הכלה המשחררת
מאת א.ב. יהושע
נראה כי יהושע אוהב להשתמש במוטיב הנישואין בספריו. ספרו האחרון מצטרף לכותרים אחרים פרי עטו ששמם ונושאיהם לקוחים מעולם חיי הנישואים - "גירושים מאוחרים", "המאהב" או אפילו "מסע אל תום האלף". קריאה בספר "הכלה המשחררת" מאשרת מחדש, לצערי, את חדות אבחנתו של פרופסור ברוך קורצוויל, שכתב לפני כארבעה עשורים כי לסופרים ישראלים יש אורך נשימה מספיק לכתיבת נובלה אך לא זה הדרוש לרומן שלם.
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1998 ועוברת בין חיפה, ירושלים, כפר ערבי בגליל וישוב פלסטיני בגדה. היא מגוללת את סיפורו של המזרחן יוחנן ריבלין, המנסה להבין מהו הסוד שהביא לסיומם החטוף, לאחר שנה אחת בלבד, של חיי הנישואים של בנו עם בת הזקונים של בעל פנסיון ירושלמי. אין טעם להרחיב יותר משום שאפשר לקרוא על עלילת הספר בקישור המצורף.
תחושת אי־הנוחות החלה כבר עם קריאת עטיפת הספר, בה הנחתום - מנחם פרי, עורך הסדרה - מכתיר את עיסתו בתואר "אחת הפסגות של הספרות העברית החדשה". פרי אינו מוותר על שום קלישאה בנסיונו השקוף לקדם את מכירות הספר - "הומור שופע", "כושר דמיון מדהים", "אימה מפעפעת" ועוד. לשמחתי קריאת הפרק הראשון קלחה בנינוחות, דווקא, אך תחושת אי הנחת הלכה והתגברה.
התפרים הגסים של הרומן החלו לבצבץ בתדירות הולכת וגוברת עם המשך הקריאה, ונטייתו לארכנות הפכה לפטפטנות עקרה. נראה כאילו יהושע הכפיף פרטים מציאותיים לשבלוניות ולדעה קדומה. למשל, הוא השתמש בשמו של סרט יפני מוכר, אך עוות את פרטיו כדי שיתאים לסטריאוטיפ האומר שסרט יפני משמעו שעמום ארוך כגלות בשחור לבן. גיבורי הספר נעלמים בלי שיהיו זמינים, או מתרוצצים בחיפוש אחר טלפון ציבורי - כאילו שישראל של שנת 1998 לא רוויה בטלפונים ניידים.
יהושע השתמש כאן בכמה טכניקות סיפוריות במעורבב - רומן מכתבים, סיפור בגוף ראשון, מונולוג פנימי, רומן היסטורי - אך התמונה הסופית לא מצליחה להתעלות מעל לטכניקה ולגרום לחווית קריאה שבה המכניזם הספרותי מיטשטש לטובת חוויה שלמה. הרומן מנסה לתפוס מרובה אך בסופו של דבר מדובר בגיבוב יומרני, כאותו סרט יפני כביכול. מופיעה כאן שוב השבלונה הטחונה לעייפה של תסביך אדיפוס - באפיזודה אחת מדמיין הפרופסור למזרחנות שהוא עומד לרצוח את אמו ובמקום אחר, בתור ילד קטן, הוא מציע לה נישואין. לטעמי הפן הזה מצטייר רק כנסיון מכני להתהדר בפרוידיאניות בגרוש. הרי יהושע כבר טיפל בצורה נהדרת בנושאים דומים ברומן המוקדם שלו "המאהב", בכתיבה מהודקת וחפה מהתחכמויות.
יהושע לא הסתפק בפיתוח רעיונותיו הספרותיים, אלא ניסה לבנות אמירה כוללת וחובקת עולם. הקורא אמור לצלוח התקפות ארוכות ומפורטות כנגד המזרחן הפלסטיני אדוארד סעיד, פוסט־מודרניזם, פוסט־ציונות, משוררים ישראליים בעלי נטיה מופרזת לארוטיקה ומשוררים פלסטינים ידועים החיים ברווחת הגלות. לא ברור מהי תרומת הסטיות הללו לעלילת הרומן או לרעיון המרכזי שלו. הרומן היה יוצא נשכר, לטעמי, מקיצוץ מסיבי בשירים שלמים המופיעים במקורם הערבי ובתרגומם העברי, ממחזות בתוך מחזות ומשלל פרטים המעמיסים על הקורא מידע לא נחוץ. מידע - להבדיל מחוויה ספרותית.
לצערי, ההבטחה של מנחם פרי להומור שופע לא מתקיימת, בלשון המעטה. גם ההתייחסות למין נגועה בגמלוניות לא מובנת. בנסיון להתרחק מתאורי המין המגושמים בספרות העברית הקנונית, ניסה יהושע להזריק לרומן איזו ישירות תמוהה, אך הדבר מותיר את הקורא נבוך מול חוויות מין המתמצות ב"תשוקת הפרופסור להתעלסות של בוקר" (פרפרזה שלי). הספר רווי בגזענות בולטת, לא כאירוניה ספרותית, אלא כעמדה ברורה של סופר. כל דמות מופיעה תמיד בציון מוצאה. העוזרת של משפחת רבלין (פרופסור למזרחנות ושופטת מחוזית) היא, כמובן, בת לעדות המזרח (עובדה המודגשת בכל הזדמנות), ולחתונת בנה באים, כמובן, "אנשים קשי יום" אשר גם להם, מאשר יהושע, "מגיע לשמוח". ישנם הרבה ערבים בסיפור, העונים לכל גוון סטריאוטיפי אפשרי. אחת הדמויות הערביות הראשיות היא זו של פואד, רב המלצרים בפנסיון היקי שבירושלים. ערבי גבוה ושחום, תמיר וצופן סוד. מישהו אמר "פרא אציל"?
גם "הסוד המאיים" שבלב הסיפור נחשף די מוקדם כהעלאת גירה שאינה מחדשת דבר בנושא שכבר תואר לרוב בספרות. אפילו המוטיב הזה הוכפף ליומרה הגדולה של יהושע - לנפק תאור סימבולי כולל של הסכסוך הערבי־ישראלי. כל פרט בספר כפוף לנסיון נואש לומר משהו "גדול ועמוק" על המצב הקיומי של הישראלים והפלסטינים. עובדה זו לא היתה כה בעייתית אילולא היתה פשטנית מחד וטרחנית ושקופה מאידך. הייתי מצפה מסופר בעל יכולת כיהושע להגניב את התובנות הקוסמיות שלו בעדינות, דרך טקסט סמוי, כזה שטעמו מתגלה רק לאחר שהגענו, פחות או יותר, לסיומו של הספר. הנסיון לבנות אלגוריה של "דיבוק" הוא שקוף ומוגש בצורה בוטה, ללא כל נסיון להסתיר את תפריו. כך משיג הרומן את ההיפך ממה שנראה לי ככוונה המקורית - במקום אמירה כללית על נפש האדם והחברה, יש כאן התחפרות בלוקאליות ואיבוד האוניברסליות, זו שהיא מסממניו של רומן שאמור להיות "מפסגות" הספרות. לקראת סיומו של הספר אומר גיסו של המזרחן "...צריך להפוך את הישראליות לאותו משהו שהיה ביהדות... לשחרר קצת את הישראליות מהמקומיות הזאת שלה...", כאילו הרגיש הסופר בחוסר המשתמע מהספר.
אי אפשר לזלזל ביכולת האמנותית של א. ב. יהושע, אך נראה שאבדו לו חוש הביקורת העצמית, חוש המידה וסוד הצמצום בו שלט להפליא בסיפוריו המוקדמים. כל הכוונות הטובות טובעות בים מכני וחלול של התפנקות אמנותית. הקורא נאלץ לברור בסבלנות את רגעי ההתרוממות הפזורים פה ושם, ובסיומה של קריאה בלמעלה מ-550 עמודי הספר, הוא מרגיש רק הקלה משחררת.
רצח בדרך בית לחם
מאת בתיה גור
רומן המתח החדש של בתיה גור לוקה, לטעמי, באותה בעיית יסוד שהרגשתי אצל א. ב. יהושע - חוסר מידה והתאהבות יתר של הסופרת במלים של עצמה. הרומן מחזיר אותנו לדמותו של סגן ניצב מיכאל אוחיון, חבר כבוד באגודת הבלשים בעלי מרה שחורה, כוכבי ה-Film Noir. הוא נקרא לפתור תעלומת רצח מזוויעה, ותוך כדי חשיפתה נחשפת לעיני הקורא גם נפשו שלו.
ספרי המתח שכתבה גור עד כה בסדרה שייכים לסוג בו נבנה המתח באיטיות ובשני מישורים במקביל - זה הנובע מההתקדמות לקראת פתרון התעלומה, בשילוב עם זה של הצלילה אל תוך נפשו של הבלש (או השוטר, במקרה שלנו). ספרי המתח של ג'ון לה־קארה או לן דייטון כתובים בטכניקה דומה. הפעם דומה כי הסופרת לקחה לעצמה חירות יתר והחליטה להקנות לספר מימד של הגות פילוסופית ולהגדיל את כמות הכתיבה הפואטית־ספרותית. הפן הדידקטי והתיפיפות היתר בתאורי הרקע הספרותיים פוגמים בהתקדמות העלילה ובאותה בניה שקטה של מתח לה מצפה קורא נאמן של אוחיון. השרטוט הבהיר והחד שאפיין את ספריה המוקדמים מפנה מקום להשתפכויות ארכניות הפוגמות ברצף הקריאה, ויוצרות הרגשה לא נעימה של תלמיד היושב בפני מורה קפדנית.
אני חייב להודות כי לאחר שהבנתי את העקרון, פשוט דילגתי על אותם קטעים שנראו לי כרעש פואטי לבן, וכך הצלחתי לשמור על רמת הנאה מסוימת. בתיה גור, כמו א. ב. יהושע, היתה יוצאת נשכרת מביקורת עצמית טובה יותר, ואולי גם מעורך קפדני ונטול פניות.
כתם של שקט
מאת יוסל בירשטיין
לא הייתי יכול למצוא ניגוד מושלם יותר לספרו האחרון של א. ב. יהושע מאשר ספר זה של יוסל בירשטיין. בירשטיין הולך וסובב ברחובות ירושלים ונצרת עילית, עולה ויורד באוטובוסים, נכנס לדירותיהם של שכנות ושכנים, כדי לאסוף פכים וסיפורים קטנים. רוב הסיפורים בספר אינם ארוכים יותר משני עמודים קצרים בתוספת איור בשחור לבן, מעשה ידיה של נורית ענבר־שני. נטול כל יומרה, נקי ממנייריזם, בעל עין חדה ובוחנת, הומור דק מן הדקים, לב אוהב וכשרון של מכשף, כותב בירשטיין את סיפורם של זקנים וזקנות, ערירים, נשואים וגרושים, תלושי אירופה, מאמיני ירושלים וקבצני חיפה.
בשפה חפה מכל הצטעצעות והתנשאות, בלי לגלוש לציניות, רושם ומאייר יוסל בירשטיין את דמותם של האנשים אותם הוא פוגש ברחוב. כל סיפור הוא פנינה המאירה נקודה קטנה בעולמן של דמויותיו, ומשתקפת כאן איזו חמלה והבנה, כזו שאינה מנסה ללמד או להעביר מסר הרה גורל. סתם חיים, אך לא חיים סתמיים. "מה חבל שאנשים אינם נעצרים לשניות ספורות כדי להנות מהמראה. מוטרדים, עמוסים בדאגות הבוקר, בשרידי מחשבות מאתמול, הם ממהרים לעבודה ואינם ערים למתרחש סביבם", אומר לו האיש אותו פגש על האי בשדרות־הרצל.
בסיפור אחר מתלונן שכנו בן השמונים, חייט מזה שבעים שנה, על שכל מה שנותר לו לעשות כיום הוא "טלאי ועוד טלאי". "מלה ועוד מלה" משיב לו הסופר, וכך בדיוק הוא בונה את סיפוריו העצובים־שמחים. אפילו קבצנית עלובה לא מעוררת רחמים אלא קורטוב של עצבות, אולי דמעה סמויה בזוית העין, אפילו שמץ חיוך כשהוא מדווח ביובש עיתונאי שהיא "שיקשקה בקופסה לקצב הלהיט ביידיש:
כלה כלה מזל־טוב
דער חתן איז אן אבן־טוב"
באחד מסיפוריו מתוודה בירשטיין על כי "בעצם, רציתי להיות משורר - לכתוב שירים עצובים עם קצת חיוך בתוכם. אולם הצלחה רבה לא היתה לי. כשכבר חיברתי שיר עצוב, הוא יצא קצר מדי, והחיוך נשאר בחוץ". אל תאמינו לו. הסיפורים השיריים אמנם קצרים אך מרצדים כפנינים קטנות, העצב העדין עוטף אותם, והחיוך, החיוך נותר בקרבם.
למשל, הסיפור בו בירנשטיין מספר על זוג השכנים המבוגרים שקיבלו מכתב, ומכיוון שלא ידעו לקרוא עברית, ביקשו מיוסל לקראו עבורם. הזוג ציפה לשני מכתבים: האחד - אישור מעמידר לעבור לדירה חדשה, והשני - מבית החולים בקשר למחלת האשה. השכנה ישבה מתוחה, לא יודעת אם המכתב יגרום לה לצחוק או לבכות. יוסל פתח את המכתב ולמראה פניו צעק הבעל לאשתו "רוזה, רוזה, קענסט שוין ווינען! את יכולה כבר לבכות!"
|
קישורים
הכלה המשחררת לרכישת הספר ב"מיתוס"
רצח בדרך בית לחם לרכישת הספר ב"מיתוס"
כתם של שקט לרכישת הספר ב"מיתוס"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש