במהלך עשרים השנים האחרונות, כמעט בכל מקום ובכל הקשר, אפשר היה להיתקל באמירה "אין כזה דבר אמת". בין אם נושא הדיון היה אמיתותו ההיסטורית של התנ"ך, בין אם הוא היה יעילותה של הרפואה האלטרנטיבית ובין אם היה זה הסרט "ג'נין ג'נין", הדעה הרווחת הייתה שאין טעם לחפש אחר האמת; שבעצם אין כלל בנמצא 'אמת' – או לחלופין, שלכל אחד האמת שלו; שלאמתו של דבר ישנם רק אוסף של נרטיבים שונים. לעתים קרובות גם היה אפשר להיתקל באנשים שידעו לספר שפעם, בעידן המודרני החשוך, עדיין האמינו שיש אמת אחת סופית ושניתן לגלות אותה. אבל כיום, בעידן הפוסט־מודרני, האנושות כבר הצליחה להשתחרר מן הדעה הקדומה הזאת. כיום אנו יודעים שהמציאות היא מן רשומון שכזה, כלומר אוסף של גרסאות אלטרנטיביות שאין שום דרך להכריע ביניהן.
אולם, כאשר אנחנו מנסים לבחון את האמירה הגורסת כי "אין אמת" קצת יותר לעומק, אנחנו מתחילים להסתבך. אחרי הכול ההבחנה בין אמת לשקר, בין נכון ללא־נכון, היא קרוב לוודאי ההבחנה הבסיסית ביותר של החשיבה האנושית. לא צריך להיות מומחה ללוגיקה כדי להבין שאם נבטל את ההבחנה בין משפט אמיתי לשקרי, אנו מאבדים את האפשרות לומר דבר מה משמעותי על כל נושא שהוא. מה גם שאפילו הפוסט־מודרניסטים האדוקים ביותר יודו מן הסתם שהמשפט "ברגע זה עומד לידי קרנף בצבע סגול" הוא משפט שקרי. אז מהי, אם כן, משמעות האמירה שאין אמת? ביחס לאיזה סוג של משפטים ניתן לטעון אותה? ויותר מזה, מהי בעצם אותה 'אמת' שאת קיומה אנשים רבים כל כך מתאמצים להכחיש?
עובדות, השערות, תיאוריות
כדי לנסות לעשות קצת סדר בסוגייה הזו, הייתי רוצה קודם כל לחלק לצורך הדיון את סך כל האמירות האנושיות על אודות המציאות לשלושה חלקים: עובדות, השערות ותיאוריות. לעניות דעתי החלוקה הזו היא הכרחית לעניינינו, ולו רק בגלל הטעם הפשוט שביחס לכל אחד מסוגי ההיגדים האלה המילה 'אמת' מקבלת משמעות שונה לחלוטין.
אם כן, הסוג הראשון הן העובדות. לסוג זה ניתן לשייך את כל המשפטים מסוג 'הספר נמצא על השולחן', 'עכשיו יורד גשם', או 'ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התרחשה בשנת 1948'. המשותף לכל המשפטים הללו הוא שכולם טריוויאליים; הם עוסקים במציאות הנתונה לנו במישרין והם אומרים עליה משהו ברור וחד־משמעי. תכונה נוספת המשותפת לכל המשפטים הללו היא שכל אחד מהם הוא בהכרח או אמיתי או שקרי, כאשר לא קיימת שום אפשרות שלישית. עוד תכונה המשותפת לכולם היא שניתן לבדוק את אמיתותם באופן פשוט יחסית: כדי לדעת האם יורד גשם כל מה שעלינו לעשות זה להציץ מהחלון וכדי לדעת מתי הייתה הכרזת המדינה כל מה שנדרש לעשות זה למצוא מישהו שהיה שם ולשאול אותו. במילים אחרות, אין שום בעיה עקרונית לדעת האם משפטים מן הסוג הזה הם אמיתיים או שקריים; פשוט צריך להתבונן על מצב הדברים בעולם ולבדוק האם הוא תואם את מה שנאמר במשפט.
חלון: הוכחה לגשם (צילום: dieraecherin, MorgueFile)
המאפיין האחרון, יכולת הבדיקה, מביא אותנו אל הסוג השני של המשפטים: ההשערות. הבה ננסה להשיב על השאלות הבאות: האם משה רבנו היה דמות היסטורית? האם יש חיים בחלל? האם ברגע זה ניצב לידי דני־דין הרואה ואינו נראה? כל השאלות הללו מתייחסות אל המציאות העובדתית. על כולן התשובה היא בהכרח 'כן' או 'לא' כאשר לא קיימת שום אפשרות שלישית. אולם, לרוע המזל, כרגע אין ביכולתנו להשיב עליהן בוודאות. בשלב זה עדיין אין לנו מספיק נתונים להכריע לכאן או לכאן. מסיבה זו, כל שביכולתנו לעשות כרגע זה להעלות השערות שונות ומשונות על סמך הנתונים החלקיים שבידינו. בנוגע להשערות אין מקום לקבוע האם הן אמיתיות או שקריות. לכל היותר, על סמך הנתונים הנמצאים כרגע בידינו, אנחנו יכולים לקבוע האם הן יותר סבירות או פחות סבירות. כל נתון חדש שיתגלה עשוי להעלות את הסבירות לאמיתותה של השערה מסוימת, להפריך אותה כליל או לאמת אותה מעל ומעבר לכל ספק. כמובן שבמקרה שכזה היא כבר תהפוך לעובדה. עד אז עלינו להכיר בחוסר הידיעה שלנו ולהתייחס אל כל השערה שנעלה בעירבון מוגבל.
הסוג השלישי הן התיאוריות. דוגמאות לתיאוריות הן משפטים כדוגמת "ההיסטוריה מונעת על ידי מלחמת המעמדות", "האנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע מהירות האור", או "אלוהים הוא הטבע". המשותף לכל המשפטים הללו הוא שכולם עוסקים במציאות שאיננה נתונה לנו באופן ישיר. הם עוסקים בהכללות, בהפשטות, בישים תיאורטיים ובמציאות שמעבר לפני השטח. בהכללה מסוימת ניתן להגדיר אותם בתור 'עובדות מסדר שני'. גם כאשר כל הנתונים מצויים בידינו עדיין איננו יכולים להגיע לוודאות מוחלטת ביחס לאף אחד מהם. כך, למשל, אין שום בעיה לחשוב על שני מדענים המתבוננים על אותה תופעה פיזיקלית וכל אחד מהם מפרש אותה בעזרת תיאוריה שונה; כך גם ניתן להעלות על הדעת שני היסטוריונים שכל אחד מהם יודע את כל מה שניתן לדעת על המהפכה הצרפתית, ואף על פי כן אחד מהם טוען שהיא פרצה בעיקר כתוצאה מהרעיונות של אנשי תנועת ההשכלה, ואילו השני מתעקש שהיא התרחשה בראש ובראשונה בגלל תהליכים כלכליים שאירעו בסוף המאה ה-18 - ולנו השומעים אין שום אפשרות להכריע ביניהם.
אם נחזור רגע לנושא שלנו, למושג האמת, אזי אפשר להגיד שביחס לסוג הראשון, לעובדות, משמעות המושג "אמת" היא פשוטה למדי. עובדה מסוימת היא אמיתית אם היא תואמת את מצב הדברים הממשי בעולם. הדרך היחידה לבדוק זאת היא פשוט להתבונן בעולם. כאן אין שום מקום לפלפולים או להתפתלויות וודאי שבהקשר זה אין שום משמעות לניסיון להכחיש את קיומה של האמת. גם בנוגע להשערות המצב הוא פשוט למדי; השערה איננה אמיתית ואיננה שקרית: היא יותר או פחות סבירה. אולם, כאשר אנו עוסקים בתיאוריות, המצב כבר הרבה יותר מסובך. שהרי מה משמעות המושג 'אמת' כאשר הוא נאמר ביחס לתיאוריה? ואיך ניתן בכלל לבחון את אמיתותה או שקריותה של תיאוריה? כדי לענות על שאלה זו עלינו קודם כל לחזור מעט אחורה ולהתמודד עם כמה שאלות קודמות: מהי בעצם תיאוריה? לשם מה היא נועדה? ומהו בדיוק היחס שבין העולם המתואר באמצעות התיאוריות - יהיו אלה התיאוריות המדעיות, הפילוסופיות או הפסיכולוגיות - לבין העולם המוכר לנו, זה המתואר באמצעות העובדות?
התיאוריה כחושפת האמת
כדי לנסות להשיב על כך, הבה נחזור לרגע אל אחת מנקודות ההתחלה של העידן המודרני. בשנת 1619, במהלך אחת ההפוגות של מלחמת שלושים השנה, הגיע קצין צרפתי צעיר בשם רנה דקארט למסקנה שנראתה בעיניו מהפכנית: לאחר מחשבה רבה הוא נוכח לדעת שכדי לגלות את האמת על החיים, היקום וכל השאר, הוא חייב קודם כל להטיל ספק באופן שיטתי בכל מה שעיניו רואות. הנחת המוצא של דקארט הייתה כי החושים מטעים אותנו; תמונת העולם שלנו, כך הוא גרס, היא דבר מפוקפק למדי. פעמים רבות היא מבוססת על אשליות, על דמיונות ועל תעתועי שווא. אם ברצוננו להגיע אל האמת אסור לנו לתת אמון בתמונת העולם הזו. עלינו ללכת בדרך אחרת, דרך של ספק ומחקר קפדני. עלינו לנסות לפענח את המציאות באמצעות היגיון שיטתי ובעזרת מחקר מדעי חמור. רק ההיסק הלוגי והמחשבה המדעית, גרס דקארט, הם אלו שיוכלו ללמד אותנו על מצב הדברים כפי שהוא באמת.
רנה דקארט (ציור: פראנס האלס, 1648)
גם הפילוסופים והמדענים שבאו בעקבות דקארט הלכו על פי רוב בדרך הזו: הם סברו שתמונת העולם הטבעית של מרבית האנשים היא תמונה חלקית במקרה הטוב ותמונה מעוותת לחלוטין במקרה הרע. הם האמינו שרק התיאוריה לבדה, בין אם זו התיאוריה המדעית ובין אם התיאוריה הפילוסופית או החברתית, היא זו שיכולה לחדור דרך מסך האשליה ולתאר בפנינו את המציאות כפי שהיא באמת. וכך, למשל, אם אנו רואים סביבנו מגוון של צבעים, באה התיאוריה הפיזיקלית ומסבירה כי הצבעים קיימים רק במוחנו. לאמיתו של דבר ישנם רק אורכי גל שונים. וכך, אם אנו מתבוננים על ההיסטוריה ורואים בה אוסף של אירועים, אישים ורעיונות, באה התיאוריה המרקסיסטית ומספרת לנו שזהו רק החלק הזניח של ההיסטוריה שבולט מעל פני השטח; ההיסטוריה האמיתית, יטענו המרקסיסטים, הנה למעשה תולדותיה של מלחמת המעמדות ותולדותיו של המאבק על השליטה באמצעי הייצור. בדומה לכך, כאשר אנו מתבוננים על האנשים שסביבנו ומשוכנעים שהם פועלים מתוך בחירה חופשית ומתוך שיקולים רציונאליים, באה התיאוריה הפסיכואנליטית ומסבירה לנו שזוהי רק אשליה; לאמתו של דבר האנשים הללו מונעים על ידי תסביכי ילדות ועל ידי דחפים תת־מודעים. בכל המקרים הללו העולם המוחשי, עולם העובדות, נתפס כעולם כוזב, עולם של אשליה. רק העולם המתואר באמצעות התיאוריות, הוא לבדו העולם האמיתי.
אם כן, התיאוריות השונות, על פי הגישה זו, הן תיאורים של מצב הדברים בעולם האמיתי. אמיתותן או שקריותן נבחנת על פי ההתאמה בינן לבין אותו מצב דברים. מכך יוצא כמובן כי כל תיאוריה היא בהכרח או אמיתית או שקרית - גם אם לא בהכרח תמיד יהיו לנו הכלים לדעת זאת. מכך יוצא גם כי לאמיתותה של התיאוריה אין שום קשר לשאלה האם מישהו מחזיק בה. מכאן אף נובע כי כל התיאוריות האמיתיות צריכות בסופו של דבר להימצא בהתאמה זו עם זו. סתירה בין שתי תיאוריות אשר שתיהן מוחזקות כאמת משמעה סתירה בין חלקיה השונים של המציאות. יתכן כמובן כי כל תיאוריה מתארת חלק אחר של המציאות. אולם אז בהכרח צריכה להיות אפשרות, תיאורטית לפחות, להכליל את שתיהן גם יחד בתוך תמונת עולם אחת כוללת. לדוגמה, יתכן כי גם תיאוריות פיזיקליות וגם תיאוריות פסיכולוגיות תהיינה נכונות, למרות שלכאורה הן מתארות עולמות שונים; אולם רק בתנאי שעולם אחד ניתן להעמדה, לפחות באופן עקרוני, על עולם אחר.
למשל, אם הנחנו שהעולם האמיתי הוא העולם של חוקי הפיזיקה, אזי כל תיאוריה פסיכולוגית - לפחות ברמת העיקרון - צריכה להיות ניתנת להעמדה על מונחים פיזיקליים. או, אם ניקח דוגמא אחרת, גם הרפואה המערבית וגם הרפואה הסינית מתארות את המנגנונים המפעילים את גוף האדם, את גורמי הבריאות והחולי. מאחר שהתיאורים שהן מציגות הם שונים לחלוטין ואף סותרים, בהכרח אחת מהן שקרית. האפשרות היחידה להחזיק בשתיהן גם יחד היא בהתבסס על ההנחה כי אי־שם קיימת תיאוריה אחת כוללת שמאחדת בין שתיהן - או, לחלופין, כי ניתן באופן עקרוני לתרגם את אחת מהן למושגיה של השנייה. כמובן שאין הדבר אומר כי בהכרח יש לעשות זאת, או אפילו שניתן לעשות זאת. כאמור, התיאוריות האמיתיות קיימות גם ללא שום קשר עם ידיעתנו אותן. משמעות הדבר היא אך ורק זאת: כי בסופה של הדרך, כל התיאוריות האמיתיות משתלבות זו עם זו. כי תמונת העולם האמיתית, אותה תיאוריה סופית אשר אולי לעולם לא תתגלה, כוללת בתוכה את כל התיאוריות האמיתיות גם יחד.
האמת לא נמצאת שם
זוהי אם כן הגישה העיקרית שהייתה שלטת בעולם המודרני ביחס לתיאוריה וביחס למושג האמת שלה. אולם, החל מסוף המאה ה-19 ובעיקר לאורך המאה ה-20, החלה להתפתח גישה נוספת ביחס למעמדה של התיאוריה. ניתן לומר שהגישה הזו נולדה מתוך אמירתו הנודעת של קארל מרקס כי "הפילוסופים רק פירשו את העולם, אולם הדבר החשוב הוא לשנותו". בבסיס האמירה הזו ניצבת ההנחה שהעולם איננו משהו סטטי שיש לפענח אותו, ושהמדען או הפילוסוף אינם אך ורק מתבוננים אובייקטיביים וחסרי פניות על העולם. במילים אחרות, בשורש הדברים עומדת התפיסה שהתבוננות אובייקטיבית על העולם איננה דבר רצוי, ולמעשה אולי גם איננה בכלל דבר אפשרי.
מרקס עצמו אומנם לא הרחיק לכת מעבר לאמירות כלליות שכאלה והוא נשאר כל ימיו פוזיטיביסט נאמן, אולם ממשיכיו - ובעיקר אנשי אסכולת פרנקפורט - כבר הלכו צעד אחד הלאה. הם טענו כי יש מידה רבה של העמדת פנים בהתייחסות אל התיאוריות השונות כאל אמיתות שהיו קיימות תמיד ורק 'נתגלו' במקרה בנקודת זמן מסוימת, על ידי אנשים מסוימים, בזכות השילוב המיוחד במינו של גאונות, מזל והשראה. בסופו של דבר, אמרו אנשי אסכולת פרנקפורט, התיאוריות המדעיות והפילוסופיות השונות הן יצירות אנושיות. הן נוצרו על ידי אנשים בעלי ביוגרפיה מסוימת, אנשים שצמחו מרקע מסוים והיו בעלי צורת חשיבה מסוימת ואינטרסים מסוימים. מטבע הדברים אנשים בעלי רקע אחר או אינטרסים אחרים היו יוצרים תיאוריות אחרות, אפילו אם היו בידיהם נתונים זהים. התיאוריות המדעיות או הפילוסופיות, אם כן, אינן רק תוצר של העובדות הניסיוניות והן גם אף פעם לא נבחנות אך ורק על פי התאמתן אל 'האמת'. תמיד מעורבים כאן עוד גורמים: אופנות אינטלקטואליות, אינטרסים כלכליים, צורות מחשבה מקובלות וכדומה.
על פי זה, כאשר אנו באים לבחון תיאוריה כלשהי איננו יכולים לבחון אותה אך ורק על פי התאמתה אל 'אמת' כלשהי, אמת שעליה איש איננו יודע דבר. עלינו גם לשאול את עצמנו מיהו זה שיצר אותה; מתוך איזה אינטרסים היא נובעת ואת מי בסופו של דבר היא נועדה לשרת. כתוצאה מתפיסה זו פיתחו הוגי אסכולת פרנקפורט – ובייחוד תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר – את מושג 'התיאוריה הביקורתית', כלומר תיאוריה שמטרתה איננה לחשוף את 'האמת' אלא לערער את תמונת העולם המקובלת. תיאוריה כזו, יותר משהיא מתיימרת להיות תמונה של המציאות שמעבר לפני השטח, שאיפתה היא לפעול דווקא על המציאות הגלויה ובסופו של דבר גם לנסות להביא לשינויה. או כפי שהגדיר זאת הורקהיימר:
אין לתיאוריה הביקורתית ערכאת שיפוט ייחודית משלה פרט לאינטרס שלה בביטול העוול החברתי. [...] בתקופה היסטורית כזו שלנו התיאוריה האמיתית הנה יותר תיאוריה מותחת ביקורת מאשר תיאוריה קובעת מסמרות
(מתוך: תיאוריה מסורתית וביקורתית)
מקס הורקהיימר (באדיבות אוניבסיטת פרנקפורט, ארכיון הורקהיימר)
אם כן, תיאוריה ביקורתית איננה נבחנת על פי 'האמת' שבה, אלא על פי תפקידה בביטול העוול החברתי. מכאן כבר קצרה הדרך אל הגישה הפוסט־מודרניסטית, הגורסת שככל שהדבר נוגע למושג האמת, כל התיאוריות השונות הן שוות ערך; כולן רק סיפורים שבני האדם המציאו והם מספרים לעצמם. התיאוריות השונות אינן נבדלות במידת האמת שלהן – שכן בסופו של דבר אף אחת מהן איננה אמיתית יותר מהשנייה. הן נבדלות רק בהתאם לשאלה מיהו זה שאומר אותן ואיזה אינטרס הן אמורות לשרת. מכאן כבר קצרה הדרך אל צמיחתן של דיסציפלינות כגון 'תיאוריה פמיניסטית', 'תיאוריה פוסט־קולוניאלית' או 'תיאוריה קווירית'. מכאן גם קצרה הדרך אל התפיסה שככל שהדבר נוגע לתיאוריה, אין אמת. יש רק אוסף של נרטיבים הנאבקים זה בזה.
יש דרך שלישית
אם כן, ראינו עד כאן שתי גישות בנוגע לתיאוריה שמהן גם נובעות שתי תפיסות ביחס למציאות וביחס למעמדו ולתפקידו של החוקר. על פי הגישה הראשונה, בדומה למשל המערה של אפלטון וכמו בתפיסות מסוימות בהינדואיזם, המציאות למעשה מורכבת משתי שכבות: השכבה הגלויה לעין היא זו של העולם המוכר לנו, העולם התופעות, האנשים, הצבעים והריחות. למרבה הצער, שכבה זו היא לעתים קרובות מקסם שווא. אולם, אי־שם מאחוריה, הרחק מעבר לפני השטח, שוכן העולם האמיתי: עולם של אמיתות מטאפיזיות ושל חוקים נצחיים, עולם של מטענים חשמליים, של חלקיקים יסודיים ושל נוסחאות מתמטיות. החוקר - המדען, ההוגה או הפילוסוף - הוא זה שתפקידו לגלות את אותו עולם נסתר ולדווח על כך. תפקידו מתמצה בגילוי, בחשיפת האמת לשם האמת. השאלה מה יעשו בה בני האדם אחר כך - אם בכלל יעשו בה משהו -כבר אינה מעניינו.
הגישה השנייה לעומת זאת רואה את העולם כאוסף של תופעות שאין ביניהן שום קשר הכרחי. על פי תפיסה זו אין טעם לנסות ולהבין מה מסתתר מעבר לפני השטח מן הטעם הפשוט שאין שום דבר מעבר לפני השטח. אין שום אמת שיש לגלות אותה ואין שום מבני עומק שיש לחשוף אותם. מה שאנו רואים לנגד עינינו זוהי המציאות היחידה. התיאורטיקן, בגישה הזו, הנו מעין מספר סיפורים; הוא יוצר הסברים ותיאוריות בלא שום יומרה שבכך הוא חושף איזושהי אמת נסתרת. סיפוריו, כטיבם של סיפורים, נבחנים אך ורק לפי הרושם שהם משאירים על השומעים ולפי השפעתם בעולם. התיאוריה אינה נבחנת לפי האמת שבה שכן המושג 'אמת' לגביה הוא חסר משמעות, בדיוק כפי שהוא חסר משמעות ביחס למיתוסים דתיים או ליצירות ספרותיות.
אולם נראה ששתי הגישות הן בעייתיות במידת־מה. בכל הנוגע לגישה הראשונה, קשה להתעלם מהאופי הנאיבי במקצת שלה. אחרי הכול, קשה להכחיש את העובדה שבסופו של דבר כל תיאוריה היא יצירה אנושית. היווצרותה והתקבלותה מושפעות מאינספור גורמים, גורמים שאינם בהכרח קשורים אך ורק לניסיון ולהתאמה לעובדות. קצת קשה לראות בתיאוריה כלשהי תמונה מדויקת של המציאות האמיתית שמעבר לפני השטח, כאשר אנו זוכרים שהיא נוצרה כתוצאה מאופנה אינטלקטואלית כלשהי, שהיא התקבלה בין השאר כתוצאה מיחסי הכוחות בתוך הקהילה האקדמית ושהיא גם עלולה מחר להיזרק לאשפה ולהיות מוחלפת על ידי תיאוריה אחרת, שונה לחלוטין.
נקודה נוספת הראויה לציון היא העובדה שלעתים קרובות, בחיי היום־יום, בני האדם עושים שימוש בפרקטיקות המבוססות על שתי מערכות תיאורטיות שונות, שבאופן פשוט אי אפשר ליישב אותן זו עם זו כלל - ואף על פי כן שתיהן שימושיות ושתיהן גם מניבות תוצאות. אנשים יכולים למשל לבנות מערכות תיאורטיות שלמות המתבססות על תפיסות דטרמיניסטיות לחלוטין של הקיום האנושי - ויחד עם זה לנהל את חייהם הפרטיים כאילו הייתה להם בחירה חופשית; אנשים יכולים להשתמש בשירותיה של הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה - המבוססות כל אחת על תפיסה משלה של יחסי הגוף והנפש - ויחד עם זה לתרגל סוגים שונים של מדיטציה, המבוססים על תפיסות שונות לחלוטין; אנשים יכולים ללכת לפעמים לקופת חולים ולפעמים להשתמש גם בשירותיה של הרפואה האלטרנטיבית. כאמור, על פי הגישה הראשונה התנהגות כזאת היא חסרת כל היגיון. ואף על פי כן, מאות מיליוני אנשים מנהלים בצורה כזאת את חייהם - ולעתים קרובות בהצלחה.
מצד שני, גם הגישה השנייה נראית קצת מנותקת מהמציאות. אחרי הכול, אי אפשר להכחיש את העובדה שלא כל התיאוריות הן שוות ערך; יש תיאוריות יותר מוצלחות ויש כאלו פחות מוצלחות. יש תיאוריות שניתן ליישם אותן במציאות ויש כאלו שלא ניתן ליישם אותן במציאות. אנחנו יכולים לדבר כאוות נפשנו על ההתניות החברתיות והתרבותיות שבבסיסו של המדע המערבי; אבל בסופו של דבר המדע הזה עובד. התיאוריות הפוסט־מודרניסטיות לעומת זאת - כמו גם התיאוריה הכלכלית המרקסיסטית או התיאוריה הפוליטית הפוסט־קולוניאלית - לא ממש נחלו הצלחה מזהירה באותם מקומות שבהם נוסו.
אפשר להגיד, אם כן, שזוהי אולי הבעיה העיקרית שמעורר מושג התיאוריה: אם התיאוריות הן אומנם יצירה אנושית, אזי כיצד יתכן שהתיאוריות השונות - או לפחות חלק מהן - אכן מאפשרות לנו לשלוט בעולם? איך יתכן שהמציאות באמת מתנהגת על פי מודל שנהגה על־ידי בני אדם? כדי לנסות לענות על בעיה זו הייתי רוצה להציע כאן בקצרה דרך נוספת להסתכל על מושג התיאוריה. דרך שמנסה להגדיר באופן קצת שונה את מעמדה של התיאוריה, את יחסה למציאות ואת משמעותו של מושג האמת ביחס אליה.
בשלב זה אולי ננטוש לרגע את הדימויים של החוקר כמיסטיקן המנסה לחדור אל האמת הנצחית שמעבר לתופעות, או כמספר סיפורים הבודה אגדות ממוחו הקודח. במקום זה ננסה לחשוב על דימוי אחר. הבה ננסה לרגע לתאר לעצמנו תייר שנקלע לעיר זרה, עיר ענקית, סבוכה וכאוטית. הבה נניח שלתייר שלנו אין שום מפה של העיר, אך למרות זאת יש בידו רשימה של אתרים שבהם הוא רוצה לבקר. באופן טבעי, האפשרות היחידה העומדת בפניו היא לשוטט אנה ואנה באופן אקראי, תחילה באזור מצומצם ולאחר מכן במעגלים הולכים וגדלים, ולשרטט בקפדנות את מיקומם של הבתים והרחובות שבהם הוא נתקל. לאחר זמן, כאשר כבר יהיו בידו מספר גדול למדי של תרשימים שכאלה, הוא יוכל לנסות ולצייר תמונה כלשהי של העיר. כמובן שלא תהיה זו מפה שלמה ומדויקת – אחרי הכול הוא יודע שמדובר בעיר גדולה וכאוטית מכדי שהוא יוכל, באמצעות שיטוטים מקריים וציורים קטועים, לשרטט מפה שלמה שלה. אף על פי כן, באמצעות עבודה קפדנית ושרטוט שיטתי, בסופו של דבר התייר שלנו יוכל לנווט את דרכו ברחבי העיר, ובאופן זה הוא אף עשוי למצוא את הנתיב אל אותם מקומות ספציפיים שאליהם הוא מעוניין להגיע.
מיפוי האמת (צילום: באדיבות גרייסי סטינסון)
כעת הבה ננסה לחשוב לרגע על דימוי אחר: נתאר לעצמנו את עבודתו של פסיכולוג, המנסה להתמודד עם הבעיות שבנפש המטופל שלו. אם מדובר בפסיכולוג דוגמטי, אזי סביר להניח שקודם כל הוא יעיין בתיאוריות השונות על נפש האדם, לאחר מכן הוא יבחר את זו שנראית לו ביותר ולבסוף הוא ינתח את אישיותו של כל מטופל על סמך אותה התיאוריה 'האמיתית'. אבל כמובן שפסיכולוג נבון יותר ינהג בצורה אחרת: קודם כל הוא יבחן את המטופל היושב מולו לעומק ולאחר מכן הוא ישתמש בתיאוריות השונות ובכלים הטיפוליים שברשותו בהתאם לאדם שמולו ובהתאם לסיטואציה שבה הוא נמצא. וכך, בחלק מהמקרים הוא יטפל על פי מודל האישיות הפרוידיאני, בחלק על פי תורותיו של יונג, בחלק על פי מודלים התנהגותיים וכן הלאה. בסופו של דבר הוא יגבש לעצמו ביחס לכל מטופל תמונה כללית כלשהי ודרך פעולה אידיאלית - דרך פעולה שגם אותה הוא יהיה כמובן מוכן לנטוש ברגע שהוא ירגיש שהיא כבר מיצתה את עצמה.
המשותף לשתי הדוגמאות הללו הוא שבשתיהן מדובר באדם מוכוון מטרה: התייר רוצה להגיע אל המוזיאון העירוני והפסיכולוג רוצה להביא את המטופל למצב של בריאות נפשית - תהא הגדרתו לבריאות נפשית אשר תהא. אם כן אנו עוסקים באנשים שיודעים היכן הם נמצאים וגם יודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע. מצד שני, אנחנו עוסקים באנשים שנאלצים לעשות את דרכם בתוך מערכת מסתורית, סבוכה וכאוטית, כאשר ברור להם לחלוטין שהם לעולם לא יצליחו לפענח אותה באופן מלא. כיצד אם כן הם מתמודדים עם הבעיה הזו? ובכן, בשני המקרים שראינו, כדי למצוא את הדרך בתוך אותה מערכת כאוטית, שני האנשים נאלצים לבנות מודלים מסוימים של הסביבה שבה הם מתפקדים. כמובן שהם מתבססים על ההנחה שהסביבה הזאת איננה כאוטית לחלוטין. הם מניחים שיש בה צורות מסוימות של סדר ושיש בה גם מבני עומק כלשהם - גם אם הם יודעים שלעולם הם לא יוכלו למפות אותה באופן מוחלט. מסיבה זו, הם לעתים ייאלצו להשתמש בכמה מודלים חלופיים וליצור את המודל בהתאם ליעד שאליו הם מנסים להגיע ובהתאם לסביבה הייחודית שאליה הם נקלעו.
כך, למשל, המפה שאותה שרטט התייר כאשר הוא שוטט במזרח העיר לא בהכרח תוכל לעזור לו כאשר הוא מסתובב במערב העיר. בדומה לכך, פסיכולוג שמעוניין להביא את המטופל שלו למימוש עצמי, עשוי להשתמש במודל אישיות ובטכניקת טיפול שונה מאשר זה המעוניין להפוך את המטופל לאדם שמח, או מזה הרוצה להפוך אותו ליצור מועיל לחברה. אם כן, בשני המקרים אנו עוסקים באנשים המציירים מודלים חלקיים ומקוטעים של הסביבה שבה הם פועלים, מודלים שגם משתנים בהתאם ליעד ובהתאם לנסיבות. אולם בשני המקרים גם מדובר על אנשים שבהדרגה מגדילים את טווח הפעולה שלהם בסביבה הזאת, ואולי גם משיגים מידה כלשהי של התמצאות בה.
האם ניתן להחיל את המודל הזה גם על כל תיאורטיקן ועל פעילותו ביחס למציאות? ובכן, אם נעשה זאת משמעות הדבר היא שאנו מניחים שהמציאות שמקיפה אותנו איננה חידה שאפשר לפענח אותה והיא גם לא סתם אוסף כאוטי של תופעות חסרות סדר. משמעות הדבר שהמציאות שבה אנו חיים היא אומנם כאוטית ולא ברורה, אבל ניתן לפעמים גם לגלות בתוכה צורות מסוימות של סדר; משמעות הדבר היא גם שכדי לפעול בתוך המציאות הזו, כדי להגיע ליעדים כלשהם בתוכה, עלינו לפעמים ליצור מודלים מופשטים שלה. כמובן, לפעמים יהיו אלו מודלים יותר מורכבים ולפעמים פחות. לפעמים הם יכסו מגוון רחב של תופעות ולפעמים רק תחום מצומצם. מטבע הדברים יהיו מודלים יותר מוצלחים ויהיו פחות מוצלחים, יותר שימושיים ופחות שימושיים. אולם, בכל מקרה, כדי שנוכל להשתמש במודלים האלה כראוי אנחנו צריכים לזכור מה הם: הם אינם תמונה של המציאות האובייקטיבית המוחלטת והם גם אינם סתם סיפור שהמצאנו. המודלים הללו, התיאוריות המדעיות, הפילוסופיות, הפסיכולוגיות או החברתיות שבהן אנו משתמשים, הם כלים שאנו יצרנו. הם כלים שנבנו על סמך נתונים כלשהם, מתוך נקודת המבט של האנשים שיצרו אותם, ושנועדו לאפשר לאותם אנשים לתפקד במציאות לשם השגת מטרות כלשהן.
הדברים אולי נשמעים קצת תלושים, אבל אפשר להדגים זאת באמצעות הבעיה הידועה של יחסי גוף ונפש: לעתים קרובות אפשר לשמוע וויכוחים בין אלו הדוגלים בתיאוריות ביולוגיות של התודעה לבין אלו הדוגלים בתיאוריות פסיכולוגיות או פילוסופיות; לעתים קרובות אפשר לשמוע ויכוחים באשר לשאלה איזו תיאוריה היא 'נכונה' והאם הדבר שנקרא 'נפש' אכן קיים. אבל, אם אנו מקבלים את נקודת המבט שהוצעה כאן, השאלה כלל אינה עולה; שכן בסופו של דבר, לא הנפש ולא התודעה אינן 'קיימות באמת'. מה שקיים באמת אלה רק בני־האדם. בני האדם על אוסף הרגשות, הבעיות, המחשבות והרצונות שלהם. וכדי לנסות לעשות סדר בבלגן הזה שנקרא 'בני־אדם', כדי להתמודד עם המגוון האינסופי של הבעיות שמעוררים החיים האנושיים, נוצרו אוסף של מודלים תיאורטיים: יש ביניהם מודלים ביולוגיים, יש מודלים פסיכולוגיים, יש מודלים פילוסופיים, ספרותיים, דתיים וכן הלאה.
מטבע הדברים, אף אחד מהמודלים האלה איננו שלם. אף אחד איננו ממצה את כל מכלול ההיבטים של התופעה האנושית. באופן טבעי, כל תיאורטיקן התמקד בתופעות מסוג מסוים ויצר מודל בהתאם לסוג הבעיות הייחודיות שבהן הוא עסק; באופן זה, כל מודל תיאורטי של האדם נועד להשיג מטרות אחרות ולכן כל אחד מהם גם מכסה רק סוג מסוים של תופעות, ולעתים מתעלם מסוגים אחרים. ולכן ברגע שאנו זוכרים שבסופו של דבר כל המודלים הללו הם אך ורק יצירות אנושיות, יצירות אנושיות שנועדו לעשות סדר בכאוס האנושי ושנועדו לאפשר לנו למצוא את דרכנו במרחבי הכאוס הזה, ממילא השאלה איזה מודל הוא 'נכון' הופכת ללא רלבנטית. כל מודל עשוי להיות מוצלח בהקשר מסוים, ובלתי מוצלח בהקשר אחר. כל מודל יכול להיות יעיל לטווח מסוים של בעיות ובלתי יעיל לטווח אחר. השאלה שאותה אנו צריכים לשאול היא באיזה היבט של החיים אנו עוסקים ואיזה מודל מטפל בהיבט הזה בצורה הטובה והמפורטת ביותר.
השלכה נוספת של התפיסה שמוצעת כאן יכולה להיות בכל מה שנוגע לתיאוריות ספקולטיביות יותר - יהיו אלו תיאוריות מטאפיזיות, דתיות או 'רוחניות'. אם נחזור לרגע לדוגמה של המפה, אזי לא קשה לראות שככל שהיעד המבוקש יהיה רחוק יותר, כך גם המפה שנשרטט תהיה ספקולטיבית ועמומה יותר. כך למשל אין שום קושי מיוחד ליצור מפה כמעט מדויקת שתוביל אל הרחוב הסמוך. לעומת זאת מי שינסה לצייר מפה שתוביל אל צדו השני של כדור הארץ, יתקשה לעשות זאת רק על סמך שיטוטים מקריים. כמובן שאין זה אומר בהכרח שעליו להימנע מלהגיע אל צידו השני של כדור הארץ. זה רק אומר שכאשר הוא יוצא אל יעדים רחוקים, עליו להיות זהיר מאד בנוגע לשימוש במפות שברשותו. עליו להתייחס אליהן בצורה ביקורתית, לעדכן אותן באופן שוטף ולפעמים גם להצליב בין כמה סוגים של מפות אלטרנטיביות. דבר דומה ניתן לומר גם על התיאוריות השונות: ככל שהדברים שבהם הן עוסקות הם מופשטים יותר ורחוקים יותר מן הניסיון היומיומי, ככל שהיעדים שאותם אנו מנסים להשיג באמצעותן הם רחוקים יותר, גבוהים יותר ושאפתניים יותר, כך התיאוריות שבהן נשתמש תהיינה מעורפלות וספקולטיביות יותר. מסיבה זו, גם אם ניתן להשתמש במודלים תיאורטיים ביחס לרבדים 'הגבוהים' יותר של החיים, הרי שיש לעשות זאת בצורה הרבה יותר זהירה וביקורתית.
ומהי האמת? (צילום: באדיבות איבן מלנצ'ון)
אז היכן האמת?
לסיכום, ניתן לומר שעל פי כיוון המחשבה שהוצע כאן, תיאוריה היא מודל כלשהו של המציאות שמטרתו לשקף צורה מסוימת של סדר שאותה התיאורטיקן מזהה במציאות שסביבו ושנועד לאפשר לו לתפקד במציאות הזו ולהתמצא בה. הקריטריונים שעל פיהם נבחנת התיאוריה אינם התאמתה לאיזושהי אמת נצחית ובלתי מושגת, וודאי שאינם קשורים לשאלה מי הוא זה שהגה אותה ואיזה אינטרס מעמדי נועדה יצירתה לשרת. הקריטריונים הם בראש ובראשונה יעילות - כלומר באיזו מידה היא אכן מאפשרת לנו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ובאיזו מידה היא יכולה להגדיל את טווח הפעולה שלנו בתוך המציאות - וכן ההתבססות על מרב הנתונים. אפשר להניח שככל שהתיאוריה תתבסס על מספר גדול יותר של נתונים כך היא תהיה ספקולטיבית פחות וכך גם יהיה סיכוי גדול יותר שהיא אכן תשקף מבנה עומק מסוים שבאמת קיים במציאות.
קריטריון שלישי שניתן להוסיף בהקשר זה הוא קריטריון בלתי מדעי בעליל: כנות. אם אנו יודעים שהאנשים שיצרו תיאוריה מסוימת באמת פעלו מתוך כנות ומתוך יושר אינטלקטואלי, אזי מותר לנו גם להניח שהם אכן השתמשו בכל הנתונים שבידם ושהם אכן זיהו צורה כלשהי של סדר שקיים בתוך המציאות, ולא סתם ניסו לכפות עליה את משאלות ליבם.
אם לחזור לסוגיה שבה פתחנו, לשאלת מעמדה של האמת ביחס לתיאוריה, אזי ניתן לומר שעל פי המודל שהוצע כאן אין טעם לדבר על תיאוריות אמיתיות או שקריות באופן מוחלט: אפשר לדבר על תיאוריות יותר אמיתיות ופחות אמיתיות, יותר מוצלחות או פחות מוצלחות. יתרה מזו, לעתים קרובות דרגת האמת של התיאוריה תעמוד בזיקה לדרגת האמת של הפעילות התיאורטית. כלומר, ככל שהתיאורטיקן יהיה מחויב יותר לאמת ולנתונים שבידיו, כך גם תגדל הסבירות שיעלה בידיו ליצור מודל תיאורטי מוצלח - כלומר מודל כזה שאכן יוכל לסייע לנו למצוא את דרכנו במרחבי המציאות הממשית.
|
קישורים
ג'נין ג'נין - הסרט ופסילתו
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש