 |
|
אתמול קבע עידו מבחן שיעזור לכם לדרג את השירים. כעת, בואו ונראה כיצד עומדים ארבעה שירים ב''מבחן הרטוגזון''.
|
|
| מוזיקה • עידו הרטוגזון • יום ב', 20/12/1999, 20:41 |
|
| |
בחלק א' של הרשימה הצגתי ארבעה קריטריונים שיעזרו לכם בדירוג השירים במצעד העשור, המאה או האלף: טיב סובייקטיבי, רוח הזמן, איכות מוזיקלית וטוב הטעם. עתה אתפנה לבדוק את תקפות החוקים שקבעתי אל מול ארבעה שירים ונראה כיצד הם עומדים במבחן הרטוגזון.
הראשון מבין השירים יהיה 'Smells like teen spirit' לנירוואנה, השני - 'The wind of change' לסקורפיונס, השלישי - 'Take the weather' ל-Crowded House, והרביעי - 'Sing Hallelujah' לד"ר אלבן.
א. השיר Smells like teen spirit, מתוך האלבום המהולל Nevermind של נירוואנה, הוא לעניות דעתי דוגמה לשיר שעומד בכל הקריטריונים בצורה מושלמת כמעט.
בקריטריון הטיב, שהוא סובייקטיבי, הוא מצא חן בעיני מאז ומתמיד. יש בשיר זה תערובת משונה של המנון רוק שנמאס עליך מהרגע השני, אבל גם לא נמאס לעולם.
מבחינת מיצוי רוח הזמן, אין מתחרים לקוביין אשר היה בעצמו אדם שייצג עשור. מותו של קוביין היה כנראה הארוע המוסיקלי בה' הידיעה של עשרים השנים האחרונות, את הסיבות לכך אסביר להלן.
הרוק מת, או לפחות מריח גרוע מאוד. הרגע שהרוק מת היה במותו של קוביין. מאחר שהרוק הוא כנראה המגמה המוסיקלית החשובה ביותר של המאה, ניצב קוביין אוטומאטית במרכז אחד האירועים המרכזיים בהיסטוריה המוסיקלית של המאה ה-20. הרוק היה בנוי על פסאודו־אותנטיות, על זעם, על אינדיבידואל, על גיבורים גדולים מהחיים. קוביין היה האחרון מהסוג הזה שהיה גם כוכב רוק, לכן לא היה זה מקרה שדווקא הוא מת. וכמובן במוות המושלם של ההתאבדות. גם הגיל הזה - 27, כאילו קוביין נשלף בטעות מדור אגדות הרוק של שנות השישים, הנדריקס מוריסון וג'ופלין. איפה שאר הפסאודו־גיבורים של הרוק מתחילת שנות התשעים? אדי ודר הצדקן, כריס קורנל המסומם... תקראו את מכתב ההתאבדות של קוביין, יצירה שנדמה שנכתבה על ידי סימור של סאלינג'ר או סטאברוגין של דוסטוייבסקי. המכתב הזה מבהיר - האיש היה גאון, וגורם לך לתהות כמה אנחנו יודעים עליו בעצם. כלום! האיש היה אגדה, האותנטיות האחרונה לפני שפס הייצור השתלט על החלקות האחרונות.
מאחר שהרוק הוא המגמה המוסיקלית החשובה של המאה, מותו הוא אחד הארועים המוסיקליים החשובים של המאה. לכן קוביין מוצא עצמו בצידה השני של משוואת הרוק, מול אלביס המהולל - אלביס, הנדריקס וקוביין. שלושת האישים החשובים ביותר ברוק של המאה ה-20. הלידה, החיים והמוות.
מלבד זאת, הקשיבו למילים של השיר מתוך אלבום שקוראים לו 'לא חשוב'. קוביין כתב לפעמים את המילים באולפן לפני ההקלטה. וירד אל ינקוביץ' עשה על זה פרודיה. קוביין חוזה בשיר הזה את מות הערכים שיהיו מותו שלו.
מבחינת איכות מוסיקלית, קוביין ממשיך לנצח, השירים שלו הם אנארכיה הרמונית ומלודית. שיר כמו smells like teen spirit הוא התגלמות הפשטות ההרמונית. ארבע אקורדים קליטים. אבל השיר הזה שובר את כל חוקי ההרמוניה, הסולם מתחלף כל שלוש שניות בערך מפה לסול מאז'ור. קוביין אולי לא ידע מה הוא משרבט לעצמו, אבל לנתח את השימוש ההרמוני ב-Smells like teen spirit אפשר עד אינסוף.
איפה השימוש המסורתי ומהשעמם של פרל ג'אם בהרמוניה מסורתית לעומת נירוואנה האנארכיסטים.
ולבסוף - טוב הטעם. כאן אין מה להכביר מילים. זהו שיר העשור שלי.
ב. נעבור ל-The wind of change - בלדת הרוק הכבד המייגעת של חברי להקת הסקורפיונס.
לדעתי, זהו אחד מהשירים המבחילים אי פעם, והדבר מונע ממני להתייחס אליו באופן אובייקטיבי במיוחד, אולם אין אני יכול להתעלם מהעובדה שהשיר הזה אכן אפקטיבי וחביב על מגזרים נרחבים בעלי טעם רע באוכלוסייה לכן הוא מקבל + בקריטריון הראשון.
רוח הזמן. השיר אומנם מנסה לשקף רוח זמן מסויימת (הוא נכתב על מאורע נפילת חומת ברלין ושמו הוא 'רוח השינוי', כלומר, משהו דומה לרוח הזמן) - אבל איזו דלות רעיונית?! האם נפילת חומת ברלין הייתה אכן רוח הזמן? מי זוכר את המאורע ההוא (מסוף העשור הקודם דרך אגב) שהיווה רק את המבוא להקדמה לנצחון הקפיטליזם? ובאיזה צורה מוסיקלית מבטא השיר את אותו אירוע? בשום צורה! בלדת רוק סתמית בעלת מילות הלל טיפשיות ל'שינוי'.
מבחינה מוסיקלית, השיר זניח לחלוטין. הוא עושה שימוש בכל קלישאות הרוק הנבובות ביותר, ובאחת מצורת הפופ החשודות ביותר - בלדת הרוק.
שיר בנאלי, בעל פאתוס ונימה נפוחה עד גועל. זהו השיר הגרוע שלי לעשור.
ג. להקת Crowded House, שהושוותה בסוג השירים שלה לא פעם לביטלס של אמצע שנות השישים שיחררה את השיר Take the weather בתחילת העשור.
מבחינת רמת אפקטיביות, השיר אכן חביב ואני יכול לדמיין את פול או רינגו שרים אותו באחד מצדדי הב' של התקליטים משנת 1964 - אולי באלבום המטריות שלהם. השיר מנותק לגמרי מרוח הזמן, למעשה אדיש לה. קראודד האוס. היא אחת מאותן להקות נוסטלגיות, כמו 'בלאק קרווז' או 'רוקפור' שלנו, שבחרו להשאר אדישות לחלוטין לחילופי העונות במוסיקה והתרבות העולמיים ולהתמקד בתקופה שהם אוהבים. תבוסה אדירה בשדה הזה.
איכות מוסיקלית אינה כמובן קיימת בשום צורה, באותו להיט סתמי של קראודד האוס. גם הטעם נשאר אדיש לחלוטין לאותו פליט משנות השישים. בקיצור, שיר סתמי. בחירת שיר הזה לשיר העשור תהיה האסון האמיתי, אשר יהווה הצהרה כי העשור הזה היה סתמי לחלוטין. מצד שני עלולה להיות פה הצהרה מעניינת אבל גם מעט מופרכת בנוגע להיותו של העשור לא יותר מאשר מיחזור של העשורים הקודמים. אני נוטה להתייחס בחשדנות רבה לשיר הפרווה הזה. הוא דורש התעלמות.
ד. גלי צה"ל מנסים להפחיד בפרסומות על ידי האפשרות שהשיר 'Sing Hallelujah' של ד"ר אלבן מתחילת העשור ייבחר לשיר העשור. האמת היא שהשיר הזה ודומיו כמו מקרנה או סקטמן, שרבים בוחרים אותם לשירים הגרועים של העשור, מפחידים אותי פחות. מבחינת אפקטיביות השיר הזה אפקטיבי להפליא - לראיה ההצלחה במצעדים. מבחינת רוח הזמן - ד"ר אלבן קובר בשיר המופתי הזה את קורט קוביין עוד בעודו בחיים ומסמן את העשור שהיה ללא ספק עשור האלקטרוניקה על כל מיניה. מבחינה מוסיקלית הוא עדיף על השבלונות המעייפות של קראודד האוס או הסקורפיונס, והיווה חלק אינטגרלי וחשוב מרוח הזמן המוסיקלית של תקופתו. מבחינת טוב טעם - השיר הזה הוא אחד מהשירים האלה שהם כל כך סרי טעם עד שלאהוב אותו מתחילה להיות זכות אנינה. זהו קאמפ! המלצה שלי: לשקול לדחוף אותו איפשהו בעשיריה הראשונה, או להתעלם.
ועכשיו - לשנס מותניים ולדרג!
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש