התכונה היסודית המאפיינת מיתוס היא השימוש בשפת סמלים בעלי משמעות. השימוש בסמלים במקום בתיאור המסומל מקצרת את הסיפור המיתי ומעבירה אותו מהמישור המציאותי אל המישור הפיוטי.
המשורר רוברט גרייבס, בספריו "האלה הלבנה", "מיתוסים עבריים" (אותו כתב יחד עם פרופ' רפאל פטאי) ו- The Greek Myths, חקר ופירש את המיתוס הפגאני לרוחבו ולעומקו, והוא מייחס את מקורו לתקופה פרה־היסטורית שמלפני המצאת הכתב. ב"האלה הלבנה" הוא מציין שמקורם של אחדים מהמיתוסים בתקופת האבן הקדומה. מסיבה זו, אפשר להניח שהמיתוסים שהגיעו אלינו מתוך הספרות הכתובה עברו שינויים רבים הקשורים בנדידת שבטים, מלחמות, כיבושים ושינויים חברתיים, והם אינם נושאים עוד את צורתם הראשונית, הבסיסית.
המיתוס הפגאני מופיע בכתובים בנוסחים שונים, בהתאם להתפתחות התרבותית של המקום שבו הוא מסופר, ולרוב מתארים הסיפורים את הרפתקאות כיבושיהם האישיים של גיבורים כמו היראקלס, תזיאוס, יזון וגילגמש. גיבורי המיתוס הפגאני עשויים להיות אלים, הנחשבים כגיבורים בגלל מעשים שעשו (כמו בעל, למשל, שהכניע את "רהב שר הים"); לעתים הם גיבורים, שבעקבות מעשי הגבורה שעשו הועלו למעלת אלים (כמו היראקלס); ולפעמים גיבורים שנותרו בני אדם ומעולם לא הועלו למעלת אלים (כמו תזיאוס, יזון וגילגמש).
הגיבור ו"האלה הלבנה", המשולשת
לדעת גרייבס, מביע המיתוס הפגאני באופן סמלי, בעזרת סדרה של פולחנים עונתיים, את היחסים בין הגיבור, שהוא מנהיג שבטו, לבין אלת השבט המקומית שתחת חסותה הוא חי ומת. זוהי "האלה הגדולה", המופיעה כדמות משולשת: נערה, אישה בוגרת, וזקנה, והיא מציינת במופעים אלה את כלתו, אמו והורגתו של הגיבור. באירופה הצפונית מבטאת הדמות המשולשת את עונות השנה: האביב, הקיץ, והחורף. בנוסף לכך, מציין השילוש גם את התגלמותן של שלוש ישויות הטבע הראשיות: אלת האדמה האחראית על עונות השנה, הצמחייה, ההרים והמים; מלכת השמים המופיעה בדמויות השמש, הלבנה והכוכבים והאחראית על המשקעים; ואלת השאול, המושלת בבטן האדמה, שאליה הולכים כל המתים וממנה בוקעים החיים על פני כדור הארץ. השאול הוא גם מקום החכמה, הרפואה, הנבואה והמשפט.
האלה המשולשת מופיעה בשלושה צבעים: לבן לאלה הבתולה, אדום לאלת האהבה, האימהות והמלחמה, ושחור לאלה הזקנה של המוות והחכמה. אבל גרייבס, כפי שניתן ללמוד משם ספרו, רואה אותה בעיקר בדמות "האלה הלבנה", מאחר שהצבע הלבן כולל בתוכו את כל יתר הצבעים (כשם שהאור הלבן כולל בתוכו את שאר גוני האור). פרחים לבנים רבים הוקדשו לאלות רבות, שהיו להן יחסי אם או אהובה עם גיבורים שונים: פרח האגס היה מקודש להירה, מלכת השמים היוונית ואם האלים - על שמה נקרא הגיבור היראקלס; פרח ההדס היה מקודש לאפרודיטי, אלת האהבה היוונית ואמו של האל ארוס; פרח העוזרר הלבן (לא הוורוד) היה מקודש למאיה, אמו של האל הרמס; ופרח התלתן הלבן היה סמלה של האלה הקלטית אולוון, אותה מכנה גרייבס מלכת האביב (כלומר, כלתו של הגיבור הצעיר). משמעות שמה הוא "בעלת השביל הלבן" - שם המתקשר גם עם "שביל החלב" הלבן, שנשפך בשמים משדיה של האלה ריאה לאחר שבנה, זיאוס, נלקח ממנה.
אחד התנאים לפיהם יכול גבר להיות גיבור ולהגיע למעלת אל הוא להיות בנה של אישה רמת מעלה. כאלה הם אכילס, בן האלה תטיס, ארתור, בן המלכה איגראין, היראקלס, בן המלכה אלקמני (ויש הגורסים שהוא בנה של האלה הירה), חלו־חלאו־גיפס הוולשי, בנה של הנסיכה אריאנרוד, פרסיאוס, בן הנסיכה דנאי, ראמה ההודי, גיבור הרמאיאנה, בן הנסיכה קאיקיי, ותזיאוס, בן הנסיכה אייתרה.
במיתוסים רבים שבהם האם ומעלתה ידועים, דמותו של האב מעורפלת או חסרה - עובדה המצביעה על המקור המטריארכלי של המיתוסים. לעתים, כאשר המיתוס מסופר בתקופה מאוחרת יותר, שבה גברה חשיבות קיומו של האב, מיוחסת האבהות לעתים לאל זה או אחר כדי לבטל את מעמד הממזר של הבן הגיבור. כך, למשל, האל זיאוס, אביו של הגיבור פרסיאוס, בא אל אמו בדמות גשם של זהב. מסופר אף שהוא יצר את בנו היראקלס בבטן אמו אלקמני, אף שאת אחיו התאום הרתה לבעלה המלך. מוצאו של ארתור מעורפל עוד יותר, מפני שלא ברור אם אביו היה בעלה החוקי של אמו או אותר שהופיע לפניה בדמות בעלה. באגדת חלו־חלאו־גיפס, קרוביה הגברים של אריאנרוד, אמו של הגיבור, מגנים אותה על כך שהרתה לאדם בלתי ידוע.
תיזאוס הורג את המינוטאורוס
לרבים מגיבורי המיתוס לא היו הורים כלל. כאלה היו האלים אוזיריס המצרי ותמוז השומרי־בבלי, הגיבורים הבבליים גילגמש ואנקידו, והגיבור הקלטי קוכולאין. אבל גם גיבורים שזהות אמותיהם ידועה, לא גודלו בידיהן אלא נמסרו לידי זרים לשם חינוכם וגידולם: כאלה היו האלים זיאוס ואדוניס, והגיבורים אכילס, ארתור, חלו, יזון, ראמה ותזיאוס. לדעת גרייבס, מציינת עובדה זו שלב מעבר בין המטריארכליות הקדומה - שבמסגרתה לא היו האבות ידועים ולא חשובים - לבין הפטריארכליות, המחייבת ייחוס הילדים לאב וגידולם בידיו.
מחזור חייו של גיבור המיתוס
המיתוס הבסיסי מתאר את מהלך־חייו של גיבור השבט, לפי שלבים המתאימים לחילופי עונות השנה. בסביבות אירופה ואגן הים התיכון אפשר למצוא שתי צורות למיתוס: האחת מתארת את נביטת הצמחייה עם גשמי הסתיו, הבשלתה באביב ומותה ביובש הקיץ; האחרת מתארת את מהלך השמש כפי שהוא נצפה בצפון אירופה, מלידתו באמצע החורף לאחר היום הקצר ביותר בשנה, התגברותו באביב ושיא חומו בקיץ, היחלשותו בסתיו ומותו בחורף.
הגיבור עשוי להיות מזוהה עם הצמחייה המלבלבת ומתה (אוזיריס, אדוניס, תמוז), או עם השמש המתגבר ופוחת חליפות. המיתוס מספר, בהתאם למהלך השנה, על לידתו של הגיבור לאלה כאם (תשרי או ינואר), התחזקותו של הגיבור (טבת או מרץ ), אהבתו ונישואיו לדמותה של האלה ככלה (ניסן או יוני), היחלשותו של הגיבור (תמוז או ספטמבר), מותו בידי אהובתו וירידתו שאולה, שם הוא מתחבר אל האלה הזקנה והחכמה (אלול או דצמבר) - וחוזר חלילה בלידה מחדש בראשית השנה הבאה. מותו הפולחני של הגיבור היה מתבצע כקרבן לאלה, ומטרתו היתה להגביר את תנובת האדמה ואת פריון בעלי־החיים והאדם. המוות היה אמיתי, והחזרה הסמלית לתחייה התבצעה בדמותו של ראש־שבט חדש.
הסיפורים על חיפושיה של איזיס אחר אוזיריס לאחר מותו כדי להשיבו לתחייה, ועל אישתר המבקשת את תמוז בשאול כדי להחזיר אותו לעולם, מסמלים את תחיית הצמחייה לאחר מותה הזמני והיעלמותה בבטן האדמה; אוזיריס הפך לאחר מותו למלך השאול, ובמקומו מלך הורוס בשמים כסמל לשמש הצעירה. המיתוסים על היראקלס ותזיאוס מספרים איך ירדו הגיבורים האלה במהלך נדודיהם לשאול, וחזרו ועלו ממנה ללא פגע לפני שמתו סופית. מספרים שאחרי מותו, עלה היראקלס לשמים והפך לאל, ובכך הוא דומה להורוס.
במיתוס בו מזוהה הגיבור עם השמש, מופיע גרם השמים הזה כזכר. רמז לכך אפשר למצוא בספר תהילים, פרק י"ט, 6: "לשמש שם אוהל בהם, והוא כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגיבור לרוץ אורח". השמש כאן הוא זכר, הוא גיבור, והוא חתנה של האלה.
אחד מסמלי השמש המובהקים הוא הסוס. ידועים סוסי השמש שהיו רתומים למרכבתו של האל היווני הליוס. באותו אופן הובל גם האל הצפוני דאג ("יום") דרך השמים בידי סוס לבן שכונה "רעמה זוהרת". בבריטניה היה הסוס מקודש עוד בתקופות פרה־היסטוריות, ובשרו אסור לאכילה עד היום. ואילו בספר מלכים ב', פרק כ"ג, 11, נאמר על המלך יאשיהו, שהוא השבית "את־הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש" - כלומר, נהוג היה בתקופת מלכות יהודה, להקדיש סוסים לשמש.
"גיבור השמש", כפי שמכנה אותו גרייבס, (תארים נוספים הם "מלך מקודש", "אל השנה", ו"רוח השנה") מצטיין לרוב בהופעה גברית נאה, ובכישורים פיזיים ורוחניים לרוב. תכונות כאלה של גבורה בציד ובקרב, ושל התבלטות בשירה ובחכמה, יוחסו לאכילס, בעל, גילגמש, היראקלס, תזיאוס וקוכולאין. לאחר שמסתיימים ימי חינוכו, יוצא הגיבור לנדודיו ולהרפתקאותיו. לפי גרייבס, מהלך חייו מקביל למהלך השמש, כלומר, יש זיקה בין ההרפתקאות שהוא עובר למיקום השמש בשמים ולעונות השנה.
היראקלס נלחם בנסוס הקנטאור שחטף את אשתו, דיאנירה (איור על אמפורה מאמצע המאה השישית לפני הספירה)
ב"האלה הלבנה" מסביר גרייבס כי במהלך המיתוס מתפצלת לעתים דמותו של הגיבור לשתיים: זו המקבילה לשמש הנולדת וגוברת עד לנשואי הגיבור עם נציגת האלה בשיא חייו, וזו המקבילה לשמש הפוחתת, הגוועת לבסוף. גורלו של הגיבור, המכונה בשם האחיד "הרקולס", מתואר כך: "בפרק המרכזי (של המיתוס) מסופר איך מפסיד האל לאל השנה הפוחתת בקרב על אהבתה של האלה המשולשת, הגחמנית והכל־יכולה, שהיא אם־השניים, כלתם והגורמת למותם... מתחרהו (של אל השנה הגוברת) הוא אחיו בדם, ה"אני האחר" שלו, גורלו המיועד".
במקום אחר מביא גרייבס תיאור אכזרי ביותר של הקרבתו של הרקולס, ומוסיף, "במזרח הים התיכון התחלפו הוא ותאומו במלכות... שותפים כאלה למלכות היו איפיקלס להרקולס, פולוקס לקאסטור... רימוס לרומולוס, פרץ לזרח, הבל לקין ומות לבעל". את הקשר בין האחים־היריבים לבין האלה מתאר גרייבס ב- The Greek Myths כך: "בתור רוח השנה הגוברת, יזדווג המלך המקודש באופן טבעי עם... האלה של האביב והקיץ; תאומו, כרוח השנה הפוחתת, (יזדווג) עם... אלת הסתיו והחורף".
באותו ספר מסביר גרייבס התפתחות נוספת של המיתוס: "כאשר תקופת מלכותו הקצרה של המלך החלה להיתפס כמטרד, הוסכם להאריך את השנה למה שכונה "שנה גדולה", בת מאה ירחים... אך מאחר שעדיין היה צורך בקרבן פוריות שנתי, היה על המלך לעבור תהליך של מוות מדומה. הוא ויתר ליום אחד על מלכותו... מלך־נער מילא את מקומו, ובסוף היום היה מועלה קרבן תחתיו".
חייו של הגיבור היו אפוא קצרים למדי, קשים ומלאי מכשולים, וקצו היה מוות של סבל וייסורים. כזה היה גורלם של אלים וגיבורי־מיתוס רבים: היראקלס מת בעינויים רבים על המדורה, לבוש בגלימה מורעלת; את מות העלתה ענת באש ופיזרה כמוץ לכל רוח; אטיס, הגיבור האנטולי, נהרג במלחמתו נגד חזיר הבר שהחריב את אדמתו; באלדר, אל השמש הסקנדינאבי, נרצח כשענף הדבקון ננעץ בעינו; אוזיריס הפך לאל השאול לאחר שנגזר לגזרים בידי סת; וחלו־חלאו־גיפס נרצח באמבט בידי מאהבה של אשתו.
בחלק ב' תיבחן האגדה המפורסמת על טריסטן ואיזולדה ויתברר כי אף שהיא מיוחסת לתקופה מאוחרת יותר, המבנה הסמלי שלה דומה להפליא לזה של המיתוס הפגאני.
מקורות
Encyclopedia of World Mythology: ed. Rex Warner.
The Greek Myths: Robert Graves.
Mamon and The Black Goddess: Robert Graves.
מיתוסים עבריים: רוברט גרייבס ורפאל פטאי, תרגם משה אראל.
האלה הלבנה: רוברט גרייבס; תרגמה טלה בר.
טריסטן ואיזולדה: תרגמה, ערכה ועיבדה טלה בר.
|
קישורים
האלה הלבנה - לקניית הספר במיתוס
טריסטן ואיזולדה - לקניית הספר במיתוס
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש