טום וייטס מעולם לא היה אליל המונים, ומעולם לא כיכב ברשימת ההשמעות ברדיו. למרות מספר הופעות קולנועיות כשחקן, הוא ממעט להופיע על הבמה. ובכל זאת, קהל לא קטן של אוהדים שומר לו פינה חמה, כבר שנים רבות.
מה סוד הקסם שלו? בלשון יותר בוטה, איך מצליח מוזיקאי כל כך בינוני, מכל בחינה מקובלת, לגרום אושר רב כל כך לאנשים רבים כל כך? לא המונים, אבל תמיד יותר ממה שהיית מצפה, כך נדמה.
הלחנים של וייטס רחוקים מלהיות מבריקים. נדמה שבדגימה אקראית של מצעדי פזמונים אפשר למצוא כשרון הלחנה גדול בהרבה. הוא לא וירטואוז גדול בנגינה, אפילו בכלי המזוהה איתו יותר מכל, הפסנתר. האם זו השירה? אין ספק שיש לוייטס איכויות שירה לא מבוטלות, וטווח רחב של טונים והבעות בקולו. אבל זה מגוון רחב של אופני שירה שהמשותף לכולם הוא צרידות קשה. אם מסתכלים על שירתו במערומיה, היא בלתי־נעימה באופן קיצוני. גם בנוגע לדקויות באיכויות ההגשה והטיפול בטקסט, השוואה של וייטס עם קבוצת ההתיחסות הטבעית לכך - זמרי ג'אז וסטנדרטים מהז'אנר של דיאנה קראל - לא נותנת לו נקודות רבות.
אולי המילים? לפחות באלבומיו המרכזיים, משנות השמונים, הטקסטים של וייטס יחודיים. הם רוויים עד צוואר במילים ואזכורים מהתרבות האמריקאית, אבל דווקא מאגפים שוליים שלה - תרבות עממית, ועוד יותר מכך תרבות רחוב, אלכוהול ופשע. התוצאה היא אניגמה: אפשר להבין שהוא מספר סיפורים, אבל על מה? עבור ישראלים, ומן הסתם גם עבור מרבית האמריקאים, מדובר בפאזל עם יותר מדי חתיכות חסרות. אפשר למצוא בכך קסם רב, ומקום לדמיון. מן הסתם זה היחס של מי שאוהב את המוזיקה של וייטס. הכיוון ההפוך - לאהוב אותו בגלל המילים - משול לעיון בפלייבוי בשביל המאמרים. אגב, האתר המקושר למעלה מספק חתיכות רבות מהפאזלים, למי שמעוניין בכך.
לא, הקסם של טום וייטס טמון בבירור במרכיב החמקמק הזה במוזיקה, "הצליל" שלו. כששומעים שיר שלו ברדיו, אפילו בפעם הראשונה, אפשר לזהות שזה הוא בתוך שנייה, ועוד לפני שהוא שר. רבים יתארו את המוזיקה שלו במונחים כמו "אפלה", "תאטרלית", "קברטית". כל זה נכון לפעמים, אבל זה לא העיקר, ולא זה הייחוד שלו. אני מתקשה להאמין שאפשר לתמצת את הצליל שלו באמצעות מטאפורות למשהו אחר מהצליל שלו.
ותודה לאשתי שהביאתני עד הלום
וייטס הבשיל לאט. את אלבומו הראשון, Closing Time, הוציא ב- 1973, והוא חסר ייחוד עד שעמום. רובו רק קול (לא צרוד עדיין, אבל כבר מכוער) ופסנתר. יש מקום לטענה שמבחינת רמת הלחנים הוא השיא של וייטס, אבל כפי שנרמז אין בכך רבותא. במשך תשע השנים הבאות הוציא וייטס לא פחות משבעה אלבומים, ועוד כמה אוספים. המוזיקה שלו - כלומר, הצליל שלו, הלכו ונהיו עשירים יותר ומקוריים יותר; וכולם עדיין דלי ערך, יחסית. אין טעם להאזין להם, פרט למעריצי וייטס. עבור אלה, מדובר במסע מחקר מרתק: מסלול המראה מפותל, שבסופו לפתע פרש וייטס כנפיים, ועשה את Swordfishtrombones.
ב- 1980 התחתן וייטס עם קתלין ברנן. Swordfishtrombones, שיצא שלוש שנים אחר כך, מוקדש לה. באלבומים שוייטס הוציא מאז (שמונה במספר, עוד כמה אוספים, וגם Big Time, פסקול סרט שהוא קטעים מהופעות חיות) היא כבר קיבלה קרדיט כיוצרת, עד שבאלבומים האחרונים היא חתומה ביחד איתו על כל השירים, אם כי לא על האלבום עצמו (עדיין?).
אם כן, מה עושה את הצליל של וייטס? נדמה שזה מתחיל ונגמר בבחירת כלי הנגינה לכל שיר. בכל האלבומים מאז 1983 מצוין עבור כל שיר ושיר מי הנגנים ומהם הכלים - השפע מסחרר והגיוון אינסופי. ב-Swordfishtrombones מופיעים, בין השאר, גלאס הרמוניקה, פעמון חרות, תוף אפריקאי מדבר ו-bass boo-bams. באלבומים הבאים הופיעו גם גלוקנשפיל, בנג'ו, פרפיסה, תוף מצעד, וגם Chmbus & Dousengoni, וזה מדגם חלקי ביותר. במרבית שיריו מופיע בס אקוסטי, לצד כמה כלי הקשה משתנים, ונותן בסיס קצבי חזק ועשיר, שעליו נוספים מבחר כלי מקלדת, פריטה, ונשיפה ממתכת (וליתר בטחון אפשר להוסיף "שונות"), שגרתיים עד אקזוטיים. באלבומיו הטובים יותר נעשה גם שימוש רב במרימבה (קסילופון עץ גדול). לטעמי היא מאפיין מובהק של הצליל הווייטסי: יש לו הרבה שירים טובים ללא מרימבה, אבל אין לו שירים לא טובים איתה. פחות מוצלחים הנסיונות הבודדים שלו לשלב כלים רוקיים: בשני שירים שלו השתתף קית ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונז, והתוצאה לא מרשימה. אם כבר גיטרה חשמלית, הרבה יותר הולם אותו הצליל האקסצנטרי של מארק ריבוט, גיטריסט ג'אז שמנגן בשירים רבים של וייטס. שיר של טום וייטס במיטבו הוא התפרצות של צבעוניות, קצב מודגש ומסחרר (לא מהיר; רק מסחרר), והפתעה בכל תו. אין שני שירים של טום וייטס במיטבו, שדומים זה לזה.
יש להניח שהצליל המיוחד של וייטס לא נובע רק מבחירת הכלים; אנשים ניגנו גם לפניו במרימבה, תופים ובס אקוסטי, ואף אחד לא נשמע אפילו דומה. אין ספק שיש לוייטס מרכיבים סודיים, נסתרים מאוזני המאזין החובבן. אולי אלו אופני נגינה מיוחדים של הנגנים הספציפיים שהוא בוחר; אולי טכניקות מיוחדות להקלטה באולפן. הייתי נותן הרבה כדי לדעת איך נראית העבודה של וייטס עם הנגנים: האם הם רק באים לאולפן עם הצעצועים שלהם ומשחקים, כמו שזה נשמע על פניו, או שמא יש כאן עבודה רבה ומחושבת, ניסוי וטעייה ארוכים עד שמגיעים לצליל המיוחד שוייטס רוצה?
טום וייטס יצא מתוך המסורת של שירי ג'אז, סטנדרטים ובלוז (אם גם בדרכו המיוחדת; באלבומיו אין ולו סטנדרט אחד), אך המוזיקה שהוא ייסד ב-Swordfishtrombones היא התנתקות מוחלטת מהז'אנר הזה. אלא שווייטס לא לגמרי התנתק: בכל אלבום שלו מופיעים עדיין לפחות כמה שירים איטיים ורכים יותר, לרוב מלווים בפסנתר בלבד או בפסנתר ובאס. בתוכניות לילה ברדיו הישראלי אפשר לפעמים לשמוע אותו - וכמעט תמיד בשירים האלו. עורכי הרדיו יכולים כך ללכת עם ולהרגיש בלי: הנה הם משמיעים טום וייטס, אבל בצורה שלא תקפיץ למאזינים את האוזן. ויש בכך עוול, כי השירים האלו די משעממים. כשווייטס צריך להסתפק בלחן, שירה ופסנתר, אין לו הרבה למכור. מבחינתי, באלבום של וייטס השירים האלו הם במקרה הטוב אתנחתא רגועה בין שירים קצביים. מצד שני, אולי מי שאוהב שירת ג'אז רכה יחשוב בדיוק ההיפך ממני (וגם ישפוט אחרת את אלבומיו המוקדמים).
שנות התשעים הלא־עליזות
לאחר Swordfishtrombones הוציא וייטס את Rain Dogs (בשנת 1985). שני אלבומי מופת אלו מגדירים, ניתן לומר, את הצליל שלו; אני מעיז לנחש שרוב מעריציו גדלו עליהם. אחר כך בא המחזמר Frank's Wild Years (בשנים 86-7). כאן היו לא מעט שירים חלשים, אבל גם פיצוי הולם בדמות מספר שירים מדהימים במקוריותם ויופיים. ב- 1990 השתתף וייטס בפרויקט יחודי: המחזה The Black Rider, של תיאטרון האוונגרד Thalia מהמבורג, עם הבמאי רוברט וילסון ועם ויליאם בורוז. האלבום בשם זה יצא ב- 93, לאחר שהמוזיקה הוקלטה מחדש בקליפורניה על־ידי הרכב מקומי, תוך חתירה לשחזר את הצליל המקורי. זהו אלבום מוזר, לא מלוטש, יחודי על סף הטירוף. הוא קצבי פחות מטום וייטס הטיפוסי (פחות כלי הקשה, יותר כלי נשיפה), אך צבעוני ומגוון לא פחות. אני מניח שבין אוהדי וייטס יש שיראו בו יצירת מופת, ויש שיסתייגו ממנו.
ב- 92 יצא Bone machine המדכדך. יש בו, לכאורה, את כל מרכיבי הצליל של וייטס, אבל משהו בו כבוי. הוא קודר וקשה ממש כמו הצילומים המעובדים על העטיפה (אך מוזר פחות מהם). יש בו כמה שירים טובים, אבל קשה להפיק ממנו הנאה אמיתית. רק ב- 99 יצא האלבום הבא, Mule Variations, ולא מחק את סימני השאלה. הוא רך יותר מקודמו, ורובו שירים שקטים. רובו גם שירים משעממים, ואלה נמרחים על פני 70 דקות. לעומת זאת, העטיפה שלו, בצילומי מונוכרום מינוריים, היא היפה ביותר שאני מכיר בעידן הקומפקט דיסק.
בקצרה, מילניום התחלף, ואוהד של טום וייטס נאלץ לתהות, האם עדיין נשאר משהו בשרוולו.
צמד אלבומים חדשים
שני האלבומים החדשים של וייטס, כמו "הפרש השחור", מבוססים על מוזיקה שכתב להצגות של רוברט וילסון ותיאטרון "Thalia", ושהקליט מחדש.
ההצגה Alice הועלתה לראשונה ב- 92. השיר הפותח הוא שקט, ויש באלבום עוד כאלה; אך ביניהם מפרידים שירים קצביים ומלאי התלהבות, כפי שכבר מזמן לא שמענו ממנו. אפשר לציין במיוחד את Kommienezuspadt, עם טקסט ג'יבריש־למחצה בגרמנית, משעשע וסוחף ביותר.
מצד הצליל, בולט כאן שימוש בכלי קשת, כמעט בכל השירים - אלו כמעט לא הופיעו אצל וייטס קודם. אצל טום וייטס כמו אצל טום וייטס, אחד הכלים האלו הוא "כינור קש". לא ברור שוייטס מפיק מהם משהו חדש וטוב במיוחד, אבל לכל הפחות הם לא פוגעים באיכויות שלו.
"אליס" הוא בשורה משמחת לאוהדי וייטס, אבל מכיוון שהמוזיקה נכתבה לפני עשור, לא ברור מה היא אומרת על וייטס היום. אבל ממילא אין מקום לסימני שאלה לנוכח האלבום החדש השני, Blood Money, מוזיקה למחזה המפורסם "ווייצק" מאת ביכנר, שאותו העלה התיאטרון ב- 2000. זהו, בפשטות, אחד האלבומים הטובים ביותר של ווייטס. כבר מהשניה הראשונה הוא עושה חשק לרקוד, לצרוח ולרקוע ברגליים מהתלהבות. מילות השירים, בהתאם למחזה המפורסם "ווייצק", מציגות ברובן זווית ראיה קודרת ופסימית על העולם, אבל כנגדם המוזיקה סוחפת, לא ממש שמחה אבל בהחלט נלהבת. הוא מרשה לעצמו קצת יותר תחכום בלחנים, ושולף המצאות מוזיקליות מפתיעות לרוב. כלי חדש נוסף כאן לרפרטואר: "קליופה", כלי נשיפה מופעל במקלדת ומונע בקיטור, שזוכה לקטע שלם על שמו. מה שיותר חשוב, סוף סוף חוזר וייטס לשימוש אינטנסיבי במרימבה, שנזנחה מאז Rain Dogs. אורכו של האלבום רק 42 דקות, השבח לאל, והוא משאיר טעם של עוד.
חובבי טום וייטס, עוד מוקדם לשקוע בנוסטלגיה: נראה כי הוא עדיין חי, ועדיין בועט.
|
קישורים
דיאנה קראל - רשימתו של רון בן־יעקב
Alice - לקניית הדיסק ב"מיתוס"
Blood Money - לקניית הדיסק ב"מיתוס"
המילים של טום וייטס, עם פרשנות, ועוד שפע אינפורמציה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש