו ובנו. מי כאן החייל, מי כאן הטרוריסט?
החיזבאללה יורה - בהצלחה - על חיילי צה"ל. צה"ל יורה - בחוסר הצלחה - על חיילי חיזבאללה. על כן, פוצח הצבא הכושל בהתקפה על מי שלא יכולים להגן על עצמם - אזרחי לבנון ומתקני התשתית שלהם. והתקשורת הישראלית צוהלת: "בלבנון השתמשו בנרות לתאורה". הם לא ציינו שהם השתמשו בנרות הללו גם לחימום, בחורף הקר הזה. מי כאן החייל, מי כאן הטרוריסט?
הרמטכ"ל האידיוט שלנו מיהר, לפני כחודש, להתרברב שישראל עשתה את הבלתי אפשרי: היא ניצחה במלחמת גרילה. עד כמה היה הנצחון הזה שברירי, העידה העובדה שלאחר חמישה הרוגים בלבד, ישראל שברה את הכלים. אנחנו חכמים על אזרחים, על מי שלא יכול להתגונן. נגד כל האחרים אנחנו מזמן כשלון. ויש לנו גם את היכולת הנפשית המרתקת לראות את עצמנו כקורבנות.
ולקינוח, שאלה (ותודה לארגון בצלם): נניח שאחד ממטוסינו היה מופל, ואחד הטייסים היה נלכד. באיזו זכות היינו דורשים ששוביו ימנעו מלענותו? הטייס הוא "פצצה מתקתקת", הוא יודע על הגיחות הבאות, הוא יודע היכן יפגעו הפצצות הבאות. הוא יותר "פצצה מתקתקת" מכל פלסטינאי שאי פעם עצרנו ועינינו. באיזו זכות היינו באים בטענות לממשלת לבנון, אילו חייליה היו מענים אותו?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש