 |
|
 |
||
|
||||
 |
השד בבקבוק, טרור המתאבדים ששחרר ערפאת, משתולל ובינתיים מנצח: רוב העולם תומך בעמדות הפלסטיניות, ישראל סופגת מהלומות מדיניות וצבאיות והמורל הישראלי בשפל, ואילו הפלסטינים על אף אבדותיהם וסבלם שרויים באופוריה של ניצחון. ישראל לא יכולה להתיר לטרור הפלסטיני לנצח כי הוא לא יעצור בגבולות 67, כשם שהחיזבאללה לא הפסיק את פעילותו בגבול הצפון. למונח העמום "כיבוש" אין גבולות, טענת הכיבוש תיוותר בעינה כל עוד לא תתמלא במלואה תביעת "זכות השיבה", וגם אז ספק אם תחדל. דומה שהממשל האמריקני אינו מבין את המצב לאשורו. הוא שלח את פאואל לחפש באזור איזשהו מתג רציונלי שלחיצה עליו תפסיק את מלחמת השהידים הפלסטינית. אין מתג כזה שיגרום לשינוי המיוחל – הפלסטינים לא יהפכו בעתיד הנראה לעין לעם מפויס, פרו-אמריקני, שמשלים עם הסדר גבולות שישראל יכולה לחיות אתו, ונלחם בתוקף בטרור שהוא עצמו מייצר ומביא לו תהילה ועוצמה שאין לה תקדים ברחבי העולם הערבי. שליחות פאואל נועדה לכישלון. אז אם פאואל לא יועיל – מה יועיל? מרק גרכט, איש "מכון אמריקן אנטרפרייז", כתב במאמר בוול סטריט ג'ורנל שאפשר להפיק לקחים מהדוגמה האיראנית. המרטיריות כתופעה תרבותית ששובה את לבם של צעירים איסלאמיים (עד כה לא היה אף מתאבד פלסטיני נוצרי) צמחה באיראן עם עלייתו של חומייני לשלטון. היא מעוגנת עמוק באיסלאם השיעי שהאירוע המכונן שלו הוא מותו של חוסיין, בן הכליף עלי בקרבאלה ב-680. חוסיין נחשב ל"נסיך כל המרטירים". במהלך מלחמת איראן עירק (1980-88) הלהיבה מחשבת המרטיריות אלפי צעירים איראניים שששו להקריב את עצמם כדי לזכות בכל הכיבודים שהמוות על קידוש שמו של אללה מבטיח. התופעה המחשמלת הזו דבקה גם באיסלאם הסוני שבדרך כלל לא הביט על כך בעין יפה. אצל הפלסטינים אנחנו רואים התפשטות התופעה גם למתאבדים חילוניים ונשים. איך אפשר לעצור את ההתלהבות הזו? כותב גרכט: "בסוף 1987 הביא הקטל ההמוני של מלחמת אירן-עיראק לדעיכת תסמונת המרטיריות בקרב הגברים האיראניים. צעירים שהיו משוכנעים בדבר אחד בלבד, 'מלחמה! מלחמה, עד הניצחון!', נותרו אבודים והמומים. בתוך זמן לא רב הם החלו לתעב את המנהיגים שעודדו אותם לכך." המסקנה היא אפוא שרק מלחמה – ולא תוכניות רציונליות מסוגם של מיצ'ל וטנט – יכולים לכבות את ההתלהבות המרטירית בקרב הפלסטינים. אם לא ינחלו הפלסטינים אכזבה מדרך המרטיריות לעולם לא יהיה לכך סוף (והתופעה תמשיך להתפשט בכל רחבי העולם, כפי שתיאר תומס פרידמן במאמר חשוב בשבוע שעבר). ככל שההכרה הזו תיקלט מהר יותר בקרב קובעי המדיניות בממשל האמריקני, כך יקטן הטרור מהר יותר. את רוחו של אוסמה בן לאדן יש להדביר בכוח הזרוע לא רק באפגניסטן אלא גם בפלסטין. משא ומתן רציונלי עם תסמונת המרטיריות הניהיליסטית והבלתי מוסרית הזו, אינו אפשרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה נכון למקרה הפלשתיני באם אתה מאמין שהמתאבדים עושים זאת לשם התהילה, ולא משום הייאוש. אין דבר אשר ייאש או ''ינחיל אכזבה'' לחסר התקווה, או יפחיד את האדם אשר חייו אינם נראים לו שווים יותר ממותו. אכן, חוסר התקווה להשיג משהו יעצור את האדם הממוצע מלהתאבד באמצע פריז או ניו-יורק (בהתעלם ממקרי קצה פנאטיים). זה לא יעצור את המתאבד מג'נין אם חייו אינם חיים. המסקנה שאני מסיק מכך היא פשוטה. אנשים ששים להתאבד הרבה פחות כשהאופציה העומדת בפניהם היא חיים סבירים בקרב משפחתם. לא כל תקווה שלהם בהכרח הורגת אותנו. יש גם כאלו אשר מגנות עלינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לבדוק ולגלות בעצמך שרבים מן המתאבדים לא הונעו ע"י מצוקה חומרית או מנטלית כלשהי, אלא ע"י הסתה שטופטפה לאוזניהם במשך תקופה ארוכה. מתאבדי 911 אינם היחידים שהונעו ע"י הסתה ומקסמי שווא בלבד. באופן כללי, אחת ה"אקסיומות" התקועות בראשים המערביים הליברלים/מערביים/הומניסטיים אומרת ששנאה ואלימות מבטאים תמיד עוול ומצוקה לגיטימיים. לעיתים כה קרובות הנחה זו, המתחברת גם לנטייה המערבית להאדיר תרבויות פרימיטיביות, שגויה. ישנה אומה שלמה שמוכיחה את ההיפך. שנאה היא שם כלי בידי מנהיגים חסרי לב המובילים קבוצות של חסרי מוח, אל עתיד מתוק, אל עולם טוב יותר, עולם שכולו טוב -למנהיגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אני יכול לבדוק ולגלות זה? את הקולות מהרחוב הפלשתיני איננו שומעים בישראל, והסיבות שלהם כלל אינן מעניינות איש. לגבי הפסקה השניה, היא איננה מוסיפה הרבה מידע. גם ישראל טוענת כי השנאה והאלימות (או "מלחמה בטרור", כרצונך) אצלה נובעים מעוול הנגרם לה וממצוקה "לגיטימית" הנגרמת לה ע"י המתאבדים והטרור הפלשתיני. אם שנינו היינו ציניקנים, עוד הייתי תוהה לאיזו אומה בדיוק אתה מתכוון בדברך על מנהיגים חסרי לב המובילים קבוצה של חסרי מוח אל עתיד מתוק וטוב יותר. קשה מאוד לדעת את האמת לאמיתה. אינני בוחן כליות ולב. על פניו, נראה לי תמים להניח שבשעה שהטנקים דורסים את מחנות הפליטים ומשפחות נמקות בבתי סוהר צפופים הקרויים "כתרים", דווקא ההסתה המתוחכמת היא זו המשפיעה עליהם להתאבד ולהרוג באויביהם. אולי זה ככה. אולי מרגע שנאסור את כל המטיפים במסגדים ונסגור את רדיו הרשות הטנקים בעצם יפסיקו להפריע להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שנגעתם בשאלה שהתשובה עליה חשובה להבנת המציאות בימים אלה. האם השינאה היא תוצאה של הסתה או של כיבוש? אם נתבונן בפרספקטיבה של 10 השנים האחרונות, נראה שככל שהתמעט הכיבוש דווקא גדלה השינאה. דווקא כאשר %90 מהפלסטינים כבר לא היו תחת כיבוש, ולא ראו יותר חיילים במחסומים השינאה גאתה והגיע לשיא בדמות סדרה ארוכה של מתאבדים. למיטב הבנתי, מלחמות באופן כללי הן לא בגלל שינאה. שינאה היא רק כלי בידי פוליטיקאים(דיקטטורים בד"כ) המשמש להסית אוכלוסיות שלימות לתמוך ולבצע בפועל פעולות אלימות, המשרתות את המטרות הפוליטיות שלהם. אין זה סותר את העובדה שכיבוש גורם לשינאה. אולם אזרחים שניתנת בידהם הבחירה בין הקרבת עתיד ילדיהם על מזבח מלחמות מהעבר, לבין פשרה שתיטיב עם עתידם, בוחרים באפשרות השניה. ולכן אני מעריך שהחלק הארי של השינאה הוא תולדה של הסתה, ולא של כיבוש. מאז יישום הסכם אוסלו, לא רק שלפלסטינים ביש"ע אין אפשרות בחירה, בנוסף לכך הם נתונים תחת השפעתה של מערכת תעמולה משוכללת. לסיכום, הגורם הבסיסי למלחמות הוא *פוליטי*, ואני מאמין שגם הפיתרון יהיה פוליטי. מכאן נובע שלא תעזורנה "מחוות" בדמות וויתורים על שטחים, ואפילו לא יעזרו גלויים אנושיים טהורים וכוונות טובות כמו סיוע הומניטרי. מה שיביא לקץ הסיכסוך הוא פתרון *פוליטי* שמהותו דמוקרטיזציה, כלומר לתת לפלסטינים את האפשרות לבחור את עתידם. זה לא יקרה מהיום למחר, אולם בטווח הארוך כללי משחק דמוקרטים כופים מדיניות מתונה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |