 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מקווה שהמשפט הבא מתוך הכתבה יתברר כנכון: "גם אם לא מדובר במהפכה כלכלית, הרי שכן מדובר במהפכה תודעתית, שתאפשר לכל אב לצאת לחופשה מעט יותר ארוכה מכפי שהרשה לעצמו עד היום, ללא קשר לאישור המעסיק." זנדברג אמרה: "סוף סוף יקבלו האבות את הזכות המובנת מאליה להיות עם ילדיהם בימים הראשונים לחייהם בלי להיות תלויים בחסדי המעסיק" אלקין אמר: "אין לי ספק שישנה חשיבות עצומה להמצאתו של האב בימיו הראשונים לאחר הלידה." תכלס אני חושב שגם לפני החוק אמהות לא נסעו לבית החולים ללדת לבד, כשהאבות נשארים במשרד, וב 48 השעות הראשונות האבות היו תמיד חלק מהיחידה המשפחתית. החוק אמור להוסיף למינימום האולימפי הזה עוד כמה ימים, וזה טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זנדברג מתכוונת שסוף סוף האבות יטלו על עצמם גם את עול גידול הילדים מגיל אפס, כשם שהם נוטלים על עצמם לאט לאט את כל חובותיהן של האמהות. האמהות יכולות לעשות מה שבא להן, בלי לקחת אחריות על כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לך מושג כמה אין לך מושג. בוא נדבר על האחריות האולטימטיבית: כמה ילדים מתו באוטו כי האבא שכח אותם וכמה מתו כי האימא שכחה? "מנתוני ארגון בטרם לבטיחות ילדים עולה כי בין השנים 2008-2016 אירעו 382 מקרים של השארת ילדים לבד ברכב או של נעילה ברכב, בהם היו מעורבים 429 ילדים. 21 מן המקרים הללו הסתיימו במות הילד. מבין כלל המקרים שתועדו, יותר מ-60% עירבו השארת ילדים לבד ברכב. קבוצת הגיל הבולטת היא של תינוקות ופעוטות בני 0-3 המהווים קרוב ל-80% מכלל המקרים."1 מה אתה אומר? כמה מ 21 מקרי המוות היו מחוסר אחריות של האבא וכמה של האמא? 1 שני אחים נשכחו ברכב בדרום ומתו- מאקו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הרבה ילדים שנשכחו באוטו לא מתו בגלל ערנות של עוברים ושבים. עניין של מזל. לא דבר שצריך לזקוף לזכות ההורה השוכח. לכן חשוב יותר להתמקד בשאלה כמה שכחו. חיפוש בגוגל "אמא שכחה תינוק באוטו" מעלה שלל מקרים. המקרה המקומם ביותר של חוסר אחריות, ואפילו הפקרות פושעת הוא המקרה הזה: נעלה את התינוק ברכב עם פתק: "אני בקניות, אם משהו משתבש תתקשרו". 2. לקחת את זה לכיוון שונה לחלוטין. ללכת לשחק בקריירה או שאר שטויות של הפמיניסטית המודרנית כי "גמני רוצה" זה לא שכחה, אלא מהלך שמלכתחילה מקטין את האחריות כלפי הילד שנמצא בעדיפות נמוכה יותר. אתה מוזמן להתווכח עם הקביעה הבאה: כיום, אבות רבים נוטלים חלק פעיל יותר בגידול ילדיהם. הרבה יותר מאשר בעבר. אצל האמהות, המגמה הפוכה. פרשנות: האבות מגלים אחריות רבה יותר, האמהות פורקות עול אחריות והולכות לשחק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. יש לצערנו מספיק מקרים של שכחה, וכשאני בא לבדוק מי שכח אז במקרי ה"כמעט" עלולות להיות הטיות דווח וסינונים, אבל במקרי המוות (שוב, לצערנו) יש לנו תמיד את פרטי המקרה המלאים. לא רציתי להכנס לפירוט הזה אבל אני שאלתי אותך מתוך ה 21 שמתו כמה שכח האב וכמה האם ואתה ענית "גם אמהות שוכחות". אתה מבין שזו לא תשובה הגונה?1 2. אני לא מתווכח עם הקביעה "אבות רבים נוטלים חלק פעיל יותר בגידול ילדיהם. הרבה יותר מאשר בעבר" ואני מקווה שאתה לא תתווכח עם הקביעה "נשים רבות משתתפות בכח העבודה, הרבה יותר מאשר בעבר" מאידך הפרשנות היא שלך בלבד ויש משהו מטריד מאוד בנקודת המבט הלעומתנית שלך: ילדים גדלים במשפחה. בין אם זו משפחה מסורתית שבה האבא הולך לעבודה והאמא עקרת בית, ובין אם זו משפחה מודרנית בה שני בני הזוג עובדים, התא המשפחתי עובד בשיתוף פעולה. ההסתכלות שלך "האבות מגלים אחריות רבה יותר, האמהות פורקות עול אחריות והולכות לשחק" היא בעייתית כי היא יוצאת מנקודת מוצא של חוסר שיתוף פעולה בתא המשפחתי. בתנאים של חוסר שיתוף פעולה בתא המשפחתי המשפחה לא מתפקדת טוב ומי שנדפק זה הילדים. אם אתה מניח מראש חוסר שיתוף פעולה בתא המשפחתי עדיף לך לא להקים כזה. __________ 1 למען הסר ספק- שאלתי את השאלה שלי בתום לב. אין לי את התשובה מוכנה מראש, למרות שיש לי כמובן ניחוש, ואתה מוזמן לספור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אילו היה קל לבדוק כמה מתוך ה-21 היו אבות ששכחו וכמה אמהות, כבר היית מביא את הנתונים ולא שואל אותי על אותה סטטיסטיקה שאני לא מודע לה וקשורה באופן עקיף וקלוש לנקודה עליה אני מדבר. לכן אני לא רואה מה לא הגון בתשובה הזו. להיפך, אני רואה חוסר הגינות בשאלה הרטורית שלך, כשאין לך ידיעה ברורה על כך שאבות שוכחים יותר, ובכל אופן אתה מציג את הרושם בפני הקורא כאילו ידוע לך שכך הם פני הדברים. 2. אתה מנסה להציג את המשפחה המודרנית כאידיאליה מוסכמת על הכל, שכולה תוצר של שיתוף פעולה ויחסי גומלין. אני מנסה להצביע על החורים באידיאליה הזו. על חוסר שיתוף הפעולה, ועל מערכת יחסים שבה יש צד שלוקח ולוקח ולוקח כי הוא כל הזמן בוכה כמה מגיע לו, וצד אחד שמוכן לוותר ולתת ולהשקיע יותר, כי מתוך הגינות ואחריות, הוא רוצה לתת לצד השני מה שאולי מגיע לו. אז לא מדובר באידיאליה. לא מדובר בנשים שיצאו לעבוד כי היו מוכרחות, וגברים ששיתפו פעולה כי נדרש שיתוף פעולה. שיתוף פעולה היה במודל הישן והטוב. ואז בא שינוי. והשינוי בא על פי דרישתו של צד אחד. והשינוי ממשיך ומתקדם על פי הדרישות הבלתי פוסקות של אותו צד. איך זה עונה להגדרה של "שיתוף פעולה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. השאלה לא הייתה רטורית. אני לא נוהג להתנסח באופן כזה כלל. כשאני שואל שאלה אני מצפה מבן השיח שלי להגיב עליה. שאלתי מה דעתך אודות המציאות הכואבת של העדר אחריות הורית במירעה, רציתי להביא גם את הניחוש שלי ולבדוק מי משנינו קרוב יותר למציאות. אבל מהתגובה שלך מסתבר שהקרבה למציאות היא לא פרמטר שמעניין אותך בדיונים. 2. השינוי אינו באותה מערכת יחסים. ההורים שלי ושל אשתי (וכל הדור ההוא) לא שינו את המודל שלהם כשראו את הדור שלי מביא שתי משכורות הביתה. אני ואשתי משתפים פעולה בתא המשפחתי, היא לא שינתה את הדרישות שלה מאז שהתחתנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני אמור להיגב לזה? 2. כמובן שהשינוי איננו באותה מערכת יחסים ולא מתבטא באנקדוטות. דיברתי על מגמה נרחבת, בין דורית, אותה ניתן לראות בעין בלתי מזוינת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |