רבנים רבים בעולם חרדים לגורל חברי קהילותיהם אשר נישאים לאוכלוסייה המקומית וממיטים על עצמם חורבן, לתפיסתם. מול התבוללות זו ניצבים עקרונות תורת הגזע הנאצית אשר חתרו ליצירת גזע של "אדם עליון" באמצעות נישואין בין ארים טהורי־גזע. אך הגנטיקה המודרנית מוכיחה שהתבוללות ועירוב בין גזעים רחוקים ככל האפשר, דווקא הם המפתח לשיפור הבריאות הגנטית של האנושות, ולא נישואין בתוך קבוצות אתניות מצומצמות, כגון היהודים.
ב-1908 נאסר על הגרמנים תושבי נמיביה (שאז נקראה "דרום־מערב אפריקה הגרמנית") להינשא לאוכלוסייה המקומית. אזרחותם הגרמנית של אלו שעברו על החוק נשללה. בספרו "מוצא המינים" כתב הקל (Haeckel) כי "ההבדלים המורפולוגיים ... שבין כבשים ועזים חשובים פחות מאלו שבין ההוטנטוטים לטבטונים". הנשיא האמריקני קולידג' (Coolidge) קבע ש"חוקי הטבע מלמדים אותנו כי אוכלוסיות רחוקות אינן יכולות להתערבב ביניהן. הגזע הנורדי מתרבה בהצלחה (עם עצמו), ואילו בנישואין (בינו לבין) אחרים, התוצאות מראות הידרדרות בשני הצדדים".
לאורך ההיסטוריה נשמעו גם דעות אחרות. באימפריה העות'מנית נישואין בין עמים שונים נחשבו כמתכון ליצירת ילדים ברוכי־כשרון. צאצאים אלו נתפסו כדומים ל"פירות המתקבלים מהכלאת שני מיני עצים - גדולים ונוטפי עסיס". רבייה בין הספרדים כובשי אמריקה הדרומית לאינדיאנים המקומיים הביאה להולדת בני־תערובת שנקראו mestizos וחונכו כנוצרים לכל דבר. עליהם אמר מושל פרגוואי כי "השירות שניתן לאל בהבאתם לעולם גדול מהחטא הכרוך באותו מעשה".
האסטרטגיה ההפוכה לחלוטין לרבייה בין־גזעית, הינה נישואי קרובים. תופעה זו היתה שכיחה בחלקים שונים של אירופה בתחילת המאה העשרים. באיים האאוליים, הסמוכים לאיטליה, היתה שכיחות נישואי הקרובים ב-1920 כ25%-. נישואי קרובים עדיין שכיחים באוכלוסייה הכפרית בהודו ובאוכלוסיית הבדואים בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בקרב המהגרים הפקיסטנים בבריטניה המנהג נפוץ יותר מאשר אצל אחיהם בפקיסטן.
נישואי קרובים מעלים את שיעור המחלות התורשתיות בקרב צאצאיהם. מחלות בעלות תורשה רצסיבית, כפי שהיא נקראת, מתבטאות רק אצל ילדים שלהם שני עותקים פגומים של הגן המתאים. אם שני אנשים שהם נשאים של המחלה אך אינם חולים בה (בעלי עותק פגום אחד) נישאים, קיים סיכון של 1:4 שהצאצא יחלה במחלה, ושל 1:2 שהוא יהיה נשא של המחלה. כאשר שיעור גבוה מהאנשים בקבוצה מסויימת הם נשאים של מחלה רצסיבית, נישואי קרובים בתוך אותה אוכלוסייה יגדילו את שיעור החולים בדור הבא.
לעומת זאת, נישואין בין קבוצות רחוקות יקטינו את שיעור החולים. לדוגמא, הגן למחלה סיסטיק פיברוזיס (cystic fibrosis, או CF), הפוגעת בריאות, במערכת העיכול, ובאיברים נוספים, שכיח בקרב הלבנים, אך כמעט אינו קיים אצל האוכלוסייה השחורה. ההפך הוא הנכון באשר לאנמיה חרמשית (sickle-cell anemia), מחלה תורשתית הקיימת בשיעור גבוה באוכלוסייה השחורה, אך לא קיימת אצל לבנים. ילדים של זוגות מעורבים יהיו בעלי סיכון נמוך יותר ללקות הן ב-CF והן באנמיה חרמשית, לעומת צאצאים להורים מאותו גזע, משום שהסיכוי לקבל שני עותקים פגומים של כל אחת מהמחלות הנ"ל מהוריהם, בעלי המוצא השונה, שואף לאפס.
אנו רואים, אם כן, שמבחינת בריאותו הגנטית של המין האנושי, קיים יתרון ניכר לאסטרטגית רבייה המאפשרת נישואין בין אוכלוסיות רחוקות ככל האפשר, בניגוד לאמונתם של הקל, קולידג' ורבנים רבים בהווה. ניתן אפוא לקרוא לריבוי נישואין בין ספרדים לאשכנזים, יהודים וגויים, או לבנים ושחורים, ככל הניתן - "למען עתיד ילדינו".
לקריאה נוספת -
Jones, Steve: "The Language of Genes: Solving the Mystery of Our Genetic Past, Present and Future." First Anchor Books, 1993.
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש