אל: מדלן אולברייט, מזכירת המדינה מאת: ראש צוות זכויות האדם של מחלקת המדינה הנדון: ישראל כמדינת טרור
גבירתי,
מסמך זה מיועד לעורר דיון חוזר בשאלת יחסה של ארצות הברית של אמריקה (להלן ארה"ב) אל מדינת ישראל (להלן ישראל). המסמך ינסה להראות כי יש בידינו די ראיות, במידה מספקת להחשיב את מדינת ישראל כמדינת טרור.
1. במהלך מלחמת 1948, התעלמה ישראל מהחלטת האו"ם 181 (היא ההחלטה המכוננת את הקמתה), וכבשה שטחים שיועדו למדינה הערבית שאף היא הייתה צריכה לקום על פי אותה החלטה. למרות בקשות חוזרות ונשנות לסגת משטחים אלו, סירבה ישראל לעשות כן. דבר זה עלול להחשב כהפרה של החוק הבינלאומי, והנו זלזול בוטה באו"ם ובמוסדותיו.
2. במהלך המלחמה האמורה, ביצעה ישראל מעשי טבח וגירוש באוכלוסיה העוינת. בעוד שיש לפקפק בטענה לפיה מעשי הטבח עודדו על ידי הדרגים הגבוהים, אין כל ספק שישראל נקטה מדיניות של גירוש כלפי התושבים הפלסטינאים, ואף בזזה את רכושם.
3. עם תום המלחמה, ובניגוד בוטה לתיקון הרביעי של אמנת ז'נבה, החלה ישראל ליישב מספר גדול של תושבים יהודים באזורים שנכבשו. התיקון הרביעי לאמנה קובע כי פעולה זו מהווה פשע מלחמה. אף על פי שישראל ושכנותיה הגיעו להסכם שביתת נשק, הקובע דה־פקטו את גבולות ישראל על פי נצחונותיה בשנים 1948-9, הרי שלא הייתה לאותם נציגים ערבים כל סמכות לקבוע את גבולות ישראל, משום שלא הייתה ביניהם משלחת של המדינה ערבית שאמורה הייתה לקום על פי החלטת האו"ם 181 שהוזכרה לעיל.
4. מאז 1948 ועד 1966 חיו תושביה הלא־יהודיים של ישראל תחת משטר דיכוי צבאי. רק מיעוטם זכו לזכויות אזרח. ישראל פגעה בתושבים אלה שוב ושוב, בנצלה תקנות ציניות לשם גזילת אדמות ושלילת זכויות. מדיניותה של ישראל, עד עצם היום הזה, קובעת כי רק ליהודים יש זכות לקניית אדמות בשטחי ישראל שאינם ישובים ערביים.
5. ישראל נהגה בסלחנות כלפי רוצחי ערבים. הדוגמא הבוטה ביותר מאותה תקופה היא העובדה שמבצעי הטבח בכפר קאסם, אנשי צבא כולם, שוחררו בהוראת שר הבטחון תוך זמן קצר מכלאם. מקרה זה חזר על עצמו בפרשת "המחתרת היהודית" של שנות השמונים, כאשר נשיא המדינה חנן את הרוצחים, אף־על־פי שאלו כלל הביעו חרטה על מעשיהם, וכן במקרים רבים אחרים. על ידי כך יצרה ישראל את הרושם שחיי ערבים הינם הפקר, וכי היא לא תעמוד על דמם.
6. בשנת 1952 חטף חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים סורי, וזאת כדי להשתמש בחטופים ככלי מיקוח לשחרור חולית מודיעין ישראלית שנלכדה בסוריה. מעשה זה הוא מעשה של טרור אווירי; האחראים לא הועמדו לדין מעולם, אף שאין ספק בזהותם.
7. בשנת 1954, הפעילה ישראל רשת טרור במצרים, במטרה להשפיע על מדיניות ארה"ב ובריטניה. כדי לשכנע את ארה"ב ובריטניה כי אין להשאיר את תעלת סואץ בידים מצריות, ביצעה הרשת - שנלכדה תוך זמן קצר - פעולות טרור כנגד מטרות אמריקניות ובריטיות. איש מהמעורבים בפרשה לא הועמד לדין, אף שספיחיה גרמו לזעזוע במערכת הפוליטית הישראלית.
8. בין השנים 1953-1968 הייתה נהוגה בישראל מדיניות ענישה קולקטיבית, שכונתה "מדיניות פעולות התגמול". מדיניות זו גרסה הפעלת טרור כנגד אוכלוסיות ערביות שכנות, בתגובה על פעולות טרור של בודדים. לאחרונה, עם תום תקופת החסיון, יצאו לאור מסמכים המעידים כי ראשי הצבא (ובכללם שר הבטחון) יזמו שוב ושוב פעולות המיועדות לפגיעה באוכלוסיה אזרחית. הידועה לשמצה ביניהן היא פעולת קיביה, שבה הורה שר הבטחון, דוד בן־גוריון, "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה האזרחית", דבר שאכן נעשה. בן־גוריון, יש לציין, שיקר מעל במת הכנסת וטען ש"שום יחידה צבאית לא נפקדה מבסיסה", והטיל את האחריות על "חקלאים ישראלים זועמים". מעבר לשקר שבדבר, הרי שבכך נתן לגיטימציה למעשי תגמול של בודדים.
9. במהלך הפלישה לסיני בשנת 1956, רצח קפטן בשם בירו עשרות שבויים מצריים כפותים. הוא התגאה בכך בשנת 1996, לאחר שהשתחרר מהצבא הישראלי בדרגת בריגדיר גנרל. לא ננקטו כנגדו כל צעדים, והוא ממשיך לקבל פנסיה מהצבא הישראלי. מפקדו הישיר היה לוטננט קולונל רפאל איתן, לימים לוטננט ג'נרל איתן, שחנן רוצח שבויים ישראלי בשם פינטו בשנת 1978. נגד איתן הועלו האשמות, אם כי לא באורח רשמי, כי כבר בשנת 1948 רצח בעינויים שבוי. האשמות אלו לא מנעו את קידומו - ויש מקום לתהות אם דווקא לא סייעו בכך - והוא הפך לרמטכ"ל הצבא הישראלי.
10. בשנת 1967 כבשה ישראל שטחים שהיו בחזקת מצרים, סוריה וירדן. השטחים השייכים למצרים הוחזרו לה במסגרת הסכם השלום של 1978. עם זאת, ישראל סיפחה את הגולן (שטח שריבונותו סורית), ואת מזרח ירושלים (שעל פי החלטת האו"ם 181 שנזכרה לעיל היא Corpus Seperatum, שטח העומד בפני עצמו ואיננו שייך למדינה היהודית או הערבית). בשנת 1990, להזכירך, ניסה סדאם חוסיין לספח את כווית כ"מחוז ה-19 של עיראק". מדיניות ארה"ב במשבר זה ידועה לך. יש מקום לתהות מדוע לא ננקטה מדיניות זהה כלפי ישראל.
11. ישראל הזרימה מאות אלפי מתיישבים לשטחים שכבשה, דבר העומד בניגוד לתיקון הרביעי לאמנת ז'נבה שהוזכר לעיל. לכאורה, יש מקום להעמיד לדין את כל ראשי ממשלות ישראל מאז שנת 1968 כפושעי מלחמה על פי סעיף זה.
12. ישראל התנכלה בשיטתיות לתושבי השטחים הכבושים: היא מנעה מהם את זכות ההתארגנות שלהם, גישה נאותה למים ולצורכי יסוד, וגזלה את אדמותיהם, בטענה שהללו "אדמות מדינה". גם אם כך היו הדברים, הרי שלישראל, ככוח הכובש, אין כל מעמד של "מדינה" בשטחים שנכבשו; מעמד זה שמור או לירדן (שממנה נכבשו השטחים) או למדינה הפלסטינית, לכשתקום. ישראל הוסיפה חטא על פשע בכך שניצלה אדמות אלו להקמת התנחלויות בלתי חוקיות.
13. ישראל החילה בשטחים הכבושים את תקנות שעת חירום, 1945. תקנות אלו, המנוגדות לכל ערכי זכויות האדם, מאפשרות מעשים בלתי אנושיים כגון ענישה קולקטיבית (פיצוץ בתיהם של חפים מפשע הוא מעשה נפוץ), גירוש, מאסר ללא משפט לתקופה ממושכת, והגבלות חמורות ביותר על זכות הביטוי. הגבלות אלו חלות רק על תושבי השטחים הכבושים שאינם יהודים.
14. ישראל נוהגת סלחנות בטרוריסטים יהודים; הללו, בהנחה שלא רצחו יהודים, משתחררים מבתי הכלא במהירות מפתיעה, הדומה לזו שבה משתחררים טרוריסטים פלסטינאים מבתי הכלא של הרשות הפלסטינאית.
15. ישראל דרבנה מדיניות שאפשרה הפעלת עינויים כנגד נחקרים שאינם יהודים. דבר זה מנוגד לאמנת ז'נבה ולהצהרת זכויות האדם של האו"ם. עד שנת 1986 בוצעו העינויים על ידי שירות הבטחון הכללי של ישראל ללא פיקוח; החל משנה זו, פיקח בית המשפט העליון על העינויים. מבחינה זו, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעדיין נוקטת במדיניות של עינוי חוקי: בכל מדינה אחרת, הודאה שהוצאה בעינויים אסורה - ולו למראית עין. ישראל ויתרה אף על העמדת הפנים. ראוי לציין, עם זאת, כי בית המשפט העליון אסר לפני כחודש על שירות הבטחון הכללי לענות אסירים. כעת מתחבטים המדינאים הישראלים בין הצעת חוק המתירה עינויים, לבין הקמת שירות בטחון כללי חדש, שהוראות בית המשפט העליון לא יחולו עליו. לפי הנאמר לעיל, יש מקום לכאורה להעמיד לדין את ראשי ממשלת ישראל (כאחראים על שירות הבטחון הכללי) ואת שופטי בית המשפט העליון, על פשעים כנגד האנושות.
16. בשנת 1982 פלשה ישראל ללבנון. מאז שנת 1985 סופח למעשה אזור דרום לבנון לישראל. מיליציה ישראלית ("צבא דרום לבנון") שולטת בו, ועושה ככל העולה על רוחה של ישראל. ישראל מסרבת בעקשנות לסגת משטח זה.
17. בשני מבצעים גדולים בלבנון, מבצע "דין וחשבון" (1993) ומבצע "ענבי זעם" (1996) נקטה ממשלת ישראל מדיניות של טרור. היא הורתה לצבא לפתוח באש מכוונת במיוחד כנגד ישובים אזרחיים, במטרה להביא לבריחת האזרחים וללחץ על ממשלת לבנון. את זאת עשתה, משום שצבאה איננו מסוגל להתמודד בהצלחה עם התקוממות עממית, המנסה לגרש את הכובשים הישראלים מלבנון. בעוד שהחוק הבינלאומי מקבל, אם כי באי רצון, את קיומם של נפגעים אזרחיים בעת מלחמה, הרי שהוא רואה במתקפה המכוונת כנגד אזרחים פשע מלחמה. ארה"ב, על פי מדיניותה בחצי המאה האחרונה, צריכה לראות במעשה כגון זה מעשה של טרור.
18. ישראל מפעילה בדרום לבנון כלא, הנקרא כלא אל־חיאם, אליו היא משליכה את מתנגדי שלטונה בדרום לבנון. בכלא זה סובלים העצורים עינויים נוראים. ממשלת ישראל מתכחשת לאחריותה, ומסתתרת מאחורי הטענה המגוחכת, לפיה המקום נשלט על ידי צבא דרום לבנון, ולה - המממנת, מאכילה, ומאמנת אותו - אין כל השפעה עליו. עם זאת, ידוע שאנשי שירות הבטחון הכללי מבקרים במקום בקביעות.
על פי כל האמור לעיל, אני מבקש ממך לשקול בכל כובד הראש המתבקש להכניס את מדינת ישראל לרשימת המדינות התומכות בטרור. הוקענו את ברית המועצות ואת דרום אפריקה כאשר נקטו טקטיקות דומות - אין כל סיבה להעניק לישראל מעמד מועדף.
בברכה, ראש צוות זכויות האדם, מחלקת המדינה.
|
קישורים
|