 |
וזאת מפני שזו השנה הראשונה שבה עברתי לתפריט של קריאה דיגיטלית באופן כמעט בלעדי. "קרסה" הוא כמובן דימוי ותו לא; אבל בכל זאת, יותר מ-60 ספרים דיגיטליים הועברו למדף הווירטואלי "סיימתי לקרוא", ועוד כ-20 עומדים על המדף כעת וצפויים לחיסול בזה אחר זה (בנייר היו ודאי גם כן כמה עשרות שהתגלגלו לידי). פשוט התמכרתי לקלות הרכישה (במבצעים התכופים) בחנויות הדיגיטליות למיניהן. חלפו הימים שבהם הייתי שבה מהספרייה עמוסת שקיות. השיטוטים בחנויות הספרים הפכו לבילוי תקופתי יותר מאשר למסע קניות. אם אני כבר קונה כעת ספרים הם ספרי שירה, רומנים גרפיים או ספרי יד שנייה.
החיסרון הגדול הוא כמובן שכעת אי אפשר להשוויץ בתוכן המדפים בפני באי הבית. אך הנה בא סקר זה ויישר את ההדורים.
לא אמנה את כל הספרים שקראתי כמובן, אציין רק את אלה שעשו עלי רושם או שיש מה להעיר עליהם:
טבעו של הכייף - ד. פוסטר וואלאס. מרתק לתקופתו, תחילת שנות התשעים. כמעט בלתי רלוונטי לימי התקשורת והבידור של ימינו, עם נטפליקס והתוכן המותאם אישית. בכלל, אני לא מאוד נלהבת מהכתרים שקשרו לפוסטר וואלאס, ולא בטוחה שהתרגום הבולמוסי של כולם לעברית אכן מוצדק. נכון שיש לו תובנות מבריקות כמעט בכל עמוד אבל הסך הכל די מייאש, מערער את עצמו - באמצע דיון בתופעה שלילית לדעתו הוא זורק פתאום "אוי שיט, אני חושב שגם אני עושה זאת לפעמים" ומתחיל להסביר היכן כשל (לא בטוחה למה אבל זה הרס לי לגמרי את חוויית הקריאה והפך אותו לבלוגר מהורהר יותר מאשר תיאורטיקן רציני). יצאתי עם תחושה של תיאור מבריק ומפורט אך ללא מסקנה או כיוון.
חוף מנהטן - ג'ניפר איגן - רכשתי לאחר שנהניתי מאוד מ"מפגש עם חוליית הבריונים" שלה שעסק במוזיקה ובזמן. גם "חוף מנהטן" הוא ספר סוחף, מקיף, עשיר, עם יכולת פנומנלית של הכותבת להביא את נימי התודעה של מאפיונר מריר כמו של ילדה פיקחית בת 12.
חיבוק גדול - רומן גארי. רומן ממזרי ובו זמנית אקזיסטנציאליסטי ועצוב מאוד, על בדידות אורבנית, על החיים בתוך ראשו של האדם הבודד, על ההיאחזות במוכר ובידוע. הנאה צרופה.
קונסטלציה של תופעות חיוניות - אנתוני מארה. למרות שמו הבלתי אטרקטיבי (הכוונה בסך הכל ל"סימני חיים ראשוניים", דופק, נשימה וכולי), זה ספר נפלא באמת. מביא את זוועות המלחמה בקוסובו, כולל מחזות של רוע צרוף, אך נותר כל הזמן מלא חמלה ומאפשר לנשום.
הפלא של אנה - אמה דונהיו - לא ספר גדול, לפעמים נגרר קצת, אבל עלילה מסקרנת מאוד שגם מתבססת על מקרים אמיתיים - ילדה בכפר אירי קתולי מוכרזת כקדושה שאינה זקוקה לאכילה עוד. גיבורת הספר מופקדת לבדוק אם אכן כך הדברים. התיאור של הכפר האירי נותן תחושת מציאות עזה.
סינמה נייר - אברהם הפנר. אוהבת מאוד רשומות אישיות של במאים על קולנוע, והפנר לא מאכזב.
סלח לנו - א', הומס. טרגי-קומדיה ביזארית משהו שהולכת ומתעדנת עד לדפי הסיום, הגיבורים חווים קטסטרופה אחרי קטסטרופה ויוצאים מחוזקים בכל פעם מחדש, זה לא ספר על עזרה עצמית, יותר על הכלה ועל אנושיות גדולה שמתעקשת גם אחרי תאונות, מחלות והתבזויות, ללכת לאכול כולם יחד פיצה בקניון.
"כל מה שעולה מתכנס" וגם "שלוש סופרות דרומיות" - לפלאנרי או'קונור יש השפעה מקפיאת דם. ולמעשה בכל פעם שאני קוראת אותה אני נדחפת לרצון לכתוב כמוה (ואז מודה לאל שלא).
צפון דרום - אליזבת גאסקל - סיפור אנגלי יפהפה מתחילת המהפכה התעשייתית, עם קונפליקטים בוערים של עיר מול כפר, קהילתיות מול קפיטליזם קשוח, אמונה והליכה בתלם מול יוזמה עצמית, וכמובן תלאות בדרך לסיפור אהבה. סופרת מתקופת דיקנס שלא הכרתי ושטוב שתורגמה כעת.
שטום (shtum) - עוד ספר עם נושא בלתי נסבל שמצליח לאפשר גם לרכי הלב לצלוח אותו. אב לילד אוטיסט על הצד הקשה של הרצף, מתמודד עם הצורך להיפרד פיקטיבית מאשתו כדי שלילד יהיו תנאים להיקלט במוסד מתאים יותר. למרות המשפט הקודם זה ספר מלבב וחם.
הזר המסתורי - מארק טוויין. ספר מעולה ומייאש. קראתי במקביל לספר של לאבקראפט ודעתי על האנושות לא ממש השתפרה.
"רכבות תחת שמירה צמודה" ו"הייתי משרתו של מלך אנגלית" - בוהמיל הראבאל - (היחיד שקראתי בנייר) - שני סיפורים של מספר ענק, מומלצים בכל פה. הראשון מביא הומור צ'כי במיטבו עם תיאור של תחנת רכבת בזמן הכיבוש הנאצי, וההתרסה כלפי הכובשים וכלפי מוסדות מנופחים בכלל. השני מגולל היסטוריה פרועה של מלצר בבית מלון בתמונות בלתי נשכחות של מלון רפאים שפועל ללא אורחים, למשל.
"החייל הטוב" - פורד מאדוקס פורד - גם הוא בנייר, די קשה להשיגו כנראה. סיפור של דקדנס שמתקפל על עצמו, קלאסיקה מומלצת מאוד מתקופה חביבה עלי ("התקופה היפה") ובית ספר לכתיבה באופן כללי, מבחינת פרישת העלילה, (חוסר?) אמינות המספר ועוד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש