שנתיים עברו מאז אלבומו האחרון של אמינם, שנתיים בהן הספיק הראפר הלבן והמצליח לעשות הרבה: הוא הפיק אלבום ללהקת החברים שלו D12, הוא נעצר באשמת תקיפה בנשק קטלני, הגיע לפשרה ונענש במאסר על תנאי, הוא התגרש סופית מאישתו וזכה לחזקה משותפת על בתם היילי. עכשיו, שלוש שנים אחרי The Slim Shady LP, שנתיים אחרי The Marshall Mathers LP, יוצא אמינם, בוגר יותר, אלים פחות, באלבום שסוגר את "טרילוגיית השמות" השלו. אחרי שהציג את האגו־החלופי האלים, המסומם ופרובוקטיבי שלו באלבום הראשון, אחרי שהציג אלבום שני אישי ואפולוגטי, The Eminem Show משתמש בפרסונה התקשורתית של אמינם כדי להפוך את חייו, במוצהר, למעין גרסא של "המופע של טרומן".
באלבום החדש אמינם חושף את חייו בלי המסכות וההקצנות הבדויות של האלבום הראשון, אבל גם בלי ההתנצלות המתמשכת של האלבום השני. הוא סוגר חשבונות עם אמו, הוא מכריז בפעם המי־יודע־כמה על הקשר החזק שלו עם בתו, והוא מפסיק להתעסק בפנטזיה האלימה כנגד אישתו (עכשיו גרושתו).
שלא תבינו אותי לא נכון - אמינם לא שכח מאיפה הוא בא ומי הקהל שלו. הוא ממשיך לספק להם את אותם להיטים קליטים וכיפיים (Without Me הוא בקלות הגרסא החדשה של My Name is ו- The Real Slim shady), שטויות ילדותיות (Drips, שיר מיני בלי שום מסר או משמעות נראים לעין, ו- When The Music Stops, המחווה החדשה ללהקה המלווה שלו) וקטעי קישור משעשעים. אבל על בסיס השירים הללו, שאינם מחדשים הרבה מבחינה מוזיקלית, הוא גם בונה לעצמו במה להבעת עמדות פוליטיות עקרוניות כנגד התרבות הפוליטית הצבועה של ארצות־הברית.
אמינם נע במסלול התנגשות אל מול אמריקה הפוריטנית, סותמת הפיות, הגזענית. הוא נמצא כל הזמן שני צעדים לפני המבקרים שלו - אלטון ג'ון, איתו הופיע אמינם בפרסי הגראמי, מאוזכר פעמיים במהלך האלבום, כתשובה לאלו שטענו כנגד ההומופוביות (לכאורה) של אמינם; וכנגד אלו שיגידו שאמינם הוא בסך הכל תינוק מפונק שצורח לכל עבר כדי להסתיר את הפחדנות שלו עצמו, אמינם מצהיר מראש כי "my insecurities could eat me alive". אבל אמינם כבר לא מסתפק בהתגוננות. עכשיו הוא גם תוקף: "בואו נעשה את החשבון", הוא אומר, "אם הייתי שחור, הייתי מוכר חצי". וגם "ההיפ־הופ לא היה בעיה בהארלם, רק בבוסטון, כשזה הציק לאבות של בנות שרק התחילו לפרוח". אמריקה הלבנה, זו שממנה יצא אמינם ושעל ילדיה מתבססת הצלחתו האדירה, זוכה ממנו ליריקה אדירה בפרצוף. המלחמה באפגניסטן, אומר אמינם, היא רק הגדלה של נטייה אמריקאית נפוצה, שלא להסתכל על עצמם, אלא להאשים גורמים חיצוניים, אחרים, נוחים. כבר באלבומו הקודם, בחצי התנצלות, כתב אמינם כי "זו לא אשמתי אם אריק הקטן קפץ מהמרפסת - הייתם צריכים לשמור עליו, כנראה אתם לא הורים". אבל מה שהיה ניצוץ קטן באלבום הקודם, מתפרץ במלוא העוצמה באלבום החדש.
אל מול ההורים הזועמים של המעריצים, מציב אמינם את הקשר בינו לבין בתו כדוגמה לקשר אמיתי, כזה שמתבסס על אהבה, הבנה וקרבה, ולא על חוקים ואיסורים. "אם אני כזה פושע", הוא שואל, "איך אני יכול לגדל ילדה קטנה? לא הייתי יכול. לא הייתי ראוי". וכך, בבלדה חושפנית הוא שר לבתו היילי, מספר לה על עצמו, על עברו, על יחסיו עם אמה של הילדה, ועל תקוותיו לעתיד. הוא אינו מסתיר את הזעם שיש בו, להפך, הוא מגלה אותו ומדבר עליו, מנתח את עצמו ואת חייו. השיר הזה הוא במידה מסוימת המשך של שני שירים קודמים - 97' Bonnie and Clyde מהאלבום הראשון, ו- Kim, מהאלבום השני - שניהם פנטזיות אלימות המתארות כיצד הוא רוצח את קים ואת החבר החדש שלה, ולוקח את בתו חזרה כדי לגדל אותה בעצמו. אבל עכשיו, אחרי שקיבל חזקה (חלקית) על בתו, הוא כבר פחות כועס, ומרוכז הרבה יותר בדאגה לה ולרווחתה. אמינם, כמובן, לא נמנע גם מלהציג את בתו בכבודה ובעצמה, וכך היא מככבת בשיר משותף עם אביה (My Dad's Gone Crazy). בסופו של השיר רווי הקללות (כמו כל שאר השירים), לועג אמינם האב לכל ההורים הפוריטנים: "אני לא מאשים אתכם, גם אני לא הייתי נותן להיילי להאזין למוזיקה שלי", הוא אומר, והיילי עונה לו - "אתה מצחיק, אבא".
אמינם לא מסתיר את העובדה שהמסרים שלו באלבום הזה חשובים פי כמה מאשר מילות השירים באלבומים הקודמים - הפעם מילות השירים נכללות לראשונה בחוברת המצורפת לדיסק. הוא לא מסתפק בכך שמאזיניו יקשיבו למוזיקה ולטרטור הבלתי־פוסק של המילים הניתזות מפיו. הפעם הוא גם רוצה שיקשיבו לו.
|
קישורים
The Eminem Show - לרכישת הדיסק (עם DVD בונוס) באמאזון
The Eminem Show - לרכישת הדיסק (הרגיל) במיתוס
The Marshall Mathers LP - הביקורת של בועז יזרעאלי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש