 |
|
ניר הזועם בדרכים בחוויית נהיגה אחרת.
|
|
| טור אישי • ניר יניב • יום ג', 23/7/2002, 23:50 |
|
 |
|
| (צילום: מערכת "האייל הקורא") |
|
החטא
שיירת פילים עמוסה חוצה את נתיבי המסחר, בואך דלהי או בומביי, שלל בדים, תבלינים, בשמים ותכשיטים הנוצצים בשמש, ותרועות בהמות המסע וצלצוליהן בקול שאון עצום העולה בסערה השמימה תוך דריסת כל העומד בדרכו.
התעוררתי. גיליתי כי:
1. איני בהודו אלא, כרגיל, אי שם בבית דירות אלמוני השוכן ברחוב אבן גבירול, בואך נהר הרעל השוכן בפאתי תל־אביב המעטירה.
2. אין פילים.
3. קול שאון עצום עולה בסערה השמימה, מתחת לחלוני, תוך דריסת כל העומד בדרכו.
"מה לעזאזל?" אמרתי וחבטתי מעדנות בחברתי, למען תחלוק עמי את החוויה.
"ררררר!" אמרה אהובתי וטמנה ראשה בכרית.
במחשבה שניה, החל השאון מלמטה לגלות סימני זיהוי מוכרים.
"למה הם צופרים?" שאלה הכרית. "תעשה שהם יפסיקו!"
סיבת ההמולה נתחוורה לנו רק כשירדנו למטה, זמן לא מוגדר לאחר מכן. טור ארוך של מוניות נסע לאיטו ברחוב אבן גבירול תוך שהוא חוסם את התנועה. קול צופרי הנהגים החסומים עלה השמימה, ואילו בתוך המוניות עצמן, שהיו נטולות לקוחות, כמובן, נראו פרצופים רציניים ההוגים בכובד ראש בשאלות קיומיות כאלה ואחרות.
לא יכולתי להתאפק. הושטתי יד.
"טקסי!"
במכונית, לאחר מכן, בעודי מתמרן בסבך רחובות צרים על מנת להתחמק מהמפגע, האזנו לרדיו בניסיון לברר את פשר התופעה. "נהגי המוניות," אמרה קריינית החדשות, "מוחים על מצבם. הם טוענים כי בשנתיים האחרונות עלה מספרם באופן ניכר, ואילו הביקוש לשירותיהם פחת."
במילים אחרות - מנוחת הבוקר שלי ונסיעות העבודה של מאות, אולי אלפי אזרחים זועמים, הופרעו בגסות שכן אנו מעדיפים לנסוע במכוניותינו הפרטיות או באוטובוסים, או סתם בגלל בחירתנו הפושעת לגור ברחוב מרכזי בתל אביב.
למרבה הצער מסתבר כי הרעיון הגאוני שעלה בי לנוכח המצב, קרי - להעמיד את הנהגים המפגינים אל הקיר לאלתר למען יראו ויראו, אינו ישים במדינה דמוקרטית.
חבל.
העונש - חלק א'
כמה ימים לאחר מכן מצאנו עצמנו, מכוח צירוף נסיבות מבהיל שכלל רצון עז לפסטה מסוימת עד מאד, עצלות כרונית וידיעת מצב החניה בעיר, מנסים לתפוס מונית ברחוב.
"שלום," אמרנו למונית שעצרה לידנו לבסוף, בחריקת צמיגים. "אתה מגיע לשמה?"
"שמה", לצורך העניין, היה נקודה במרחק של כקילומטר ממקום עמדנו.
"בטח," אמר הנהג. "תכנסו."
נכנסנו.
אודה ולא אכחד, איני רגיל למצב בו לא אני הנהג, ועל כן טרחתי להציץ בלוח המכשירים. מחוג המהירות שוטט לו בסביבות השלושים. לא אמרתי דבר.
"סליחה," אמר הנהג פתאום וסטה ימינה," אכפת לכם אם נעצור להעלות עוד נוסע?"
"אנחנו ממהרים," אמרנו. "תוריד אותנו בבקשה מעבר לצומת."
"לעזאזל!" אמר הנהג וחזר וחזר לנתיב בחדות. "למה בכלל העליתי אותכם? חרא!"
"תעצור בבקשה!"
"קיבינימאט! סתם אני מפסיד כסף פה!"
"הנה, אנחנו הולכים," אמרתי כשעצר. "תרגע, הכל בסדר."
"לא בסדר! תלכו, תלכו מפה!"
העונש - חלק ב'
לאחר כשעה נעימה של כרסום פסטה החלטנו לחזור הביתה. חברתי נופפה בידה בחן ודקות מעטות לאחר מכן עצרה מונית ובה נהג שמח וטוב לב.
"שלום! תביא אותנו בבקשה הביתה." (הכתובת שמורה במערכת)
"טוב," אמר הנהג והחל לנסוע.
"תגידו," אמר לאחר הרהור של רגע, "אתם לפני או אחרי הצומת ההיא?"
"אחרי," אמרנו.
"אפשר להוריד אותכם לפני? זה פשוט לא נוח ליסוע שמה."
"אנחנו מבקשים להגיע הביתה."
"אבל מה אכפת לכם, זה רק צומת אחת לפני!"
"הביתה, בבקשה."
"לעזאזל!" אמר הנהג. "למה לכל הרוחות הייתי צריך להעלות אותכם? כולם פה חארות!"
וכו'.
העונש - חלק ג'
ימים אחדים לאחר מכן שבקה מכוניתי, כמנהגה החודשי, בדיוק בזמן בו מיהרתי מאד להגיע למקום זה או אחר. נאלצתי לקחת מונית.
"שלום," אמרתי לנהג. "קח אותי בבקשה לרמת גן."
הוא הנהן בבטחה והחל לנסוע. "אני במשבר," הצהיר.
המילים, אני מודה, נעתקו מפי.
"לא, לא," אמר הנהג. "אני הרוס לגמרי, תאמין לי. אין לי חיים."
מבט בוחן מעט יותר גילה את חוט הפלאפון הצמוד לאזנו.
"על מה אתה מדבר?" אמר בכעס. "אין, אין מצב. אין חיים, אין שמחה, אשתי לא מדברת איתי..."
איני מציקן מטבעי, והתערבות בשיחתו הפרטית של אדם סובל מאוסה עלי, אך לאט לאט הסתבר לי כי המונית מפליגה לה אל עבר מחוזות לא נודעו.
"אה," אמרתי, "רמת גן, כן?"
"אני סובל שחבל על הזמן," אמר הנהג בעודו חוצה נתיב בפראות ומהנהן בראשו במרץ. "ממש רע לי."
כך המשכנו בדרכנו העגמומית, בעודי מסמן לנהג מפעם לפעם, בתנועות ידיים, להיכן עליו לפנות. לבסוף ראיתי את מחוז חפצי.
"זהו," אמרתי. "תעצור כאן בבקשה."
"אני לא מעכיר את האוירה בבית!" הצהיר הנהג. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר!"
"גם אני לא מעכיר כלום," אמרתי. "אכפת לך לעצור?"
המבט שנתן בי היה איום ונורא. הוא נמשך, כנראה, מעט יותר משניה, אך המסר שהעביר יכול היה להתפרש על פני דפים רבים מספור. אם לתמצת, הרי שמסתבר כי אני סובל מחוסר רגישות איום לסבל הזולת, וכן אני נוטה לדרישות מופרכות בזמנים הלא מתאימים ביותר.
פתחתי את הדלת ונמלטתי.
"אנשים," שמעתי אותו אומר, "אין להם מושג מה עובר עלי."
החטא, שובו של
בפעם הבאה בה יפגינו נהגי המוניות כאן ברחוב, יש בכוונתי לשפוך צבע טרי מהחלון.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש