 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר של ענבל עורר בי אסוציאציה לשיר אחר על אם וילד במלחמה אחרת. אני מביא אותו כאן לא לשם השוואה גרידא אלא כ"רפרנס" ובעיקר משום שלדעתי השיר נפלא. את השיר כתב המשורר דויד פוגל ככל הנראה זמן מה לאחר שחרורו מהכלא הצרפתי ב-1941. ב-1944 כלאוהו הנאצים במחנה ריכוז וכנראה נספה שם. אל תירא, ילדי, רק שני עכברים הם הקופצים מן השולחן אל הכסא. קטנים הם ממך ולא יוכלו בלעך. אל תירא, ילדי, רק אצבע הגשם היא, הדופקת רטובה בחלון - לא נפתח לו. החבא בי היטב, אני אמך. נמשוך ליל אפל מעל לראשנו ואיש לא ימצאנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שני השירים דומים יותר משזה נראה לעין. בשניהם אכן אם מגוננת על ילדה, אך אין זו האם החזקה והכל יכולה שתגרש את השדים הרעים, כי בשני השירים האם לא מגרשת אף אחד ולמעשה מפחדת לא פחות מילדה. בשיר של ענבל הם עדיין יושבים במקלט וידה של האם "עוותת פחד". בשיר של פוגל האם בעמדה של התגוננות: אין היא מגרשת את העכברים אלא רק מרגיעה את ילדה כי אין הם מסוכנים. אין היא מגרשת את הגשם אלא רק לא פותחת את החלון. הכל זמני, הכל מעמדת התגוננות פסיבית. ומעבר לכך היא אומרת "נמשוך ליל אפל מעל..." כלומר הלילה הוא מסתורם. לא האור, לא הכוח, לא המעשה. היא מגוננת לא כי היא חזקה יותר אלא כי היא מנוסה יותר, ערמומית יותר. הלילה, מסתורו של האפל והמסוכן הוא גם מסתורם של החלשים. מבטחה של האם אינו צוק איתן, דבריה אינם דברי נחמה אלא דברי אמת המלמדים את ילדה לא לפחד ממה שאינו מסוכן ולהתחבא ממה שניתן. שירו של פוגל אינו שיר נחמה אלא שיר של פיכחון. גם האימהות נגועה במציאות הקשה והיא אינה מחבקת את בנה בהבטחה שהכל יהיה בסדר אלא מלמדת אותו כיצד לגרום להכל להיות הכי בסדר שאפשר. ניתן לתפוס את השיר כדברי אם לבנה מנקודת הראות של הילד אבל גם ניתן לראותם כדברים קודרים על אימהות ועל ביטחון. שיר המבטא את חוסר היכולת של ההורה להגן על ילדו, את חוסר האונים, את ההכרח ללמד את הילד פרקים נבחרים בהישרדות במקום לחסוך ממנו את הצורך לשרוד. אפשרות זו אינה קיימת עוד. הרחבתי יותר מן הראוי לגבי שירו של פוגל אז אני אחדל פה. פשוט כל כך שמחתי לפגוש שוב את פשטותו המבורכת, את צלילותו שכה בולטות ביחס למשוררי תקופתו וביחד למשוררים בכלל, גם במדור זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיר של פוגל יש מסר שאלמנטים מסויימים של הטבע (עכברים, גשם) אינם מסוכנים; ואלמנט טבע אחר (חושך) הוא אפילו מגונן. זאת- לעומת בני האדם, שהם המסוכנים (איש לא ימצאנו). זה הזכיר לי את הספר של נאווה סמל "צחוק של עכברוש", שבו ילדה בת חמש מוסתרת בבור תפוחי אדמה, לאחר שהוריה -להבנתה- בגדו בה (במוסרם אותה לאיכרים, בלי להסביר). האיכרים עצמם משאירים אותה בבור, בחושך מוחלט, במשך תקופה לא ידועה (עד שתלמד בע"פ את "אווה מריה"). ובן האיכרים יורד מדי פעם בסולם (שרק את חריקת שלביו היא שומעת בחושך) ואונס אותה. הידיד היחיד שלה במצב הזה הוא העכברוש שגר בבור- שוב, לעומת אכזריות האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני כותבת שירה מסוג זה כמובן גם שירה אחרת אבל בעיקר כזות אולי פעם אשלך לך איזה שיר , דרך הגב יש לך עוד שירים כאלו ? אים כן תשלח לי כתגובה. תודה מראש |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |