במאמר זה אנסה לענות, כמיטב יכולתי, על שלוש שאלות קשות למדי: "מהן זכויות", "מהו מוסר", ו"כיצד נקבע האם מעשה X הוא מוסרי או לא". לבסוף, אנסה לשלול את הטענה כי לבעלי חיים יש זכויות רק בגלל שהם חיים או בעלי תודעה.
הדעות שמוצגות כאן הן תולדה של דיונים ארוכים בנושא באתר זה; מי שמעוניין, מוזמן להביט בדיונים המקושרים, ויזכה לראות דעות אלו בהתגבשותן.
מהן זכויות, ומהו מוסר?
כל מי שיצא לו להתווכח עם ילד בגיל עשר לערך, סביר שנתקל מתישהו במהלך הוויכוח בתשובת המחץ: "זכותי!". זה הגוף שלי וזכותי לא להתקלח, זה החדר שלי וזכותי לאהוב אותו מבולגן, זכותי לא לאכול את הסלט, או כן לאכול את העוגייה.
גם בדיונים או ויכוחים בין מבוגרים משתמשים הרבה במילה "זכות": "מי שרוצה לאכול כשר, זכותו! אבל שלא יכפה עלי לא לאכול חמץ בפסח", "לעיתונאי יש זכות להתבטא, ופוליטיקאי, מעצם תפקידו, איבד את הזכות לפרטיות", "תחבורה ציבורית בשבת אינה זכות אינהרנטית של האדם; לחברה כולה יש זכות לקבוע איך יראה המרחב הציבורי שלה".
המלה "זכות", אם כן, היא מילה רחבת הקף ושימוש, וברור שאין לה הגדרה חד־משמעית וקלה. אבל לפני שינפנף איש איש במילונו, הבה ננסה למצוא מכנה משותף למסומנים שהמילה "זכות" מסמנת. אני טוען שהמכנה המשותף הזה (אחד מהם, זה שחשוב לעניינו), הוא שלכל השימושים במלה יש הקשר חברתי. אין משמעות לזכויות ללא חברה שתעניק אותן.
נביט רגע ברובינזון קרוזו, לבדו על האי הבודד. האם לרובינזון קרוזו יש זכות לחיים? זכות לרכוש? זכות לתנועה חופשית? מה עם זכות ההתבטאות, או הזכות לפרטיות? רובינזון יכול לחיות כל עוד הוא מצליח לדאוג לעצמו ולא מת מזקנה. רכושו יהיה כל מה שהוא ישתמש בו. מותר לו לנוע לכל מקום שהוא יכול, והוא לא ינוע לאן שהוא לא יכול. באשר לזכות לחופש דיבור או לפרטיות, ברור שאין לה כל משמעות בלי בני אדם אחרים בסביבה.
אבל אם תעבור ספינת סוחר בסביבה, או אז פתאום אפשר לדבר על זכויות – נטען שאסור להם לקחת את חנית הדיג שהוא בנה, כי זכותו לקניין פרטי; או אולי נטען שלקברניט חובה מוסרית לקחת את רובי היקר איתו, שכן יש לו זכות להזדמנות לחיים נורמלים.
אני מאמין, אם כך, שלזכויות אין משמעות ללא חברה. מהי חברה? בהמשך המאמר אציע הגדרה אד־הוק, אבל בינתיים נסתפק במאפיין מובהק שלה: היכולת של חבריה לתקשר. אפשר לטעון "מה פתאום, גם להקת אריות זו חברה"; בסדר, מדובר בויכוח סמנטי: ברור שהיכולת לתקשר היא משהו חדש, מצב שונה איכותית ובמובהק ממצב ללא תקשורת.
ובמה ההבדל הזה מתבטא? מעבר לכל העסק החביב הזה של אמנות, מדע וכאלה, היכולת לתקשר נותנת לבני האדם ליצור סט של כללי התנהגות, כללי עשה ואל תעשה, נכון לא נכון, טוב ולא טוב. לכללים אלו נוהגים לקרוא 'מוסר'.
בני אדם כן, ובעלי־חיים לא
מאחר ומוסר נובע מתקשורת בחברה, אני מאמין שלבעלי חיים אין כלל זכויות אינהרנטיות, שנובעות מעצם היותם בעלי חיים. אני מאמין שכל זכות נובעת ממערכת מוסרית כלשהי, וזו מגיעה מחברה, וזו דורשת תקשורת. כך שבידי בני האדם, היצורים המתקשרים שיצרו חברה ומוסר, להעניק או לשלול זכויות.
אני לא אומר שלבעלי חיים אין כלל זכויות – יתכן שהאדם יעניק להן כאלה – אך אין בכך כל רבותא: האדם מעניק לפעמים זכויות – חסינות מפגיעה – גם לפרחים נדירים, חתיכות סלע זקורות שמישהו שם על גבעה, או עצים גדולים במיוחד.
עצי סקויה מוגנים (צילום: iStockPhoto)
אז למה בכל זאת יש לבעלי חיים זכויות מסוימות? איך נקבע אילו זכויות מגיעות להם, ואילו לא? למה בני אדם מעניקים זכויות אחד לשני, וזה כן אינהרנטי להיותם בני אדם, בניגוד למצב אצל בעלי החיים? אנסה לענות על שאלות קשות אלו.
כיצד נקבע האם מעשה מסוים הוא מוסרי או לא?
לפני שאנסה לענות על השאלה כיצד נקבע (לשון עתיד) מה מוסרי, אנסה לענות על השאלה כיצד נקבע (לשון עבר) מה מוסרי. לצורך כך, המודל שאני מציע הוא מודל אבולוציוני.
נתחיל בשחר האנושות – 30,000 לפני ספירת הנוצרים. התודעה האנושית כפי שאנו מכירים אותה מתחילה להגיח ממעמקי רשתות הנוירונים שבגולגלותיהם של בני האדם, ואלו נעים להם בקבוצות ציידים/לקטים קטנות ברחבי אפריקה ואירופה. לבני האדם יתרונות משמעותיים מול הסביבה שלהם: הם מסוגלים לרוץ וליצור כלים. אך עדיין החיים קשים מאד; עובדה שקצב ההתרבות איטי. אבל לבני האדם עוד יתרון משמעותי: הם יכולים לשתף פעולה.
חלק מהקבוצות יתרבו, וחלק יכחדו. מה יכריע את גורל הקבוצה? היכולת לרוץ משותפת לכל בני האדם. טיב הכלים שהם יוצרים גם הוא פחות או יותר אחיד בתקופה זו, על־פי הממצאים הארכיאולוגיים. ההבדל המשמעותי בין הקבוצות, אם כן, הוא טיב שיתוף הפעולה בתוך הקבוצה. זה יכול להשתנות משמעותית בין קבוצות שונות: התפתחות של רעיונות וכללי התנהגות היא הרבה יותר זריזה מהאבולוציה הביולוגית, ובתקופה זו – גם מהאבולוציה הטכנולוגית.
אז אילו כללי התנהגות נקבעו בהתחלה? זה לא משנה. אפילו אם נניח שהם התחילו עם כללי התנהגות אקראיים לגמרי, אז בתהליך ברירה טבעית של התנהגויות, ההתנהגות שתעזור לשרוד היא זו שתתפשט. די ברור שככלל, התנהגויות שיתופיות (או זולתניות) עוזרות לקבוצה, בעוד התנהגויות אנוכיות לא.
לדוגמא, משתלם לפתח התנהגות של הזנת פצועים וטיפול בהם עד שיחלימו, שכן אמנם בטווח הקצר זה מהווה נטל על משאבי הקבוצה (הפצוע לא מאכיל אלא רק אוכל), אבל בטווח הארוך יש צייד/לקט נוסף, שתוספת המזון שהוא יספק עשויה להיות קריטית. דוגמא נוספת: ברור שעדיף לחברי הקבוצה לפתח נורמות שלא מרשות לריבים פנימיים להגיע לידי רצח, שכן אבדן של חבר בגיר בקבוצה יכול להיות ההבדל בין ההישרדות שלה בחורף הקרוב או היכחדותה.
כמקרה מבחן לתיאוריה זו אפשר לקחת את שבט ה!קונג הבושמני ממדבריות הקלהארי, שהם דוגמא לשבט ציידים/לקטים ששרד ככזה עד העת המודרנית, בה התאפשר לחוקרים לתעד את התנהגותו. אצל בני ה!קונג אנו רואים התנהגות מוסרית לעילא ולעילא: כשחלק מסוים מזכרי הקבוצה יוצא לצוד, הם מקפידים לקחת איתם חץ שעשה אחד מהזקנים שכבר לא מסוגל לצוד, ולפגוע איתו ראשון בג'ירפה. זה מזכה את הזקן אוטומטית בנתח ציד משובח. כשהציידים מחלקים את הבשר בינם לבין עצמם ואיש החץ הראשון, אז כל צייד לוקח לו בשר שיספיק לו ולמשפחתו, ואז מחלק את הבשר הנותר כמתנה לאנשים אחרים. ה!קונג הם גם פציפיסטים קיצונים, ואין אצלם מקרים של אלימות בתוך הקבוצה. מי שאינו מקיים את מנהגי הקבוצה זוכה לקיתונות של בוז ולעג מצד שאר חברי הקבוצה, ולעיתים להתעלמות, עד שהוא נכנע למנהגים. (תודה לד"ר צילי דולב־גנדלמן מאוניברסיטה העברית)
בעצם אנו רואים שה!קונג פיתחו מודל מושלם להישרדות בסביבה המדברית והקשה בה הם חיים – אין בזבוז משאבים על אלימות פנימית, יש שיטה לחלוקה של הבשר כך שכל חברי הקבוצה זוכים תמיד לאכול מהצייד (אפילו אם לא השתתפו בצייד), ויש שיטה לשמור על המנהגים החיוביים האלה בלי לבזבז משאבים.
איני מנסה להסיק מההתנהגות של ה!קונג אחורה, ולהגיד שכך התנהגו לפני 30,000 שנים; אי אפשר לומר זאת באיזושהי מידה של ודאות. אני כן מנסה להראות מה 30,000 שנים של ציידות/לקטות בחברה אנושית יכולות לעשות, ואיזה מוסר יכול לצמוח מהן.
מדוע הכללים האלה עוברים אבולוציה? פשוט כי הם נבחנים מחדש כל דור, שכן הם עוברים מהורה לצאצא בדרך של אינדוקטרינציה, חינוך. זה גם הזמן בו הם עוברים מוטציות. מכאן, אגב, אני מציע גם הגדרה לחברה: חברה היא קבוצה של אנשים המחנכת את ילדיה בדרך דומה. נשארת פתוחה, כמובן, השאלה מתי דרכים שונות נחשבות "דומות".
טענתי, אם כן, היא שהחברה מפתחת לעצמה סט כללי התנהגות – מוסר – שיתרום לשגשוגה. בעצם, אולי עדיף לנסח את המשפט הזה כמשפט סביל: בחברה בה הפרטים מסוגלים לקבוע לעצמם כללי התנהגות, ובה כללים אלו עוברים מדור לדור, הכללים המתפתחים הם אלו שתרמו לשגשוג החברה.
כיצד נקבע (אנו, בעתיד) האם מעשה מסוים הוא מוסרי או לא?
בהינתן דילמה מוסרית מסוימת, אנו צריכים להחליט האם מעשה א' הוא טוב או לא טוב, מוסרי או לא. ואני מאמין שמתוך ההבנה שהגענו אליה בדבר מהו מוסר, אנו יכולים להגיע להחלטה. אני לא מציע אלגוריתם החלטה פשוט וקל, אבל אני כן מאמין שאם מסכימים לכל מה שכתבתי עד כה, אפשר להציע לפרק את השאלה הקשה "מה מוסרי" לשלוש שאלות קלות יותר: "מהי חברה" (בעצם, על מי חל המוסר שלנו; כאמור, ההגדרה כאן אינה חדה), "מהו שגשוג" (לאן כדאי להגיע) ו"כיצד להגיע לשגשוג בצורה אופטימאלית" (איך להגיע לשם).
אני מאמין שכך גם אפשר לחדד הרבה יותר את אי ההסכמה בין שני אנשים כאשר מתווכחים בשאלה מה מוסרי, מאחר והרבה מערכות מוסר גוזרות את מה שהן גוזרות מתוך תשובה לאחת מהשאלות הללו. לדוגמא, מוסר נוצרי אידיאלי, כזה כמו של אמא תרזה, בעצם ענה על השאלה "מהי חברה" ב"כל בני האדם כולם". המוסר התועלתני הקלאסי, אם ניקח דוגמא נוספת, ענה על השאלה "מהו שגשוג" ב"חברה משגשגת היא חברה שאושרם של חבריה מרבי".
ומה עם בעלי החיים?
שאלה טובה. כפי שהראיתי בחלק הראשון של המאמר, אין להם זכויות אינהרנטיות בכלל. אז מדוע בחר האדם להעניק להן מספר זכויות? כמו שנובע מהחלק הקודם, התשובה היא שהדבר תרם לשגשוגו. איך? נביט באופי ההגנה שמוענקת לבעלי חיים – אנו אוסרים בפועל על הריגה ופציעה של חיות בידי מי שאינו מורשה לכך.
יש כאן שני מקרים: או שהחיה היא חיית המחמד של מישהו, רכושו, ואז ההגנה שאנו נותנים היא הגנה לבעלים, לאדם, שנהנה מהחיה, וזה ברור שכדאי לחברה כמו כל הגנה על רכוש; או שהחיה אינה כזו, ואז בעצם יש כאן פציעה או הרג שלא לצורך מעשי, מה שנקרא התעללות. מה שאנו אוסרים עליו בעצם הוא סדיזם אנושי, שכן זה, בסבירות גבוהה, יופנה נגד בני אדם, ונגד זה כדאי לחברה להילחם. אנו כן מתירים הריגה של חיות, ואף גרימת סבל להן, במקרים שבהם יש בכך תועלת לחברה. אני חושב שאת ההבחנה הזו עשתה השפה האנגלית באופן אלגנטי יותר מהעברית: אנו מתירים use, ואוסרים על abuse.
אני לא אומר שבהכרח אי אפשר לתת לבעלי חיים זכויות נרחבות יותר, כמו איסור מוחלט לגרום להן כאב. אפשר להאמין שחברה שנותנת זכויות אלה תשגשג יותר מחברה שלא; אני אישית מעדיף חברה עם בשר ותרופות על פני חברה רגישה יותר. אבל אני כן אומר שאי אפשר לטעון לאי־מוסריות של גרימת סבל לבעלי חיים מטעמים של ליבם הפועם, או מערכת עצביהם החשה בכאב. כל השאלות המוסריות צריכות להידון מהזווית של מחזיקי המוסר ויוצריו – בני האדם.
|
קישורים
המודל החייתי - נגד ניסויים בבעלי־חיים
שבט ה!קונג - מידע נוסף (ומה זה הסימן הקריאה הזה)?
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש