 |
הויכוח הנסוב סביב התנועה הפוסט־מודרניסטית מעורר תגובות נרגזות אצל אנשים רבים לגבי נושאים רבים, אך דומה כי אין פגיעה כואבת יותר מבחינת האתוס הציוני מאשר זו הנגרמת על ידי ההיסטוריונים החדשים. מה מנחה את ההיסטוריונים הללו, ומדוע הם מרגיזים את מי שאינו מסכים עימם?
|
|
| ספרים • יוסי גורביץ • יום א', 12/9/1999, 22:56 |
|
| |
בישראל סוער מזה מספר שנים הויכוח סביב "ההיסטוריונים החדשים". מאמר קצר זה מנסה לבחון את השאלות שמעלה ויכוח זה תוך שימוש בהיסטוריון אחד, תום שגב, כמקרה מבחן. ראוי לציין, כבר בתחילת מאמר זה, שהכותב אוהד את עמדותיהם של הללו.
ההיסטוריה החדשה, בעיקרה, היא תגובת־נגד להיסטוריה "הישנה", הציונית. לטענת ההיסטוריונים החדשים, ההיסטוריוגרפיה הציונית, "הישנה", שימשה במידה רבה כשופר של התנועה הציונית ושל מטרותיה. ההיסטוריוגרפיה הציונית התמקדה בנקודות האור של הציונות, והתחמקה מדיון בכל בעיה שהעלתה הציונות.
ההיסטוריונים החדשים (שם שנטבע על ידי בני מוריס, מהבולטים שבהם) התמקדו במה שניסתה התעמולה הציונית לטאטא: בכשלונותיה המרובים של הציונות; ביחס לניצולי השואה וביחס האינסטרומנטלי שאימצו מנהיגי הציונות כלפי יהדות אירופה; בצורה שבה עיוותה הציונות לצרכיה את השפה (דוגמא יומיומית: יהודי העוזב את מולדתו ועוקר לישראל נקרא "עולה", בעוד שהישראלי העוקר מארצו אל ארץ אחרת נקרא "יורד" - שני מונחים טעונים מוסרית. מדוע אין משתמשים במונח "הגירה"? בדיוק מפני שהוא מונח נייטרלי ממשמעות מוסרית. ויש דוגמאות רבות נוספות); ובמיוחד - ביחסה של הציונות אל האחר, במיוחד אל האחר האולטימטיבי, הערבי.
ההיסטוריונים החדשים הפעילו כלפי ההיסטוריה הציונית והאתוס הציוני את הכלים הצוננים וחסרי הרגש של חקר ההיסטוריה. הם נקטו בכלל ההיסטורי הידוע: "Sine ira et studio" - ללא כעס ומשוא פנים. הם החלו לפעול בתחילת שנות השמונים, והתמקדו באותם דברים רבים שהאתוס הציוני אימץ עמדת התעלמות, שתיקה או השתקה כלפיהם. הנושא הבולט היה, כמובן, יחסה של הציונות לערבים, תוך שימת דגש על מלחמת 48' הטראומטית.
דומה שהדבר שהרגיז את מבקריהם יותר מכל היה העובדה שההיסטוריונים נקטו בעמדה של צופים מבחוץ. הם לא העניקו לציונות את הכבוד הראוי לה, לדעת המבקרים, והם קילפו את מנגנוני השפה שהציב האתוס הציוני: "התיישבות" הפכה ל"קולוניזציה", "התנועה הלאומית הציונית" הפכה ל"תנועת שחרור לאומי בנוסח אירופי", "כנופיות הפורעים הערביות", החביבות כל כך על ההיסטוריוגרפיה הציונית, הפכו ל"מיליציות", "האבות המייסדים" הפכו ל"אליטה השלטת", וכן הלאה. יחס זה של שוויון נפש, של חוסר עניין במינוחים (או שמא בפיקציות?) הציוניים, הוא זה שהביא עליהם זעמם של רבים - מגסותו העממית של יוסף "טומי" לפיד ("אני שונא את ההיסטוריונים החדשים") ועד טינתו המנוסחת במונחים אקדמיים של אמנון רובינשטיין, שחלקים נכבדים מספרו, מאה שנות ציונות: מהרצל ועד רבין, מוקדשים לטרוניות כנגדם.
אך לא רק ההתפרקות מהמונחים המקודשים הללו הוא שהעלה עליהם חרון אף: אם ההיסטוריונים הישנים כתבו אתוס ציוני במודע, הרי שההיסטוריונים החדשים התעסקו בשאלות שדומה כי פירקו אותו במודע. מחקריו המצוינים של בני מוריס על בעיית הפליטים ומלחמות הגבול של ישראל, המחקרים העוסקים בשואה ובתגובת הישוב, הספרים שנכתבו על התפתחות המיליטריזם הישראלי, על דמותם של רבים מן המנהיגים (בן־גוריון, במיוחד, מצטייר כדמות שלילית, עד כדי מיאוס), על הדרך שבה העדיפו מנהיגי הישוב את הלאומיות על הסוציאליזם, בכל פעם שהללו התנגשו, על הטרנספר, ובקיצור, כל מה שכבר זכה לכינוי "הציונות האכזרית" - כל אלו פירקו את האתוס הציוני נאדר ההוד לגורמיו, ולא השאירו בו אבן על אבן. וזו, אכן, הטענה העיקרית בפי מתנגדיהם: ההיסטוריונים החדשים מרסקים את האתוס הישן, אתוס שעם כל חסרונותיו, הרי שימש כדבק מאחד לחברה הישראלית.
לדעתי, לטענה זו אין מקום: אין זה תפקידם של היסטוריונים ליצור מיתוסים או אתוסים מכוננים. תפקידם הוא להבחין ביו האמת לשקר, והמיתוס מעצם טבעו הוא שקר. ראוי ליצור אתוס חדש, כלל ישראלי, שמכיר בעוולותיה של הציונות ומנסה לתקנן. אלא שזהו איננו תפקידם של היסטוריונים: תפקיד זה מועד למנהיגים ולפוליטיקאים.
עם זאת, כמה מן ההיסטוריונים החדשים נקטו במתודה מעוררת שאלות, בלשון המעטה. חלק מהם - הבולט הוא אילן פפה - נקטו בגישה הפוסט־מודרניסטית המדברת על "נראטיבים" - לפי טענה זו, אין אפשרות להגיע להיסטוריה אמיתית, לסיפור אמיתי, מאחר ולכל צד יש את סיפורו שלו, ואין ההיסטוריון צריך להכריע ביניהם (ויש האומרים כי אינו ראוי לכך). עמדה זו ננקטה מתוך עמדה פוליטית (שמאלנית) ברורה, אך היא מובילה לכשלון מובנה - אם הפלסטינאים זכאים לנראטיב משלהם, מדוע אין אנשי "גוש אמונים", למשל, זכאים לנראטיב?
תום שגב (1945-) הוא סופר, היסטוריון ועתונאי שעבודתו משמשת דוגמא טובה להיסטוריון חדש מתון. ספרו הראשון, "חיילי הרשע", עשה את הבלתי נתפס מבחינה היסטורית־ציונית: הוא דן באישיותם של מפקדי מחנות ריכוז, כשהוא נמנע לחלוטין מרטוריקה מתלהמת. הוא כמעט ולא דן בהשמדת היהודים: מטרתו הייתה ללמוד מה הניע את האנשים הללו, כיצד הפך אדם רגיל למפקד מחנה ריכוז - או, ליתר דיוק, איזה סוג של אנשים קיבל על עצמו תפקידים כאלו. התשובה שנותן שגב דומה מאד לתשובה הידועה כ"בנאליות של הרוע": קל מאד, לכל אדם, לעשות מעשים מתועבים, כל זמן שהוא מצליח לנתק עצמו מהם או לשכנע עצמו שאין הם רעים. תשובה זו, שהופיעה לראשונה בספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים", הרגיזה מאד ציונים רבים. דומה שתשובה זו מערערת את כל הבסיס של ההיסטוריוגרפיה הציונית הקשורה לשואה: אם רצח עם יכול להתקיים בכל מקום, על ידי כל אדם, כלפי כל אדם אחר, מה יהיה על הדוקטרינה הציונית, הרואה את רצח העם היהודי כהתגשמות שנאת היהודים הנצחית?
ספר אחר של שגב, "המיליון השביעי: הישראלים והשואה" עוסק בהרחבה ביחסם של בני הישוב היהודי בפלסטינה ושל הישראלים לשואה. השואה עצמה כמעט ואיננה מתוארת בו: שגב ממחיש את חוסר האונים של ההיסטוריון כאשר הוא עומד מול פעולה בסדר גודל כזה - והוא מראה כיצד לא הבינו גם בני אותו הדור את גודל האסון. ספרו נקרא כהאשמה חריפה כנגד מנהיגי הישוב - אף שהוא עצמו נמנע מלנסח האשמה כזו. די בציטוטים שהוא מביא (הציטוט המפורסם של בן־גוריון, על כך שהוא מעדיף "להציל חצי מיליון יהודים, ובלבד שיבואו לארץ ישראל, על הצלת מיליון יהודים, אם יתיישבו במקום אחר"; התיאורים של נסיונות ההצלה הנואשים, הנתקלים בסרבנות, בחשדנות ובחוסר עניין מצד מנהיגי הישוב; תיאורו של בן־גוריון הנוזף בניצולת שואה על ש"דיברה בלשון צורמת", היינו אידיש; ועוד ועוד) כדי להעמיד טיעון חמור ביותר כנגד האנשים שהתיימרו לייצג את העם היהודי.
חלקו העיקרי של הספר עוסק ביחסם של הישראלים לשואה, כיצד התגבשו הריטואלים הקשורים בה (כגון יום השואה ו"מצעד החיים"), בפוליטיזציה של השואה (בגין מככב בחלק זה של הסיפור), ובמשמעותה של השואה בחיי היום־יום של הישראלים. שוב, שגב נמנע מלנקוט עמדה, אך די בציטוטים שהוא מביא (של אנשים שהוקאו מהשיח הישראלי) כדי לרמוז על עמדתו. הספר הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין בשואה מעבר לסיפורי הזוועה השנתיים.
"1949: הישראלים הראשונים" עוסק במגוון של נושאים, שדרכם מנסה שגב לתאר כיצד נוצרה ישראל. הוא מתאר שנה אחת בחייה של ישראל הצעירה (עם כמה גלישות כרונולוגיות), ומתאר את התפתחותה של מערכת החינוך, של החיכוך בין חרדים וחילונים, בין עולים לוותיקים, בין ערבים ליהודים. הוא מתעכב על נסיונות ההונאה של ממשלת ישראל בדיונים על הסכמי שביתת הנשק, על היחס למסתננים ולפלסטינאים שנותרו בגבולות מדינת ישראל, את הכנסת הצעירה ואת הצנע - שיטת הכתיבה הזו מזכירה את כתיבתה של ברברה טוכמן, אף ששגב הוא היסטוריון זהיר ודייקן ממנה.
ספרו האחרון, שיצא בימים אלה, הוא "ימי הכלניות". ספר זה, המומלץ בחום, הוא סקירה אובייקטיבית של ימי המנדט: שגב מתאר את המנדט בדרך שלא תוארה עד כה, מתוך שלש זוויות ראיה. הוא מתאר הן את זווית הראיה היהודית, הן את זווית הראיה הערבית, והן את זווית הראיה הבריטית.
כמעט כל ספר של שגב מביא לתוצאות מטרידות: "המיליון השביעי" מעלה שאלות נוקבות באשר לצורה בה רואים הישראלים את השואה; הישראלים הראשונים מציג באור לא חיובי במיוחד את ימי המדינה הראשונים; ובימי הכלניות מגיע שגב לשתי מסקנות שמרעידות את האתוס הציוני הישן: הוא קובע כי הבריטים טיפחו את הישוב היהודי, וקיבלו כמעט את כל דרישותיו; והוא מראה כי מי שגירש את הבריטים מהארץ לא היה האצ"ל, אף לא הפלמ"ח, כי אם המרד הערבי.
כתיבתו של שגב מינורית, לא מתלהמת ושלווה; סגנון זה משמש אותו הן כהיסטוריון הן כעתונאי. דבר זה ראוי לשבח על רקע הכתיבה המתלהמת, הבומבסטית, שאנו מורגלים בה. הוא נמנע מחריצת משפט; את זאת הוא משאיר לקורא. מעבר לכך, הוא ידידותי למשתמש: הוא אינו חוטא לאמת ההיסטורית כמלוא הנימה, אך הוא מקפיד על כתיבה קולחת, מעניינת ובלתי מופרעת. ההיסטוריון מוזמן לעיין בהערות השוליים ובמראי המקומות; הקורא הרגיל מוזמן לדלג עליהם. בצד עובדות מוצקות, סטטיסטיקות ומספרים, מקפיד שגב להביא אנקדוטות, המאירות את הנושא המדובר.
לסיכום, שגב משמש כדוגמא אידיאלית לכתיבה היסטוריונית חדשה: הוא משוחרר מכבלי ההיסטוריוגרפיה הישנה (אפשר לומר עליו ששום דבר אנושי אינו זר לו), הוא חסר יראת כבוד שאין לה מקום כלפי "דמויות מופת", והוא מספר סיפורים מצוין תוך הקפדה על המתודה ההיסטורית. השלווה, האירוניה של כתיבתו, מנפצות את המיתוס הציוני מבלי להשתמש בכלי הריסה. היפה בו הוא שהוא משוחרר מכבלי המאבק במיתוס: הוא אינו מקדיש זמן רב לניפוצו, אלא דומה שהוא פשוט מתעלם ממנו, כאילו היה אומר: כך ולא כך. ספריו מומלצים לאלו הרוצים ללמוד היסטוריה ישראלית כפי שהיא, לא כפי שהיה משרד החינוך רוצה שתהיה, מבלי לשקוע בז'רגון מסובך או בכתיבה מסורבלת.
|
קישורים
ימי הכלניות ביקורת על הספר מאת יוסי גורביץ
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש