 |
|
ישראל נמצאת כיום במשבר מים - כולם מכירים בכך. בזמן שנציב המים מוריד את הקו האדום בעוד מטר, אנחנו צריכים לחשוב קדימה, על הקיץ שאחרי החורף השחון הזה, ועל החורף השחון הבא.
|
|
| חברה וכלכלה • טל לינזן • יום א', 12/12/1999, 23:05 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: לאון ברוקס) |
|
אפילו נציב המים כבר מודה שיש משבר אמיתי במשק המים, ומתגייס לקידום רעיון ההתפלה. נראה שיש שתי אופציות עיקריות למימון מפעלי ההתפלה היקרים (למיטב ידיעתי, מפעל קטן עולה כ-150 מיליון דולר): מימון ישיר על ידי המדינה, כמובן על חשבון השקעה נחוצה בתשתית תחבורתית; או הסתמכות על קבלנים פרטיים, שיבנו את המפעל על חשבונם ואחר כך ימכרו את המים המותפלים לחברת מקורות - במחירים גבוהים פי כמה ממחיר המים הלא־מותפלים, כמובן. בכל אופן, ההתפלה היא עסק מפוקפק מאוד מבחינת כדאיותו הכלכלית, ויש להתייחס אליו, כמו גם אל פתרונות אחרים כגון ייבוא מים מטורקיה במיכליות, כפתרונות לקויים (בלשון המעטה) שאין להיזקק להם אלא בשעת חירום.
מה עושים?
הפתרון הנכון לבעיה, לדעתי, הוא פשוט בתכלית. בכל שטח מדינת ישראל פזורים מאות ואלפי מתקנים, המשתמשים בכשני שליש מהספק המים הכללי, ותרומתם לתוצר הלאומי מוטלת בספק. ניחשתם נכון - ענף החקלאות. מדי שנה מופקים בארץ 2188 מיליון מ"ק מים; 571 מיליון מתוכם, קצת יותר מרבע, מופנים לצריכה ביתית, 136 לתעשייה, ולא פחות מ-1252 מיליון מ"ק מים בשנה מופנים לחקלאות. אם נוותר על החקלאות בישראל, הכינרת תעלה על גדותיה וכולנו נוכל להתקלח ח"י פעמים ביום בלי להרגיש אשמים.
אבל החקלאות היא ענף כלכלי מרכזי
טעות. התרומה של ענף החקלאות לתל"ג של מדינת ישראל מסתכמת ב-1.6% (5230 מיליון ש"ח מתוך 329,526 מיליון ש"ח). בחקלאות מועסקים 48,900 אזרחים ישראליים, שמהווים כ-2.4% מכוח העבודה, ובנוסף להם עוד כ-21,000 פועלים זרים (פלסטינים, תאילנדים, סינים). פיטורים גורפים של כל העובדים בחקלאות יגרמו לכאורה לעליית האבטלה ל-11.4% בערך, אך זו אשליה אופטית בלבד, מאחר ורבים מהמפוטרים הם בעלי כישורים וייקלטו בענפים אחרים, וממילא מהחיסכון התקציבי - תקציב משרד החקלאות הוא 1.4 מיליארד ש"ח, לא כולל תמיכות במחירי הירקות והפירות או תמיכות מיוחדות לאסונות טבע - אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חלופיים רבים.
אז מה נאכל?
לא סוד הוא שכבר כיום רוב מזוננו מיובא מחו"ל. החקלאות הישראלית, על כל כמויות המים והסובסידיות המושקעות בה, אינה מסוגלת לספק את מוצרי המזון הבסיסיים (חיטה ושותפיה) ומתמקדת דווקא בפירות וירקות עתירי מים. מצד שני, קנדה וארצות הברית, העשירות במים, מתפקעות מרוב דגנים ומוצרים חקלאיים אחרים. למה לייצר בעצמנו, בהשקעה כספית גדולה ובנזק ארוך טווח למאגרי המים שלנו, מה שאחרים מייצרים בקלות ובעלות נמוכה יותר?
בן־גוריון היה מתהפך בקברו
עם הנימוק הציוני, כמו כל נימוק ערכי־רגשי, קשה הרבה יותר להתמודד. האתוס הציוני של החקלאי צרוב השמש עם טורייה בידו וכובע טמבל על ראשו, עדיין מתקיים, לפחות בתיאוריה. אבל האם עלינו להתעלל במאגרי המים שלנו עד כדי גרימת נזק בלתי הפיך, והאם עלינו לחסוך מים מעצמנו, רק בשביל נוסטלגיה מתוקה לימי העלייה השנייה? הרי חלקים מהותיים הרבה יותר מהחזון הציוני כבר התמוססו, וגם בחקלאות התאילנדים והסינים הולכים ותופסים את מקומם של הקיבוצניקים המחוספסים, ששמו לב בינתיים שסחר בקרקעות יכול להיות הרבה יותר רווחי מעבודת האדמה.
ומה עם השטחים הירוקים?
אין פשוט מזה. על כל שטח קרקע שמתפנה מעונשה של החקלאות תוקם שמורה, לתפארת מדינת ישראל, ולהנאת המטיילים.
לסיכום, החקלאות היא חלום נחמד, שלא עומד במבחן המציאות של אוכלוסיה שתופחת במהירות, משני צידי הקו הירוק, ושל מדינה שכבר איננה מדינה במצור, ומצויה במרכז השוק הגלובלי. צמצום החקלאות (או ביטולה המוחלט) יהיה צעד נכון הן מבחינה כלכלית - והן מבחינת שמירה על מאגרי המים המדולדלים שלנו, בהם תלוי עצם קיומנו כאן.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש