במשך שתי עונות שודרה בערוץ 2 התוכנית "הבורגנים", וצברה לעצמה קהל מעריצים לא קטן. מי שכן העביר ביקורת על הסדרה, טען בדרך־כלל שהיא דומה מידי לחיים שלנו ואנשים לא ירצו לצפות בה, כי זה יהיה כמו להביט במראה. כשאנחנו צופים בטלוויזיה, אנחנו איננו רוצים להביט במציאות העגומה של החיים שלנו, אלא לברוח ממנה.
אנחנו מביטים במרקע כדי שלא נצטרך להפעיל את הראש, אנחנו מעבירים ערוצים במקום לעשות פעילות גופנית או במקום לקרוא ספר טוב, אנחנו חיים משבת לשבת או מפרק לפרק, אנחנו עוקבים בשקיקה אחרי קורות חייהם של הכוכבים שמצחיקים אותנו או גורמים לנו לבכות, או סתם עושים לנו קצת חם בלב. אנחנו נושמים טלוויזיה, אנחנו חיים דרך השחקנים, אנחנו מאמינים בהם.
אבל בין צפייה לזפזופ, בין הטלנובלה החדשה לפרסומת השנויה במחלוקת, מעבירים אלינו מסרים תת הכרתיים, אנחנו מקבלים עוד משהו שלא תכננו לקבל. אני דווקא לא מדבר על בקבוק ה"קוקה קולה" ששותה ספיידרמן וגם לא על הבגדים שלובשת ירדנה ארזי בתוכנית הבוקר. אני מדבר על המסרים שאף אחד לא יודע שהם שם, אבל משנים את החיים שלנו מהרגע הראשון שבו אנחנו רואים דוגמנית רזה, או מביטים בבכי קורע לב.
"Too much television watching, got me chasing dreams" (Coolio)
בין לבין, חודר אלינו משהו אחר - האידיאל של החיים. ממש כמו שהם אמורים להיות, ממש כמו שהתסריטאי כתב, בדיוק איך שבראד פיט משחק אותם. בטלוויזיה הבחורות הן תמיד הכי יפות, תמיד האהובה נכונה כל־כך והאהבה אמיתית כל־כך, האכזבות פואטיות ושברון הלב מתואר בצבעים זוהרים, מוות הוא התחלה של משהו חדש והתאבדות זה פתרון לגיטימי.
השאלה המתבקשת מהדברים שנאמרו לעיל היא, האם כל זה נכון? האם מחכה לי שם בפינה האחת והיחידה? האם כשאני אראה אותה, יעופו ניצוצות באוויר וחשמל יזרום בכל גופי, עד שאני אהיה מוכן למות בשבילה? למה כשהחברה האחרונה שלי זרקה אותי, לא רציתי להתאבד? למה לא הלכתי לפאב והשתכרתי עד עלפון חושים?
הסטנדרטים של החיים המציאותיים שלנו מושתתים על בסיס שרובו ככולו דמיוני לחלוטין. השאיפות שלנו מתרחקות מאיתנו מיום ליום, בהתאם לפרק החדש של "היפים והאמיצים". הפסגה אליה אנחנו צריכים לטפס, נעשית גבוהה בכל רגע, משום שחברות הכבלים צריכות את הרייטינג שלהם, גבוה אף הוא.
האושר שלנו נמדד בהשוואה לאושר של אנשים שלא קיימים, של דמויות מסדרה, שאולי מבוססות באיזה מקום על המציאות, אבל רחוקות ממנה אלפי שנות אור. שורה שכתובה בתסריט לעולם לא יכולה להשתבש. לכוכב של הסרט או הסדרה תמיד יהיה את המשפט הנכון לסיטואציה הנכונה, וגם אם לא, זה רק כדי לקדם אותו לכיוון מושלם יותר בעלילה.
איך אפשר להיות מסופק? כשכל האנשים בעולם הקטן יפים ורזים, איך אתם יכולים להסתפק בפחות מדוגמנית על? כיצד נוכל לתפוס את האושר? רובנו בסך הכל אנשים קטנים, עם בעיות רגילות של יום־יום, עם חשבונות שצריכים לשלם, עם טלפונים שצריכים לעשות. לחלקנו יש תינוקות שצריך לחתל או ילדים שצריכים לקחת לגן... איך אפשר להשלים בזרועות פתוחות עם המעט שבמעט שיש לנו, לעומת מה שאנחנו יכולים לקבל?
כאשר, סוף־סוף, אנחנו מתיישבים בערב לצפות קצת בטלוויזיה, עם השלט ביד ימין, ומביטים באהבה של ליאונרדו דה קפריו לקייט וינסלוט, כיצד אנחנו יכולים להיות מסופקים במה שיש לנו מסביבנו? באישה שיושבת לידנו, בילדה הקטנה שמציירת בחדרה? האם אנחנו בכלל צריכים להיות מסופקים?
"I've been to paradise, but I've never been to me" (Charlene)
אולי אסור להתפשר. אני לא יודע. אולי איפשהו באמת מחכה לי עבודה חלומית, שאני אשמח להגיע אליה בכל בוקר. אולי יבוא יום ויהיה לי מספיק כסף, כדי לקנות לילדה שלי פוני. אולי הריבים שלי עם אישתי יהיו צעקניים, אך עדיין מלאי תשוקה וזימה. אולי יום אחד אני אהיה מאושר, על פי הסטנדרטים של כותבי הפנטזיות. ואולי אני יכול להיות מאושר גם בלי כל זה? להסכים לקצת פשרות, ללמוד לחיות עם רגעים משעממים בחיים, כמו עם ההנאות הקטנות שלהן. אולי אני צריך להוריד קצת את הסטנדרטים ולחשוב חיובי? בגדול, אבל עם שאיפות מציאותיות?
ושלא תחשבו שזאת רק הטלוויזיה. זה גם הרדיו והשירים והסיפורים והמשלים והרכילות שעוברת מפה לאוזן. זה הדמיון הפרוע של המוח שלנו, אלו הפנטזיות שאנחנו משכנעים את עצמנו באמיתותן, אלו הזיכרונות שלא התרחשו במציאות אבל אנחנו חוזרים ומספרים אותם, השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לסביבה ולעצמנו. זה המפרסם והמפיק, זה הבמאי והתסריטאי, זה השחקן והמאפר, זה אני וזה אתה.
"שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון" (החברים של נטאשה)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש