 |
|
 |
||
|
||||
 |
האדם מת. ה''מורשת'' שלו, אם יש כזו, שייכת לעזבון. גם כלכלית וגם נפשית. ה''שם הטוב שלו'' כבר לא קיים. האדם נפטר. היחידים שנהנים, סובלים או מושפעים בצורה כלשהי (אם בכלל. יש כאלו שלא מושפעים כהוא זה) הם קרובי משפחתו. לכן, ההחלטה בידם. הדברים אמורים כמובן לכל יצירה אמנותית וגם ליומנים אישיים, מכתבים וכו'. כבוד ה''מת'' ופרטיות ה''מת'' זה למעשה כבוד המשפחה ופרטיות המשפחה. החלטה שלהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הוא כתב /השמיע צוואה -גם אז נתחשב 1 במה שביקש מישהו שלא קיים יותר ? 1 קרובי משפחה/עזבונו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להחלטות האלה השפעה פסיכולוגית משמעותית על אנשים חיים. אתה רוצה שכל יוצר יתלבט אם להשמיד את כתבי המגירה שלו (שאולי עוד יוכלו לשמש אותו בעתיד) שמא ימות ויורשיו יחליטו לפרסם אותם? אני, למשל, מעדיף לחיות בידיעה שמה שכתבתי בצוואתי יתקיים, גם במישור הרוחני וגם במישור הכלכלי. לא הגיוני, כמובן, אבל הפסיכולוגיה לא מתמצה בשיקולים הגיוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתלבטות שאתה מתאר רלוונטית לכל לבט של אמן באשר לפרסום כל יצירה. הפער בין יצירה למגירה לבין יצירה שפורסמה בחטף, או בעקבות לחץ של מו"ל/מפיק/אישי - אינו גדול. ישנם הרבה יוצרים שכתבו, הלחינו ופירסמו יצירות מנימי נפשם בעיתות מצוקה, משבר נפשי, משבר משפחתי וכן הלאה - וחלק מהיצירות האלו הן הגדולות בימי האנושות. אני משער שחלק מהיוצרים מתחרט ברטרוספקטיבה על יצירות שפירסמו לאורך חייהם. חלק ודאי שלא יודו בכך. לכן, אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול, ופטירתו של אדם נראית לי כגבול הגיוני.אין ספק שיש השפעה פסיכולוגית, אני מסכים לחלוטין. זה צריך להיכנס במסגרת השיקולים. אני חושב שקל יותר לדון על הנושא במידה ומדובר במכתבים או ביומן אישי. מערכת השיקולים, להבנתי, היא מהו הערך האמנותי בפרסום היומן (נמוך, נניח), אל מול הפגיעה בפרטיות או בזכויות האנשים המוזכרים בו שעודם בחיים. במקרה של יצירה של אמן, המשוואה הפוכה, הערך האמנותי גבוה, והפגיעה בזכויות האנשים שמוזכרים בו - נמוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין את הטיעון שלך. נראה לי שמקור הקושי שלי הוא במילה "לכן" לפני ה"אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול". בעיני זה Non sequitur. לאמן עצמו מותר, כמובן, להתלבט, להתחבט ולפעמים להתחרט, בדיוק כמו לכותב צוואה שעוסקת ברכוש פיזי. האינטרס של האנושות, גם אם נעזוב את הבעייתיות של המושג, יכול להפגע מכך שמיליארדר מחליט להוריש את כל הונו לעכבר המחמד שלו וצאצאיו עד אחרית הימים במקום לילדים גוועים ברעב או לחיפוש תרופה לסרטן, אבל דומני שמוסכם על כולנו שיש לכבד את רצונו של אותו בן זונה. אישית אני מרגיש אותו דבר לגבי מי שלא מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו, עם אותה מסקנה. מה שכן, כאשר מדובר ביצירת אומנות אולי אפשר לא להחליט מיד, כלומר להשאיר הכל גנוז למשך יובל או שניים, ופעם במאה שנה אפוטרופוס מטעם האנושות יוכל להחליט לפרסם את הגניזה. אני מתאר לעצמי שאם שייקספיר היה משאיר במגירה משהו עם הוראה לא לפרסם אותו הוא היה מתפרסם אחרי כמה דורות, אפילו אם הוא חסר ערך לחלוטין בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה חוקית: אחרי שבעים שנים זכויות היוצרים של בעלי העזבון פוקעות ונשארת להם רק זכות המותג (כמו שיש, לדוגמה, עם איינשטיין). מי יטרח להחזיק עזבון אם אסור לפרסם ממנו כלום? זה באמת יקרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק אני עליך. אני חושב שגם בצוואות רגילות, ביה''מ לפעמים פוסל אותן מכל מיני נימוקים. גם בצוואתו אדם אינו יכול לעבור על החוק ולעשות ככל העולה על רוחו. אני חושב שהמקרה המפורסם ביותר הוא כתבי קפקא שהסופר הורה להשמידם ויורשו הסופר והמו''ל מקס ברוד החליט לפרסם. כפי הנראה קפקא סבל מספק חמור ביותר בערך יצירתו הספרותית וראה בהשמדת כתביו אקט סימבולי שיסמל שלמות אחת של האדם ויצירתו המתכלים יחדיו. במקרה זה קשה להעלות על הדעת איזו טובה היתה מנחילה ליוצר, השמדת יצירתו. נראות לי העמדות גם של העורך מנחם פרי וגם של הרב שרלו. אם הסופר רוצה באמת בהשמדת יצירתו, יטרח להשמיד אותה בעצמו. ואם לא עשה זאת, מותר בהחלט להפר את צוואתו בכפוף לכמה חוקים רלבנטיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |