 |
|
רק שלוש שנים וחצי לקח למערכת המשפט הישראלית לדון בדו''ח התנועה של איזי נבו. עכשיו הוא מגיש למערכת המשפט דו''ח תנועה משלו. סאגה משפטית בארבעה חלקים.
|
|
| טור אישי • איזי נבו • יום ג', 17/6/2003, 21:30 |
|
 |
|
פרולוג
בתאריך 14.01.00 נהגתי בגרוטאה בת 18 מסוג דיהטסו שרייד שהיתה פעם אדומה. לצידי ישבה מי שהייתה אז חברתי והיום מתפקדת כאשתי. נסענו על כביש 71 (עפולה־גבול ירדן) ובצומת עם כביש 90 (אילת־מטולה), פנינו ימינה. בתחנת האוטובוס, כ-40 מטר אחרי הצומת, עמד שוטר שסימן לנו לעצור והודיעני כי לא צייתתי לתמרור עצור שהיה בצומת. על העובדות האלו לא הייתה מחלוקת. שאר הפרטים היו אמורים להתברר בבית המשפט.
חלק א', ובו רס"מ קלרה מודה בטעות
אחרי ויכוח של כרבע שעה עם השוטר שבו אני טוען שכן עצרתי וזוגתי שתחייה תומכת בעמדתי, הסתיים הויכוח במילים, "ניפגש בבית המשפט" ובטופס לתשלום קנס על סך 190 ש"ח. רק בבית, כאשר קראתי בעיון את הדו"ח, גיליתי את המלכודת שהשוטר טמן לי. בתחתית הטופס, תחת הכותרת "דברי הנהג/ת" כתב השוטר את המשפט המפליל: "אני חושב שעצרתי". לו הייתי מתבקש לחתום על הדו"ח הייתי מן הסתם קורא אותו בעיון ומסרב לחתום. אבל השוטר לא לקח סיכון וכתב בעצמו בהמשך ל"חתימת המקבל/ת" את המילים: "נמסר ביד".
התיעצתי עם עורך דין והחלטתי לבקש להשפט. שלחתי את הבקשה למשטרה והמתנתי. להפתעתי, לא עברו חודשיים וקיבלתי זימון לבית המשפט בנצרת עילית לתאריך 27.06.00. שקלתי לבקש את העברת הדיון לאזור המרכז, אבל לא רציתי לגרום לדחייה של ההליך המשפטי.
ביום הדיון התייצבתי בבית המשפט. מסתבר שלא מספיק להגיע לשם, צריך גם למצוא את התובע המשטרתי ולדבר איתו. התובעת, רס"מ קלרה שמה, היתה נחמדה מאוד, אבל לא הצליחה בשום אופן למצוא את התיק. אחרי כשעה היא נשברה וכתבה על גב הדוח: "27.6.00 - הדו"ח לא הוגש לבימ"ש. רס"מ קלרה".
חלק ב', ובו עוברים לטבריה
לא עבר אפילו חודש בודד והגיע זימון חדש, הפעם לבית המשפט בטבריה. כנראה שהדו"ח נשלח לשם מאיזושהי סיבה. התאריך שנקבע הפעם היה כנראה הקרוב ביותר שהיה ניתן למצוא - 12.07.01 - בעוד שנה. רשמתי לפני את התאריך והמשכתי בחיי. במרץ 2001 נסעתי לדרום אמריקה, וכשנוכחתי סביב יוני שלא אחזור בזמן למשפט, ביקשתי מאבי שיפנה למזכירות בית המשפט ויבקש עבורי דחיה של חודש. מזכירות בית המשפט הסבירה שהנושא לא בסמכותה ועליו לפנות לשופט, שידון בבקשה ביום המשפט בלבד, ויחליט על־פי שיקול דעתו אם לאשר את הדחיה, או לראות באי התיצבותי הודאה באשמה. אבי כתב פניה מנומסת לשופט הנכבד ובמהלך חודש יולי הגיעה החלטת השופט: "לדחות ליום 1.11.01".
ביום המיועד הגעתי לבית המשפט ושם התובע המשטרתי ניסה לסגור עסקאות טיעון עם הנאשמים. בדרך־כלל ההצעה היא "תודה, ונסגור על הקנס המקורי בלי הצמדה." לפעמים הוא מציע במקום שימוש בסלולרי נהיגה ביד אחת, או במקום מהירות מופרזת נהיגה לא זהירה. הרוב מסכימים. אני לא.
כבוד השופט סבאג חנא יושב בדין. מתחילים הנאשמים המיוצגים על־ידי עורכי דין - אלו המקרים הקשים, נהיגה בשכרות, גרימת מוות, גרימת נזק, נהיגה ללא רשיון וכד'. הנאשם תמיד מסכן, אתמול התחיל עבודה חדשה, זקוק לרשיונו כמו נרקומן לסם, מפרנס יחיד ל-20 נפשות, עבר סבל אישי שלא ישוער וכל מה שתמיד חשבתם שעורכי דין אומרים. כולם מודים. השופט רחמן בן רחמן, שולל על תנאי, אוסר על תנאי, נותן קנסות בתשלומים ל-120 יום.
אחרי כשעה וכ-20 נאשמים, השופט מודיע שהוא עובר לדון בתיקים של חסרי היצוג המקצועי. אשה אחת מסרבת להודות שנהגה בנתיב השמאלי שלא על מנת לעקוף. השופט מפציר בה להודות ומבטיח לה את הקנס המקורי בלבד. מזהיר, שאם לא תודה ויהיה משפט עם עדויות וראיות, היא עשויה לשלם עד פי עשר מהקנס המקורי. היא משתכנעת, מודה ומקבלת את הקנס המקורי.
רק אני לא מודה. השופט מפציר, מוכן לתת לי הנחה מהקנס המקורי בגלל "עינוי הדין" שבזימון לנצרת, מזהיר שגם השופט הוא רק בן־אדם ועלול לשגות ולפסוק כנגד הצד הצודק. אני מסרב להודות בעבירה שלא ביצעתי. השופט נאנח ומורה על קביעת מועד לדיון. הוא אומר לי להביא איתי בפעם הבאה עדים וראיות לחיזוק טענותי. אני מודה לו וחוזר הביתה. הלך עוד יום עבודה.
חלק ג', ובו עושים אותו דבר בדיוק
עברה עוד שנה, ובית המשפט ממלא פיו מים. התקשרתי למזכירות ונאמר לי שבימים אלו יוצאים זימונים למשפטים שהחלו בשנה שעברה. ואכן, תוך מספר ימים הגיע זימון, שוב לבית המשפט בטבריה, לתאריך 19.12.02, והפעם בפני כבוד השופט אטרש שאהר.
היה מדובר ביום ה', אז הזמנתי לי ולזוגתי שתחייה צימר בגולן, לקחתי יום חופש ונסענו לטבריה.
התברר, שכבוד השופט סבאג חנא כבר לא נמצא, וכל התיקים שהיו ברשותו יעברו הקראה נוספת. שוב הלכתי לתובע המשטרתי, הוא מתמקח עם כל הנאשמים ורואה אותי, ניצוץ נדלק בעיניו: "אין על מה לדבר איתך, נכון?" הצעתי לו לסגור את התיק ואני אוותר על תשלום הוצאות משפט. הוא צחק. כולם צחקו.
אצל השופט, אותם עורכי דין, אותם תיקים, אותם טיעונים, אותם שכנועים וכולם מודים. רק אני לא. סיפרתי לשופט שזאת הפעם השלישית שאני מתייצב להקראה. השופט שאל אותי אם זה כדאי לי. אמרתי לו, שרק יום העבודה שלי שווה הרבה יותר מהקנס ועוד לא דיברנו על הוצאות הנסיעה, אבל זה עניין עקרוני. אני לא מוכן להודות בעבירה שלא ביצעתי. השופט נאנח ופסק להעביר את התיק לכבוד השופט פורת להצגת ראיות במועד שיקבע.
סוף השבוע בגולן היה נהדר. הכל זרם וירד שלג. מזל שיש סיבה לנסוע לפעמים לצפון.
חלק ד', ובו שבים לנצרת
עברו ארבעה חודשים והגיעה הודעה. כבוד נשיא בית המשפט, תאופיק כתילי, מורה על העברת התיק לבית המשפט בנצרת. עבר עוד חודש והגיע הזימון לתאריך 04.06.03, ושוב למטרת הקראה של כתב האישום.
כתבתי מכתב לנשיא בית המשפט תאופיק כתילי ובקשתי אותו לבטל את הזימון ולקבוע מועד להצגת ראיות. יום לפני התאריך הגיעה התשובה: הבקשה נדחית.
התיצבתי בבית המשפט, אצל כבוד הנשיא כתילי. מסתבר שלשעה 9:00 זומנו עברייני תנועה, עברינים פליליים ועצורים שהמשטרה מבקשת להאריך את מעצרם. הנשיא מתחיל כמובן מהפלילי. בעלים מכים, עסקים חסרי רשיון, גניבות קטנות וכו'. דקה או שתיים לדיון, בדרך־כלל התובע והסנגור כבר סגרו ביניהם את הפרטים ובית המשפט רק מאשר וקובע את גובה הערבות או הקנס. רק קרוב ל-10:00 מגיע התובע המשטרתי של תיקי התעבורה. כרגיל התמקחויות, הפעם הרוב מסרבים. מתברר שכל המוזמנים הם כמוני, סרבנים עקרוניים, לחלקם זו ההקראה החמישית, והם לא מוותרים. רובם מהאזור, חלקם מובטלים, הם לא מפסידים יום עבודה ולא אכפת להם למרוח את המשפט על פני 4-5 שנים. הטריק של שכתוב תגובת הנהג מתגלה כנפוץ. אחד שנעצר על מהירות מופרזת בשעה שזחל ב-40 קמ"ש על שולי הכביש אמר לשוטר "בהיסח הדעת עצרת את הרכב הלא נכון" והשוטר כתב "תגובת הנהג/ת: בהיסח הדעת".
ב-10:45 לאחד מעורכי הדין נמאס והוא מתפרץ ושואל את השופט מה עם תיקי התעבורה שזומנו ל-9:00. מתחילים תיקי התעבורה. אחרי שמסיימים עם המקרים המיוצגים על־ידי עורך־דין, הנשיא חוזר לפליליים.
ב-11:30 מתפרץ אחד הנאשמים של תיקי התעבורה וצועק על השופט. השופט מזמן אותו, אבל התובע המשטרתי לענייני תעבורה נעלם. הנשיא שולח פקיד לחפש אותו, הנאשם קצר הרוח מנצל את הבמה ושולח כתב אישום חריף נגד המשטרה, נגד בית המשפט ונגד המדינה. הנשיא מנסה להרגיע אותו, ולבסוף מציע לו את ביטול כתב האישום. הנאשם מסרב ודורש שהתובע יהיה נוכח. לבסוף התובע נמצא ומצטרף לדיון. הנשיא מודיע לו שהוא יבטל את כתב האישום. התובע לא מוחה. הנאשם מודה לו ומאחל לו חג שבועות שמח. אחר כך עוד אחד לא מיוצג, גם כאן הנשיא ספק מציע ספק מורה לתובע לבטל את כתב האישום. המקרה הבא, התובע נראה עצבני, הנאשם גם, הם מתווכחים, הנשיא קובע במקום דיון בראיות בעוד עשרה ימים. עכשיו אני.
הנשיא מציע לי להודות בכניסה לא זהירה לצומת. התובע מסכים. גם אני. 75 ש"ח קנס תוך 60 יום, אין נקודות.
אפילוג
אז מה היה לנו? ארבעה ימי עבודה, 1100 קילומטרים נסיעות, ביטול הניקוד, והורדה של הקנס מ190 ש"ח של שנת 2000 ל-75 ש"ח של שנת 2003. שווה?
אולי. שתי הנסיעות האחרונות היו ברכב של מקום העבודה, אני לא עובד לפי שעות, כך שחצי יום עבודה במקום יום עבודה שלם לא מפחית לי מהמשכורת ובפועל הפסדתי רק שני ימי עבודה. אם הייתי מבקש להעביר את התיק לפתח תקווה, לא הייתי מפסיד אף יום עבודה והוצאות הנסיעה היו זניחות.
מסקנה: בקשו תמיד להשפט על עבירות תנועה. במקרה הכי גרוע, השופט יציע לכם להודות ולשלם את הקנס המקורי בלבד. במקרה היותר טוב תשיגו עסקת טיעון על עבירה קלה יותר וזולה יותר. במקרה הכי טוב, הביורוקרטיה תאבד את התיק שלכם או תייאש את השופט עד כדי ביטול כתב האישום. נסיעה נעימה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש