 |
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים...
- התלמוד, מסכת גיטין
|
|
| תרבות והיסטוריה • יוסי גורביץ • יום ה', 10/8/2000, 14:17 |
|
| |
בשנת 819 ליסוד העיר, פרץ ביהודה, פרובינקיה רומאית נידחת, מרד גדול. תושבי המקום, הידועים בדתם האזוטרית והנפסדת, השנואה על כל בני האנוש, מרדו ברומאים, נושאי התרבות האנושית, הרגו בהם וטבחו בנכנעיהם; הקיסר נירון, נפסד לא פחות מן היהודים, שלח את וספסיאנוס פלאביוס, מבכירי הצבא הרומאי וותיק מערכות בריטניה; וספסיאנוס טיהר את הגליל, ולאחר שנבחר לקיסר בשנת 822 הגורלית, שלח את בנו, טיטוס פלאביוס, לכבוש את עירם הראשית של המורדים, היארוסלימה. לאחר מצור נואש, נפלה העיר ונחרבה, טיטוס ערך מסע נצחון מפואר, ומנהיגי המורדים נענשו: סימון ברגיורא נחנק, כמקובל, ויוהנס איש הגליל נמכר לעבדות נצח. הקיסר חגג את נצחונו בהטבעת מטבע, שעליו נכתב Iudea capta est, דהיינו, בלשונם העתיקה והאזוטרית של המורדים המנוצחים, "יהודה נשבתה".
כך, פחות או יותר, תיאר ההיסטוריון הרומאי הגדול (ובעל הנטיות האנטישמיות) טאקיטוס את מה שנהוג לכנות במקומותינו "חורבן הבית השני", "המרד הגדול", או (כפי שכתב ההיסטוריון היהודי יוספוס פלאביוס, הוא יוסף בן מתתיהו הכהן אשר מירושלים) "מלחמת היהודים ברומאים". כמה פרטים ראויים לעדכון - שנת 819 ליסוד רומא היא שנת 66, שנת 822 "הגורלית" היא שנת 69, "שנת ארבעת הקיסרים" (בה נפלו, בזה אחר זה, גאלבה, אותו וויטליוס; המנצח, אספסיאנוס, ישב איתן על כסאו ומת מוות טבעי כעבור עשור), היארוסלימה היא כמובן ירושלים, סימון ברגיורא הוא שמעון בר־גיורא, יוהנס איש הגליל הוא יוחנן מגוש חלב, וטיטוס, "משוש לב אנוש" בפי טאקיטוס וסופרים אחרים, הוא אותו טיטוס הרשע ממקורותינו. אבל, אם אנחנו מתעלמים מההטיות הברורות של טאקיטוס (הנשען על ספרות אנטישמית בעלת מסורת ארוכה), התיאור מדויק.
עד כאן באשר להיסטוריה, כפי שראו אותה הרומאים. ומה באשר לדרך בה ראו אותה היהודים? ובכן, כאן יש שתי דרכים. האחת, הבלתי פופולרית, היא דרכו של יוספוס פלביוס. הוא כתב היסטוריה מדויקת של המלחמה, שאינה מחמיאה לאף אחד מן הצדדים: לא לממשל הרומאי המושחת של גסיוס פלורוס; לא לפראי הקנאים, ההורגים את השבויים הרומאים של הלגיון ה-12, דבר המאלץ את הרומאים להכחיד את עירם ומקדשם (עובדה שמשום מה לא מוזכרת בגרסה ההיסטורית הרשמית שלנו), ההורגים את הכהנים הקדושים וההופכים את בית המקדש לבית מטבחיים; לא לחיילים הרומאיים האכזריים, הצולבים את היהודים הנמלטים מן העיר - לא לפני שהם מבקעים את בטנם בחיפוש אחר זהב; ולא למגיני העיר הנואשים, ההורגים את הנמלטים אל הרומאים והניזונים, בסוף המצור, על בשר אדם. ספרו של יוספוס לא נשתמר בידי היהודים - היהודים לא רצו בו. הוא היה ריאליסטי מדי. הנזירים הנוצריים הם ששמרו אותו, הם שראו בו עדות לעונשה של ירושלים על צליבתה את מלך המשיח, את העדות על החורבן שניבא בעודו בחיים. אל היהודים הוא חזר רק עם עלייתה של תנועה לאומית בקרבם, ועם החזרה להיסטוריה העתיקה שהינן מסימניהן של תנועות אלו. במשך 1,800 שנים, בקרוב, לא היה הקורא היהודי מודע לאירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות היהדות, אלא דרך שיבוש מסורס של ספרו של פלביוס ("ספר גוריון", ממנו נטל לעצמו דוד גרין את שמו החדש). פלביוס נותר נחלתם של הנזירים והחוקרים.
הדרך ההיסטורית בה בחרו היהודים ללכת היא דרכו של התלמוד. במסכת גיטין יש שלשה דפים מזעזעים, נ"ה־נ"ז, המתארים את מאורעות החורבן. הם מזעזעים הן משום שיש בהם הדים לאירועים היסטוריים, כמו אותם 400 ילדים אשר הטביעו את עצמם; והם מזעזעים משום שהם מציינים, יותר מכל דבר אחר, את הנתק בין התפיסה הדתית לבין המציאות.
כמו בכל דבר אחר בתלמוד, הסדר בדפים אלה הוא אסוציאטיבי; הווה אומר, אין בו סדר. סיפורי המרד הגדול מתערבבים בסיפורי מרד הגולה (112, לערך) ובסיפורי מרד בר־כוכבא. התוצאה היא פחות היסטוריה מאשר תחושה של שבר גדול ונורא. ברור שכותבי התלמוד לא הכירו את ההיסטוריה של חורבן הבית, המרוחקת מהם מאות שנים.
הם המציאו להם היסטוריה אלוהית, היונקת ישירות מהתנ"ך: כל אירוע שלילי הוא תוצאה של חטא כלפי אלוהים. בית ראשון נחרב, לדעתם, משום שהיו בו שפיכות דמים ועבודה זרה; אף מילה על התעצמות המעצמה הבבלית ועל הברית הכושלת בין שליטי יהודה לשליטי מצרים. בית שני לא נחרב, לדעתם, בגלל מרד של עם כבוש, המונע בשנאה משיחית, משולחת רסן, לאויביו; הוא נחרב בגלל "קמצא ובר קמצא", טעות קומית בהזמנה לסעודה, שהובילה את המגורש מן הסעודה להחריב את עירו ואת עמו. הדים למציאות היסטורית יש כאן: סיפור קמצא ובר קמצא מכיל את נושא ביטול הקורבן לשלום הקיסר, מסממני המרד הראשונים; אלימותם של הקנאים מוזכרת בסיפור בריחתו של יוחנן בן זכאי (במיוחד בשמו של מנהיגם, אבא בריון); אבל אין לנו כאן עניין בהיסטוריה אלא בתיאודיקאה, הצדקת האל. או, אם נדייק, בהצדקת הדת. הסיפור המתואר בתלמוד לא בא להסביר את תולדות המרד הגדול, אלא להסביר מדוע נמצאים היהודים במצב שהם נמצאים בו. ולהסבר כזה, העובדות יכולות רק להפריע.
לצורך העניין, יש צורך בהשחרת דמויותיהם של כמעט כל המעורבים. היחיד שיוצא טוב מהסיפור הוא יוחנן בן זכאי, מייסד היהדות הרבנית כפי שאנחנו מכירים אותה, האיש שהעדיף את "יבנה וחכמיה" על ירושלים, את ההלכה על חיי העולם הזה. הקנאים מוכנים לדקור גופות, ובלבד שלא יצא איש מירושלים; טיטוס, אדם שפוי לכל הדעות, מצטייר כמין אויב אישי של האל היהודי, המקיים יחסי מין עם זונה בקודש הקודשים, על ספר תורה, בעודו מפטיר הערות לגלגניות על האל היהודי (ואת כל זה הוא עושה כשבית המקדש בוער סביבו) - כלומר, כמחלל האולטימטיבי. שלתיאור הזה אין כל קשר עם המציאות יכול לומר כל מי שמכיר, ולו מעט, את התרבות הקלאסית. כותבי הסיפור, שכתבו אותו בבבל, מרחק מאות שנים מהאירועים, לא הכירוה. מעניין שאת ראש המטה של טיטוס, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אחיינו של פילון האלכסנדרוני ויהודי מומר, אין התלמוד מזכיר.
הגישה ההיסטורית היהודית גרמה נזק רב לקיבוץ היהודי במשך הדורות. היא ראתה אותו ככלי ביד אלוהים, שאין לו שליטה על עצמו. היא מתעלמת מהעובדה שהמלחמה נתפסה בעיני היהודים כמלחמת קודש: רבים מן הקנאים היו משוכנעים שאלוהים ילחם להם מן השמים (אלעזר בן יאיר רואה בעובדה שהדבר לא קרה את אחת הסיבות להתאבדות מגיני מצדה), וירושלים הייתה רוויה משיחי שקר. את הישגיהם של המורדים, שהצליחו להחזיק בירושלים במשך שלש שנים תמימות, אין היא מזכירה. היא מחלקת את ההיסטוריה לשני צדדים: היהודים הטובים והגויים הרעים. בכך היא מתחילה את המסורת הארוכה של ראיית היהודים כקורבן. בציירה את הרומאים כנבלים כה מופרכים, עד שהם חורגים מהאנושיות - אין לגנרל רומאי דברים טובים יותר לעשות במקדש בוער, המוחזק חלקו על ידי האויב, מאשר לקיים בו יחסי מין עם זונה שהובאה לצורך העניין? - היא שופכת שמן על מדורת שנאת האנושות של היהדות. מכאן ועד "טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רוצץ את מוחו" הדרך לא תהיה ארוכה.
אך הנזק העיקרי של ההיסטוריוסופיה הזו הוא בכך שהיא מוציאה את היהדות אל מחוץ להיסטוריה. ככל שהדבר נוגע ליהודים, אין היסטוריה; יש רק מסכת ארוכה של עונשים אלוהיים, שפשרם אינו ידוע. היהדות נטשה את הרציונליות, ופנתה להסברים על־אנושיים, מפני שהסתכלות רציונלית הייתה מראה שאין כאן כל התערבות אלוהית: גורל המרידה היהודית היה כגורלה של כל מרידה אחרת ברומאים שקדמה לה. תפילות ופנאטיות יתקשו לעצור חמישה לגיונות, הכוללים את הלגיון העשירי המהולל והמונהגים על ידי קצינים מנוסים. הדבר נאמר ליהודים בטרם המלחמה; הם לא הקשיבו. המלחמה אף מוכיחה את אזלת ידם של הרבנים; אף שהתנגדו למלחמה, הם לא העזו לסכן את מעמדם ולדבר נגדה.
מבחינת הרבנים, עדיף היה שלא לדבר על כך. הדבר היה עלול לסכן את מעמדם, ולמוטט את הדת היהודית. עדיף היה להסתפק בסיפורי סבתא על קמצא ובר קמצא, שבה מריבה בין שני בעלי בתים הביאה לחורבן הגדול. עדיף לדבר על "עונש אלוהי", על "יעוד עם ישראל" מאשר לדבר על מציאות פוליטית קיימת. עדיף לחכות למשיח מאשר לספור את הלגיונות של אויביך. עדיף למות מות קדושים מאשר להתפשר עם אותן חיות אדם, הבועלות זונות במקום המקודש לך ביותר. עדיף לטפח את הפיקציה שרבנים יודעים מה הם עושים.
מסתבר שיש אנשים המאמינים בהבלים הקטלניים האלה גם היום. הם לא למדו שום דבר מההיסטוריה, מפני שאף פעם לא למדו היסטוריה.
|
|
 |
חבל שעַם ישראל מאמין לשטויות ולשקרים של "פרשנים" ורבנים
• סֵפֶר ''Bar Kamtza. 2007''
• 2 תגובות בפתיל
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש