 |
|
''כל העולם נגדנו'' היא אמירה שהפכה כמעט לפתגם בעברית. מי שלא מצביע עבורנו באירוויזיון הוא אנטישמי, מי שלא מלטף לנו את הראש הוא שונא ישראל, מי שחושב שאנחנו אשמים במשהו לא מבין כלום. או לפחות כך אנחנו אוהבים לחשוב.
|
|
| חברה וכלכלה • יוסי גורביץ • שבת, 26/4/2003, 23:35 |
|
 |
|
| חנות בבעלות יהודי, שנפגעה ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) |
|
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."
המשפט הזה, מתוך הליטורגיקה היהודית של ערב פסח, מזקק לתוכו את תפיסתם ההיסטורית של יהודים רבים. לגישת ההיסטוריה הזו קרא חוקר ההיסטוריה היהודית יצחק בער "היסטוריה לקרימוסה", ההיסטוריה של הדמעות.
על פי תפיסה זו של ההיסטוריה - המוכרת לכל בוגר מערכת החינוך הישראלית - ההיסטוריה היהודית היא רצף בלתי פוסק של רדיפות. החל מהכיבוש הבבלי, עבור ברדיפות של אנטיוכוס אפיפנס, דרך המהומות באלכסנדריה והרדיפות הרומאיות (שהושפעו, כמה מוזר, מן המרידות היהודיות), דרך הפרעות ביהודי הריין במהלך מסע הצלב הראשון, המשך דרך עלילות הדם, חמלניצקי, הפוגרומים במזרח אירופה, עד לשיא: שואת יהודי אירופה. וכמובן, ההשוואה הבלתי פוסקת בין מתנגדי ישראל לבין אנטישמים ובין הפלסטינאים לבין הנאצים מסייעת לסווג את האחרונים כשונאי ישראל ותו לו.
אין פלא, אם כן, שהישראלי המצוי מתקשה להבחין בהבדלים בין טיטוס הרומאי, חמלניצקי (אם כי דומה כי קם דור שאינו מכיר את בוגדן), אנטיוכוס, או היטלר: כולם, אחרי הכל, רדפו יהודים. באוזני שמעתי מדריך תיירים ישראלי ברומא מסביר לקבוצת תיירים – שאיש בה לא מחה – כי טיטוס היה אפיפיור; התחלף לו ה-PONTIFEX MAXIMUS הרומאי, ראש הדת הרומאית ותוארו של כל קיסר, ב-PONTIFEX MAXIMUS המשמש כתוארו של האפיפיור. ומכיוון שהן האפיפיור והן טיטוס נתפסים כצוררים, הרי שבהחלט ייתכן כי טיטוס יהפוך לאפיפיור.
בער מסביר את ההיסטוריה לקרימוסה כתולדת הגלות: הגלות נתפסה בעיני הגולים כרצף של אסונות, שתולדתם ב"מפני חטאינו גלינו מארצנו". את התפיסה הזו בלעה הציונות על קרבה ועל כרעיה: היא שהדריכה את שר החינוך הראשון דינור, ומאז היא חלק מההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל. אלא שהרבה לפני כן היתה חלק מההיסטוריה האוראלית, הביתית, של המוני היהודים.
אלא שהפסוק "והיא שעמדה..." שקרי, שקרי ומסוכן. הוא שקרי כשהוא טוען "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", הוא שקרי כשהוא טוען "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", והוא מסוכן משום שהוא מנוסח בלשון הווה, לא עבר. הפסוק - וההיסטוריה לקרימוסה כולה עימו - אינם תיאוריה היסטורית: הם תיאוריה מטאפיזית־קיומית, האומרת שבכל דור צפויים היהודים לשואה, בשל שנאתם של "הגויים".
התיאוריה מתעלמת מן העובדות ההיסטוריות. צא ולמד: בין הכיבוש הבבלי (שמשום מה נתפס כחלק מ"רדיפה", אף שהיה חלק נורמלי למדי מן המדיניות הבבלית ולא הכיל אלמנט אנטי יהודי מיוחד) ועד בואו של אלכסנדר מוקדון למזרח התיכון, חלפו כ-250 שנים (בין 586 לפנה"ס ועד 333 לפנה"ס בקירוב). בכל השנים הללו איננו שומעים דבר על רדיפות כנגד היהודים - למעשה, איננו שומעים עליהם דבר: היהודים אינם כותבים היסטוריה.
בין אלכסנדר מוקדון לאנטיוכוס אפיפנס חולפות להן עוד כ-150 שנים, והתערבותו של אפיפנס לא באה לשם רדיפת "תורת ישראל" אלא לשם ניהול תקין של האימפריה שלו, שנגדו התקוממו כמה קנאים דתיים. המריבות בין היהודים לבין עצמם מביאים ליהודה את הרומאים ב-63 לפנה"ס, והללו מקבלים את יהודה במתנה ממנהיגיה ב-4 לספירה. אלא שהמנהיגים לא חישבו נכון, ורומא ויהודה נמצאים על מסלול התנגשות, שמוכרע פעמיים - עם חורבן בית המקדש היהודי השני ב-70 לספירה (לאחר ארבע שנות מרד אכזרי במיוחד, שכלל את רציחתם של החיילים הרומאים שנכנעו בברית), ובדיכוי מרד בר כוכבא, ב-135 לספירה. באף אחד מהללו אי אפשר לראות "רדיפה", אף כי אפשר לראות ב"מס היהודים", שהוטל על כלל יהודי האימפריה, צעד כזה (שננקט, בין השאר, משום שהרשויות הרומאיות חשדו, לא לגמרי בלי צדק, כי הקהילות היהודיות שמחוץ ליהודה מממנות את המורדים).
מכאן מדלגת ההיסטוריה לקרימוסה כמעט אלף שנים, עד מסע הצלב הראשון ומעשי הטבח וההתאבדות שנלוו לו. דברים רבים קרו במהלך אלף השנים הללו: האימפריה הרומאית קרסה, המערב הפך לברברי, המזרח נכבש על ידי הפרסים ואחר כך על ידי המוסלמים, ואף הזירה היהודית הפנימית לא היתה נטולת עניין: האיסיים והצדוקים נעלמו, נחתמה המשנה ולאחריה התלמוד כולו, המינות הנוצרית הפכה לדת הרשמית של הקיסרות, והקראות השיבה לתחייה תפיסות שדומה כי מתו חמש מאות שנים קודם לכן. אבל להיסטוריה לקרימוסה אין עניין בכל אלה.
ההיסטוריה לקרימוסה אף עוברת בשתיקה על כך שהאירועים האלימים בין יהודים לנוצרים היו מועטים וחריגים, שהיו כמעט תמיד פרי תהפוכות חברתיות עזות, ששליטים ואנשי כנסיה הגנו שוב ושוב על יהודים, שמבחינת החוק היבש, מעמדו של היהודי היה טוב מזה של הנוצרי הממוצע (בהיותו servus camerae, "עבד חצר [אוצר] המלך", ונתון רק למשיסתו, בניגוד לנוצרי מהשורה, שהיה חייב במרות לכמה וכמה אדונים, ארציים ורוחניים); מכאן והלאה היא עוברת לקטלוג הארוך של הסכסוך הנוצרי־יהודי.
היא מתעלמת מאלמנטים כלכליים וחברתיים (כמו, למשל, מן העובדה שרבים ובולטים ביהודי פולין היו גובי מיסים ואנשי האדונים השנואים על הקוזאקים של חמלניצקי); היא מתעלמת מהתקופה הארוכה של שיתוף פעולה פורה בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בספרד, ומתמקדת ברדיפות שלאחר 1391 ובגירוש של 1492 (בהתעלמה מן העובדה ששני האירועים קשורים קשר הדוק לניצחון על המוסלמים, וכי בגירוש של 1492 גורשו גם המוסלמים).
על פי ההיסטוריה לקרימוסה, יש "יהודים" ויש "גויים": כל השאר אינו חשוב. מקום, זמן, מצב חברתי - כל אלה אינם מעניינים אותה. התיאוריה - "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" - חשובה מן הפרטים. במיוחד כשהם מפריכים אותה. היא איננה מתעניינת בשורשי האנטישמיות, שכן הם ברורים לה: "הלכה שעשיו שונא ליעקב".
זו תיאוריה מסוכנת. היא מטפחת את הפרנויה. היא מחזקת את הכיתתיות, את התפיסה הנוראה של "אהבת ישראל", היינו, אהוב כל מי שהוא יהודי (וכמובן, שנא את כל מי שאיננו יהודי). כך הופך כל לא יהודי לאויב, בכוח אם לא בפועל, וכך מוצדקת שנאת הזרים והפרנויה.
כך - תוך התעלמות מן העובדות ודבקות במטאפיזיקה - אפשר להתעלם משנאת הלא יהודים הרווחת ביהדות; מן ההלכה האוסרת על הצלת לא יהודים ועל ריפויים, ומצווה על הריגתם, באם הדבר אפשרי; מן הליטורגיקה היהודית, המחייבת אדם לקרוא פעמיים ביום "עלינו לשבח שלא עשנו כגויי הארצות", ומחייבת אותו לברך "שלא עשני גוי", שיא של שנאה לזר שאין לו כל מקבילה בליטורגיקה הנוצרית; ומן העובדה המכרעת שכל זאת היה ידוע ל"גויים". ראוי היה הרבה יותר לומר ש"הלכה שיעקב שונא לעשיו": רוב בני האדם אינם כפופים להלכה הגוזרת עליהם לשנוא את היהודים, ודאי לא היום.
מן ההיסטוריה לקרימוסה יש להשתחרר, לא רק מפני שהיא שקרית, אלא מפני שהיא מסכנת אותנו. היא מנחילה לנו פרנויה, היא משכנעת את אזרחינו שסכנת השמדה מחכה להם בכל פינה, וככזו, מעבר לאובדן הבלתי ניתן לשיעור של שמחת החיים, היא מערערת את אחיזתנו הריאליסטית במציאות, גורמת לנו לחפש סיבות נסתרות לכל אי הצלחה ("אנטישמיות האירוויזיון" היא אחת הדוגמאות היותר נלעגות, ומתחרה בה אותה שאילתה בכנסת, "מדוע הפסידה הנבחרת במשחק"), ומפריעה לנו לנהל מדיניות רציונלית.
הדוגמא האחרונה, כנראה, היא הנחת היסוד שאם סדאם חוסיין יהיה "בגבו אל הקיר", יורה לפגוע בישראל בנשק השמדה המונית. מדוע? התיאוריה לא הסבירה. ההנחה היתה שסדאם שונא ישראל, שכל שנאתו ממוקדת בה, עד כדי כך שבנשימתו האחרונה יפעיל נגדה נשק בלתי קונוונציונלי. סדאם חוסיין היה רציונלי, אם ניתן לכנות עריץ כך; למלחמתו בכווית יצא רק לאחר שהבין משגרירת ארה"ב כי לא היה צפוי לתגובה חריפה.
אלא שהכנסנו את סדאם לסד ה"צורר", וכצורר - בדיוק כמו טיטוס, היטלר או אנטיוכוס - לא יכלו להיות לו שום מטרות מלבד השמדת ישראל, שהרי איננו דמות היסטורית אלא מטאפיזית, מן "עשיו" מודרני. כך אפשר היה להתעלם מגישושי השלום של סדאם ב-1995; כך, במשך תריסר שנים, חיינו תחת איום מעשה ידנו להתפאר, בזבזנו עליו מיליארדים רבים, ולאחרונה שיעבדנו לו את המשק הישראלי כולו - זאת מבלי שהיתה לנו ולו עובדה אחת להיאחז בה.
הגיע הזמן לצאת מן המטאפיזיקה אל ההיסטוריה, ולהשתחרר מן הפחדים שיצרנו לעצמנו. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת" כתב עמוס עוז אל מנחם בגין בעת מלחמת לבנון; נראה שמן הראוי לחזור ולומר זאת.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש