המיתוס, לפי הגדרתו, הוא סיפור המתאר מציאות שאינה המציאות הריאלית המוכרת לאדם. במיתוסים הקדומים משתתפים אלות, אלים וגיבורים שיש להם, ליחסים ביניהם ולמעלליהם המופלאים משמעות סמלית שלא תמיד קל לזהות אותה.
בניגוד למיתוס, האגדה היא סיפור דמיוני שאינו מתיימר לתאר מציאות ריאלית כלשהי. בסיפור האגדה לוקחים חלק בני־אדם, חיות, צמחים ודוממים, והם פועלים בהתאם לכללים פסיכולוגיים מסויימים.
הסיפורת המודרנית, שראשיתה במאה ה-17 לספירה (הרומן המודרני הראשון הוא, כפי הנראה, 'מול פלאנדרס' של דניאל דפו), מתארת את המציאות היומיומית ומבוססת על חיי אנוש, כפי שהם נראים בעיני הסופר. בכך היא מנוגדת למיתוס ולאגדה, שאין להם בדרך כלל מחבר מסויים וידוע.
ענף מיוחד של הסיפורת המודרנית הוא הפנטסיה והמדע הבדיוני (או, בתרגום מדויק יותר של המונח באנגלית - סיפורת מדעית), המשתמש באמצעים מיתיים ואגדתיים כדי לתאר מציאות דמיונית, ללא הסמליות הפסיכולוגית או המציאותית שהיוותה את הבסיס לאגדות ולמיתוסים הקדומים.
מה שמחבר בין כל צורות הספרות הללו הם הנושאים שבהם הן עוסקות, מאז הסיפור הראשון ועד היום. בין אלה אפשר למצוא את נושא החיפוש, נושא היצירה, נושאי אהבה ומוות, וכדומה. אחד הנושאים הנפוצים ביותר בספרויות של כל הזמנים הוא זה של הגיבור, ומעשי הגבורה שהוא מעולל. גיבורים היו, כנראה, מאז ומעולם, והם מופיעים בכל צורות הספרות הידועות. ישנם אלים־גיבורים וישנם גיבורי אגדה; גיבורים מציאותיים וגיבורים דמיוניים; ישנם גיבורים שאינם בני אדם, כמו במבי העופר, למשל, או כאלה שאינם אפילו חיים לפי המושג המקובל, כמו הרובוטים למיניהם.
במהלך ההיסטוריה, כפי שהיא מתבטאת בספרות, היו בני אדם רגילים שהפכו לגיבורים כנגד רצונם, לאחר שהחברה השואפת למיתוסים כפתה עליהם את הגבורה; אנשים כאלה נעשו גיבורים בעיקר בעת מלחמה, שם הצורך בגבורה נובע מהמצב. גבורת גיבורי המיתוסים, לעומת זאת, מתגלה לרוב כחלק מאופיים המולד, והם נגררים למלחמה עקב היותם גיבורים. הגבורה נחשבה לאחת מתכונותיו של הגיבור, והתבטאה בנכונותו לסכן את חייו ואפילו להקריבם, תוך כדי עזרה לזולת. גיבור כזה, למשל, היה תזיאוס, שהפליג מאתונה לכרתים כדי להסתכן בקרב נגד המינוטאורוס, ולהציל בכך את חיי הצעירים בני ארצו שהיו אמורים להיות מוקרבים למפלצת.
הגיבורים מייצגים לעתים גם את המהלך העונתי של השמש, גם את גידול ומות הצמחיה, וגם פרקים בהיסטוריה של השבטים אליהם הם משתייכים. סמליותם המורכבת היא כפי הנראה תוצאה של היסטוריה ארוכה, שנמשכה מתקופות פרהיסטוריות קדומות ביותר, ושל תהליכים של צירופי מיתוסים פשוטים למערכות סמליות וייצוגיות מסובכות, שלא תמיד קל לפרק אותן לגורמים.
אבי אבות הגיבורים המיתולוגיים היה היראקלס היווני, שמשמו נגזרו המלים הירו ('גיבור'), הירואיזם והירואיקה. פירוש השם ביוונית הוא 'תהילת הירה', כשהחלק השני בשמו מקביל לפועל העברי לקלס, במשמעות של 'להלל'. הגיבור הזה מייצג מלך מקודש טיפוסי שמהלך חייו תלוי בעונות השנה, והוא בן־זוגה של כוהנת האלה־האם המקומית באיזור שבו הוא מולך. היראקלס המיתי הרג כבר בילדותו שני נחשים בידיים ריקות, והציל בכך את בני משפחתו. בבחרותו עלה על כל בני גילו בקומה, בכוח ובאומץ, אבל היה ידוע בכך שמעולם לא פתח במריבה, אלא תמיד בא לעזרת הנזקקים. אחת מתכונות הגיבור המיתי היא מוות כקרבן מיוסר, והיראקלס נשרף על המדורה כשהוא עוטה לבוש מורעל. הגיבור שמת מוות בייסורים היה אמור לשמש קרבן־כפרה לחיי בני שבטו.
לדברי הסופר הקדום דיודורוס סיקולוס, 'היראקלס' מצרי כזה היה גיבור בשם סום, או כון, שחי עשרת אלפים שנה לפני מלחמת טרויה, והיראקלס היווני ירש את עלילותיו. הרומאים קיבלו את דמותו זו של הגיבור וכינו אותו בשם הרקולס, ורוברט גרייבס מונה גיבורים רבים באירופה ובאגן הים התיכון שתכונותיהם ומהלך חייהם דמו לשלו. ביניהם ידועים המלך ארתור, קוכולאין האירי, טנטאלוס היווני, רומולוס הרומי ושמשון הדני. שמו של שמשון מקשר אותו עם השמש, וכך עשתה גם שריפתו של הגיבור באש.
"הרקולס וההידרה", מאת אנטונינו דה פולאיולו (המאה ה-15)
את 'ספר המכבים ב' אפשר לראות כמיתוס, בניגוד ל'ספר המכבים א' המסופר כדיווח היסטורי יבש ומדוייק. ראשית, מחבר 'מכבים ב' מציין את התערבות אלוהים במאורעות שקרו, ומייחס את ישועת היהודים במלחמתם ליד אלוהים, כפי שבמיתוסים הקדומים היו האלים מעורבים במלחמותיהם של בני האדם. שנית, המחבר מקשר בצורה סמלית בין חג החנוכה לאש. הספר, הכתוב בצורת מכתב שנשלח בידי אלמוני איש־יהודה ליהודי מצרים, פותח בסיפורו של נחמיה עם חזרתו מפרס. לאחר שלא מצא את אש התמיד בוערת במקדש, פנה נחמיה לעזרה אל כוהני פרס, עובדי האש. הם גילו לו היכן הוחבאה אש התמיד, ויעצו לו להכין שם ערמת עצים למדורה. בעזרת קרבנות ואמצעי קסם שונים, ולאחר שהשמש זרחה על המדורה, נדלקה האש והיתה לשלהבת בוערת.
פולחן האש היה מרכזי בפרס העתיקה שמלפני דת זרתוסטרא, והאש היתה קדושה עד כדי כך שנאסר על שריפת גופות מתים בה. רוח האש ייצג חיים, חכמה, גבריות ואצילות, והוא התלווה אל מרכבת השמש כמגן על העולם מכוחות הרשע. בעזרת הסיפור על נחמיה והאש מתחבר 'ספר המכבים ב' לסיפורי המיתוס הקדומים, וכך אפשר לראות את כל סיפורי הגבורה המסופרים בו, שאינם מופיעים ב'מכבים א' - מגבורתם של בני החשמונאים ועד גבורתה של חנה ושבעת בניה, שנמנעו מלעבוד לאלים זרים - כמיתוס סמלי מובהק. לעתים קורה שמתייחסים אל גיבורי המיתוס כאל דמויות היסטוריות; ולעתים, כפי שאירע ב'ספר המכבים ב', הפכו דמויותיהם ההיסטוריות של בני החשמונאים לגיבורים מיתולוגיים המקריבים את עצמם למען קיום הדת היהודית.
מיתוס האש יוצר הקבלה בין חנוכה לחג הסוכות גם בשמונת ימי החג וגם בפולחן האש של שמחת בית השואבה. שני החגים מציינים את ראשית השנה ואת הולדתו של הגיבור, אך בעוד שחג הסוכות קשור מבחינה עונתית לראשית הגשמים בסתיו, ומציין את לידת גיבור הצמחיה (בעל או תמוז), פולחן הדלקת הנרות בחנוכה מסמל את לידת גיבור השמש בעת היום הקצר ביותר בשנה, ב- 21 בדצמבר הקרוב ל־כ"ה בכסלו.
הגיבור המיתולוגי האחרון היה ישו, שהשמש הוא אחד מסמליו המובהקים ותאריך הולדתו נקבע במיתוס ל- 25 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר הולדת השמש. מעלליו לא היו מעשי גבורה אלא נסים ונפלאות, אבל כשעלה על הצלב הוא הקריב את חייו למען אמונתו ולמען טובת עמו. קורות חייו של ישו ידועים רק מספרות "הברית החדשה" ולא ממקורות היסטוריים, ולכן אפשר בקלות להתייחס לסיפורו כמיתוס יותר מאשר כהיסטוריה. ישו הוא מקבילו של היראקלס, שהיה בחייו בנו של אל ולאחר מותו הועלה לדרגה של אל בעצמו.
הגיבור המיתי מוליד בנים לרוב, ורק בת אחת "לרפואה". בתו של הגיבור המיתי היא, לאמיתו של דבר, דמותה המכווצת־מנוונת של אמו, אלת השבט. כך אירע להיראקלס, שפירוש שם בתו היחידה, מאקאריה, הוא "המבורכת". היא הרגה את עצמה כדי להציל את יתר בניו של היראקלס, והעניקה את שמה למעיין נובע - מה שמציג אותה כאלת־מים שכל המעיינות היו תחת חסותה. בהקבלה, אפשר לראות אחדים מגיבורי היהדות כדמויות מיתולוגיות. גם ליעקב אבינו היו בנים לרוב ורק בת אחת יחידה, דינה, המזוהה מיתולוגית עם האלה הגדולה דאנו; וגם לדוד המלך היו הרבה בנים ורק בת אחת יחידה, תמר, המזוהה עם האלה־האם המדברית שעל שמה נקראו ערי המדבר תדמור ויריחו, "עיר התמרים".
עם ראשית ההיסטוריה הכתובה, וההתייחסות הספרותית לאנשים חיים, החל המיתוס בהדרגה לאבד את משמעותו הסמלית הראשונית. סיפורי המיתוס העונתי התפתחו בשני כיוונים: מצד אחד נוצרו מיתוסים היסטוריים שסיפרו על נדידות עמים, כיבושים ושינויים חברתיים; מצד שני סופרו אגדות אייתיאולוגיות (מיתוס סיבתי), שהסבירו מנהגים שונים. ההסבר לקריאת שם המעיין על שם מאקאריה שייך לסוג השני, אבל סיפורים על בנות שנאנסו בידי גברים מתארים מצב היסטורי של השתלטות חברה פטריארכלית על חברה מטריארכלית קדומה יותר.
בעוד שהמיתוסים הקדומים מתייחסים לדתות בהן האמינו האנשים שחיברו אותם, האגדות, המהוות המשך ספרותי למיתוסים (ואגדות רבות מבוססות על מיתוסים קדומים), אינן מייצגות דת, אמונה או מציאות סמלית המתייחסת לאלוהויות שונות. כפי שהראתה קלאריסה פינקולה אסטס בספרה 'רצות עם זאבים', הן מתארות מציאות פסיכולוגית אנושית - גם אלו שאינן מתייחסות לבני אדם.
מעטות הן הגיבורות במיתוסים הכתובים. בדרך כלל מופיעות שם הנשים כקרבנות אונס, בעיקר לזיאוס, או לאלים אחרים, או שהן מובאות קרבן נגד רצונן כאיפיגניה - אף כי הדעה השוררת בין החוקרים היא שבמיתוסים הקדומים, הפרהיסטוריים, היו הגיבורים מועלים קרבן לאלות השונות (ידוע הסיפור על אקטיאון, אותו הפכה האלה ארטמיס לאייל, צדה והרגה אותו בגלל שראה אותה עירומה). באגדות, לעומת זאת, מרובות הנשים המקריבות את חייהן למען מטרות שונות, בדרכו של הגיבור המיתי.
"אקטיאון מפתיע את ארטמיס", טיציאן (1559)
אחת הגיבורות האגדיות הידועות ביותר, שנכונותה להקריב את עצמה מקבילה לנכונותו של תזיאוס להילחם במינוטאורוס, היא ה'יפה', אשר כדי להציל את חיי אביה הלכה לחיות בביתו של ה'חיה', בלי לדעת מה יהיה סופה שם. במקום הסמליות העונתית או ההיסטורית של המיתוס, מסבירה אסטס את הסיפור על רקע פסיכולוגי. לדבריה, ה'יפה' מייצגת את הנפש כילדה שטרם בגרה. במאמץ הגובל בנס היא מתגברת על מגבלות ילדותה, מתחברת אל ה'חיה' המייצגת את החלק הפראי באישיותה, ובכך היא מביאה להתבגרותו של האדם אליו שייכת אותה נפש.
גיבור אגדי מיוחד במינו הוא אצבעוני, שבדמותו מודגש הניגוד בין גופו הזעיר לבין הופעתו האדירה של היראקלס - קטנותו של אצבעוני מדגישה עוד יותר את גבורתו לעומת זו של היראקלס. אך בעוד שהגיבור המיתי משתמש בכוחו הפיזי לביצוע מעשי גבורתו, הגיבור האגדי משתמש דווקא בשכלו הרב, כדי לגבור על אויביו ולהציל את עצמו ואת הקרובים לו. דמותו של אצבעוני התגלגלה גם לאגדה היהודית, בדמות איש קטן בשם רבי גדיאל, שאת מעשי גבורתו וחכמתו ביצע כדי להציל את בני עמו. אותו רבי גדיאל מופיע גם בסיפורת המודרנית, בכמה מסיפוריו של ש"י עגנון.
השימוש בגיבורות וגיבורים תופס חלק נכבד בסיפורת המודרנית, גם כשלא ניתן לכנות את מעלליהם בשם 'מעשי גבורה'. למעשה, המונח גיבור/ה נעשה כוללני, מתייחס לכל דמות מרכזית בסיפור, ברומן או במחזה, ומכונה בשפה המקצועית בשם Protagonist. רבים הם הגיבורים בספרות המודרנית המתגלים בשעת מלחמה, אך ה'גיבור' האמיתי מופיע כאדם העושה מעשי גבורה במטרה לעזור לזולת, מסכן את חייו ולעתים גם מקריב אותם - בדומה למיתוסים הקדמונים - ללא התייחסות למציאות מלחמתית, דווקא.
הספרות הרומנטית של המאה ה- 19 מתבססת אולי יותר מכל סיפורת אחרת על המיתוסים הקדומים ועל משמעותם הסמלית, אבל היא משתמשת למטרותיה במציאות הריאלית של זמנה, אפילו אם לעתים היא מגזימה בתיאור המציאות הזאת. אחד הגיבורים הבולטים בתכונות 'הגבורה' שתוארו לעיל הוא ז'אן ולז'אן מ'עלובי החיים' של ויקטור הוגו. כל מעשיו של האיש הזה מתאפיינים בדחף הפנימי העמוק לעזור לזולת, ובהתעלמותו המוחלטת מטובתו האישית, עד כדי הקרבת חייו. אפשר לראות זאת בגניבת הלחם למען אחיו הקטנים בתחילת דרכו - מעשה המביא אותו לכלא; בהצלת העגלון שנפל תחת עגלתו, כשהוא מסתכן בגילוי זהותו הבדויה ובחזרה לבית הסוהר; בעזרתו למריוס, אהובה (הבלתי רצוי מבחינתו) של בתו המאומצת, מעשה המסכן את עצם חייו; ולבסוף בהתמסרותו לשוטר הנוקשה שרדף אותו כל חייו, כדי לסייע לאותו איש שעשה את עצמו לאויבו המר.
גיבור שהוא אולי קונוונציונאלי יותר הוא הקברניט הורציו הורנבלואר של הסופר הבריטי ססיל סקוט פורסטר. מרגע שהתגייס לצי, הוא אינו חדל מלעזור ולסייע בידי עמיתיו, להילחם על כבודו וכבודם נגד עמדתם המשפילה של הקצינים הגבוהים, לפתח את דרך מלחמתו באויב הצרפתי או בשודדי הים, ולנהל את ספינתו באומץ, בגבורה ובחכמה.
לעומת גבורתם המודעת של גברים כמו ז'אן ולז'אן והורנבלואר, משמשת 'המתופפת הקטנה' של ג'ון לה־קארה קורבן, ללא אותה רוח גבורה מולדת. היא מתוארת כ"נערה אנגליה שגוייסה בידי הישראלים כדי לפעול כאותה עז קשורה, האמורה ללכוד את הארי הערבי." תיאור זה מזכיר להפליא את סיפורה הקדום של אנדרומדה, שנקשרה לסלע כדי לשמש קרבן למפלצת הימית. ייתכן שלה־קארה מביע כאן את מעמדה הנחות של האישה בחברתנו, המופעלת בידי גברים שאינם דווקא גיבורים בעצמם.
בניגוד לקורבן כפוי זה, מביא המדע הבדיוני שורה של גיבורות שבהן מפעמת רוח גבורה אמיתית לא פחות מאשר בגברים. גיבורות כאלה פועלות לצדם של הגברים בסדרת ספריו של רוברט היינלין הכוללת את 'מספר החיה', 'החתול שעבר דרך קירות', ו'להפליג אל מעבר לשקיעה'. אבל הסופרת שהביאה למודעות הקוראים יותר מכל סופר אחר את גבורתן של נשים בהזדמנויות שונות היא אן מקאפרי. בסדרת 'הדרקונים' מתארת מקאפרי לא פחות משלוש נשים המצטיינות בגבורתן - שתיים מהן עד לאבדן חייהן. האחת היא טייסת החלל סאלה טלגר מ'שחר הדרקון', המקריבה את חייה למען חייהם של המתיישבים בכוכב הלכת החדש. השנייה היא רוכבת הדרקון מוריטה, שבספר על שמה היא נלחמת כדי להציל את התושבים ממגיפה, ומתה תוך כדי כך. והשלישית היא רוכבת הדרקון לסה, המסכנת את חייה במעוף של ארבע מאות שנים לעבר, כדי להביא אנשים ודרקונים שיסייעו להילחם נגד האויב הטבעי של כוכב הלכת.
בספרה 'הספינה המזמרת' מתארת מקאפרי אישה שגופה מעוות מלידה אך בעלת אינטליגנציה עילאית, שהותקנה כ'מוח' המהווה חלק אינטגרלי בספינת חלל. הספינה־האישה מגלה אומץ ותושיה רבה בכל מיני מצבים דחוקים ומסוכנים, ושבה וחוזרת בהצלחה לבסיסה. הספינה חלווה, המורכבת מאדם ומכונה, רומזת לכך שגיבורים אינם חייבים להיות אנושיים ממש. במיתוס על גיזת הזהב מופיע איש מברונזה המכונה טאלוס; זה פועל דווקא במנוגד לחוקי הגבורה, מאחר שבמקום לעזור הוא מפריע לארגונאוטים הגיבורים בדרכם להביא את גיזת הזהב. באגדה 'חייל הבדיל', לעומת זאת, מציג האנס כריסטיאן אנדרסן את הדמות חסרת החיים כגיבור ממש, המקריב את עצם קיומו כדי להציל את אהובתו, הבובה הרקדנית.
עטיפת הספר "הספינה המזמרת"
סיפורי הרובוטים בסיפורת המדעית המודרנית מהווים המשך לסיפוריהם של טאלוס ושל חייל הבדיל. בספרו 'רובוטים ואימפריה', מרחיק אייזק אסימוב לכת אולי יותר מכל סופר אחר בייחסו תכונות אנושיות לרובוטים. הספר מספר לכאורה על זוג אנושי, גבר ואישה, שבהם תלוי מהלך העלילה. אבל בסופו מסתבר שהגיבורים האמיתיים במשמעות המיתית־מסורתית של המלה הם דווקא שני הרובוטים המופיעים בו, המסכנים את קיומם למען האנושות כולה. דניל, האנדרואיד, מסתכן בכך שבני האדם יכירו בו כרובוט, יהרסו אותו ויימנעו בעדו מלהציל אותם מאסון; ג'יסקארד, הטלפאת, מעביר לדניל את כל כישוריו הרוחניים לאותה מטרה אלטרואיסטית, וכמו חייל הבדיל הוא מבטל בכך את קיומו ומאבד את עצמו לדעת מבחינה תפעולית.
בשנות ה- 50 של המאה הקודמת הופיע המחזה 'הבט אחורה בזעם' של ג'ון אוסבורן, והביא לעולם את מושג ה'אנטי־גיבור'. זוהי דמות ספרותית מרכזית שחסרות בה כל תכונות הגיבור המקובלות: הוא אינו חזק ואינו אמיץ, הוא אגואיסט, ואם הוא מסוגל ללחום אז רק למען עצמו; בוודאי שאינו מוכן להקריב את חייו למען כל מישהו אחר. מדמות נחותה זו לא רחוקה הדרך ליצירת הדמות המרכזית בסיפורת כ'גיבור' שלילי לחלוטין. מהמחזה 'ימי בית הספר של תום בראון' לקח ג'ורג' מאקדונלד פרייזר את הבריון פלאשמן, ויצר שורה של ספרי הרפתקאות בהם הוא מככב כדמות ראשית - רמאי ונוכל, השולח את ידו בסחר עבדים ובסרסרות לזנות - דמות שתכונותיה הפוכות בתכלית לאלו של הגיבור האמיתי. סיפורת כזאת התנתקה, כביכול, מהמשכיות הקשר עם העבר; אבל תוך כדי כך התעשרה מעצם השוני שחל בה, והתפתחה לכיוונים השונים מאלה של המיתוס הקדום. רק יצירתה של הסיפורת המדעית והפנטסטית, המשתמשת בחומרים מיתיים ואגדתיים קדומים, איפשרה את החזרה לאותם מקורות, כשהיא מציבה במרכזה גיבורות וגיבורים בהתאם למיטב המסורת המיתולוגית.
|
קישורים
מול פלאנדרס - לרכישת הספר ב"מיתוס"
המתופפת הקטנה - לרכישת הספר ב"מיתוס"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש