 |
|
 |
||
|
||||
 |
יורם שחר, מרצה למשפט פלילי, בטור ב"הארץ": בלי קשר לערעור, וגם אם אולמרט ירצה את מלוא העונש שנגזר עליו, מי שחוגג מהפך בתרבות השלטונית אופטימי מדי. "ענישתו של אולמרט לא תפחית את השחיתות הציבורית יותר משהפחיתה אותה ענישתו של ידלין. השנים שבילה ידלין בכלא לא ייתרו את אלה שבילה דרעי, ואלה האחרונות לא הועילו בכלום לתקנתו של הירשזון. ייתכן מאוד שעונשו של אולמרט "הולם" את עבירותיו, אך הוא לא ירתיע אף לא אחד מאנשי הציבור היושבים היום במקומות שבהם הוא ישב בעת שעבר את אותן העבירות." שחר חושב שתיקון יכול לבוא לא מענישה (גם אם מוצדקת כשלעצמה), אלא רק משינויים מבניים בשיטה. הוא מביא דוגמאות מתחומים אחרים שבהם שינויים מבניים הפחיתו את הפשע. אנטי-דגדגן: הוא לא מציע הצעות קונקרטיות לתחום הנוכחי, את זה הוא משאיר לעמיתיו בחוג לממשל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון המובן מאליו הוא מינוי פוליטיקאים נורבגיים. קצת יותר ברצינות, ישראל נמצאת באחוזון ה 72 מבחינת המלחמה בשחיתות, לעומת צרפת ב 89 הולנד ב 98 ואיטליה ב 57. אני חושב שכל אדם סביר יסכים עם הדירוגים היחסיים ושהדירוגים בתורם מספיקים כדי לענות על השאלה "באיזו תדירות נתפסים פוליטיקאים בכירים בקלקלתם" (מובן שמתחת לאחוזון מסויים התדירות שוב יורדת). אם החברה מעוניינת בהפחתת השחיתות (לא ברור בכלל שזה נכון), יש דרכים לעשות זאת גם ללא שינויים במערכת השילטון, על ידי בניית מנגנוני אכיפה שיתחקו אחרי זרימת הכספים. התקווה היא שמנגנונים כאלו יהפכו את השחיתות למשתלמת פחות ומסוכנת יותר וכך ישנו את אופי המתמודדים על המשרות השלטוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוואת רמת השחיתות בין מדינות שונות לפי הרגשת הציבור, או לפי התדירות שבה נתפסים פוליטיקאים בקלקלתם, היא השוואה בעייתית. מדינה שבה לא נתפסים פוליטיקאים, זה לא בהכרח כי אין שחיתות אלא אולי כי אין פעולה לחשיפת שחיתות, שזה מצב יותר מדורדר מאשר מדינה שבה שחיתויות נחשפות. עלילותיהם של ספרי מתח משוודיה ונורבגיה הנערצות, למשל, נסובות פעמים רבות על שחיתויות במקומות הגבוהים והמקושרים ביותר. אם נושא חוזר ונשנה בגוף ספרותי כלשהו, אולי יש בזה יותר מדמיון ספרותי גרידא? לדעתי, דאגה למצב ישראל יחסית למדינות אחרות היא בזבוז זמן ואנרגיה, צריך להתרכז על ניקוי המדינה שלנו משחיתות, ובא לציון רוזן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יורם שחר מפספס את העיקר. העניין כאן כלל אינו הרתעה אלא עניין השיוויון בפני החוק. מן הסתם, אבירי שלטון הלגליסטיקה והפורמליזם המשפטי יאמרו שעניין השיוויון בפני החוק אסור שיהיה שיקול בעת חריצת דינם של נאשמים. אבל אנו שקצת פחות חרדים לשלומם של הפורמליזם והסכולסטיקה המשפטית וקצת יותר חרדים לשלטון החוק ולשיווי המשקל החברתי, איננו סוברים כך. כאשר המערכת המשפטית מצליחה להבהיר לנו שגזר הדין הוא פונקציה כל כך מוטית של מעמד הנאשם והתשלום שמקבלים עורכי הדין שלו, היא בעצמה טומנת את זרעי חורבנה שלה. בהזדמנות זו ברצוני להביע את הסתיגותי האישית מהאופן בו נדחתה בקשתו של רוה''מ להניח לאישתו במישור המשפטי בגלל מצבה הנפשי. אני לא חושב שעניין איסוף בקבוקי הפלסטיק או הקבלות המזוייפות לחשמלאי מספיק חשוב כדי להסתכן בהתאבדות של מישהו וכיוב'. לטעמי בעניין זה, אין מקום למערכת המשפטית. העובדות ברורות והבוחר אמר את דברו וכעת עליו לשאת במחיר. נ.ב. אחד הדברים שהדהימו אותי בתגובות של אנשים שדיברו באוזניי על הנושא הזה, הוא שדוקא חסידיו ומצביעיו של הזוג המלכותי לא מאמינים לאף מילה שלהם וטוענים שההצהרה על המצב הנפשי היא יוזמה עצמאית של עורך הדין שלהם וכי כל העניין הוא מעשה ערמה לחמוק מטוחנותיה של מערכת המשפט. נשמע כאילו הם בטוחים שהמדובר בתעלול מחוכם על חשבונם של הסמולנים או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוחר לא אמר את דברו בנושאים המשפטיים. הבוחר אמר את דברו בנושאים הציבוריים. הנושאים המשפטיים ממוסמסים בינתיים בצורה יעילה למדי על ידי היועץ המשפטי לממשלה ושות'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההפרדה שאתה עושה במשתמע בין "נושאים המשפטיים" ל-"נושאים הציבוריים" היא בעיניי לב העניין. בעיניי הנושאים המשפטיים הם אמצעים למען ה"ציבוריים" שהם המטרה. באופן מעשי, הייתי אומר שמי שמקווה לישועה מוסרית מן המערכת המשפטית, דינו שיתאכזב ולכן אני רוצה לשים את הדגש על התוצאה, השורה התחתונה ולא על פרטי הפרטים והדקויות של ספרי החוקים. אני רוצה לעסוק כעת בעניין קשה ביותר ואני מבקש את תשומת ליבו וסבלנותו של הקורא. כל מי שמעיין ואפילו עיון שטחי באמנת ז'נבה ה-IV, אמנת ז'נבה הרביעית [ויקיפדיה] מבין מיד כי מעשיה של ישראל בשטחי יו"ש נוגדים את רוח האמנה. גם מי, שכמוני, סבור שהאמנה הנ"ל היא בבחינת משפט הסכמי שהפרתו נפוצה יותר מאשר קיומו ואשר מסכים (שלא כמוני) עם דבריו של הפעיל היהודי-אמריקני שהיה גם נציג ארה"ב בועדת זכויות האדם של האו"ם מוריס אברם שאמר כי "היא [האמנה] לא עוצבה לכיסוי מצבים כגון יישובים ישראלים בשטחים הכבושים", חייב להבין כי אי אפשר ליישב את מעשי ישראל בשטחים עם רוח הדברים שבאמנה. מערכת המשפט הישראלית (עוד לפני שהסתיים תהליך התיישרותה עם הקונצנסוס הישראלי-ימני) היתה משענת קנה רצוץ לרוח החוקתית של האמנה. במקום להכריז על השטחים כשטח צבאי הנתון למרותו של החוק הצבאי שאינו יכול להתיישב עם הצהרת הכוונות של המשפט ההסכמי הבינלאומי, נטלה המערכת על עצמה את הגנתם של התושבים הכבושים, דבר שהוא גם קשה עד בלתי אפשרי מבחינה מעשית וגם סותר את רוח האמנה מבחינה עיונית. הנה כי כן, במקום שצה"ל יונחה לנהוג ע"פ האמנה כל עוד הדבר אפשרי מבחינתו, הצהיר הבג"ץ על קיום נוהג שלא ניתן להנהיגו. רוצה אני לומר, כי מן המערכת המשפטית, צריך לצפות לקיים את שיווי המשקל החברתי ולמנוע מצב של "אלמלא מוראו של החוק, איש את רעו חיים בלעו". לצפות מהם להוביל ולקבוע מוסכמות וסטנדרטים חברתיים-מוסריים, מקטן (נורמות התנהגות של אנשי השלטון) ועד גדול (היחס לאוכלוסיה כבושה), אינו חלק ממערכת הציפיות שלי. אם נחזור לעניין צרותיהם של רוה"מ וזוגתו, הרי ש"הנושאים המשפטיים ממוסמסים בינתיים בצורה יעילה למדי על ידי היועץ המשפטי לממשלה ושות"' הוא בבחינת הצפוי והמצוי ולא החריג לרעה. העבירות המיוחסות למשפחת רוה"מ הם בבחינת עבירות וחריגות של יומיום שמצד אחד לא הייתי רוצה שהטיפול בהם יוביל להתאבדות או התמוטטות נפשית של הנאשמת ומצד שני לא הייתי רואה בהם את החריג הסוטה הדורש החלפת שלטון שלא דרך הקלפי. החריגות והסטיות בהתנהגות אשת רוה"מ אינן מפתיעות איש גם ממצביעי בעלה ולכן במקרה זה כדאי לנהוג בחכמה ובחמלה ולא להקפיד בדין. אני סבור כי נתניהו בחדלונו ובחוסר המעש שלו מוליך את ישראל אל התהום של אובדן זכות הקיום, אבל איני סבור שהדבר הזה צריך להיות מוכרע בגלל צ'קים לא כשרים חוקית שנתנו לחשמלאי. העונש למנהיג כושל הוא הדחתו בקלפי ולא דחיפת אשתו הרעועה ממילא מעבר לסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>>עבירות וחריגות של יומיום הדג מסריח מהראש. הנורמות שקובעת המשפחה המלכותית מחלחלות לציבור. בפרשת עמדי המשטרה ופרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל המליצו להעמיד לדין את הזוג נתניהו. היועץ המשפטי החליט לסגור את התיק בנימוק של "קושי ראייתי" אך סיכם אותו ב"תמונה עגומה של ההתנהלות הקשורה בזוג נתניהו" וכתב כי "כך לא ראוי". אחר כך שמענו על חשבון המים של הוילה בקיסריה, על חשבון הגלידה המטורף, על גניבת כספי מחזור הבקבוקים. עכשיו זה חיוב המדינה בהוצאות פרטיות שונות. הייתי אומר שיש פה תבנית חוזרת. אילו החליט היועמ"ש להעמיד את בני הזוג נתניהו לדין לפני 15 שנה בפרשת עמדי, ולא משנה אם היו מורשעים או לא, אולי היו מבינים שהנורמות שלהם ירודות והיו נזהרים יותר בכספי ציבור משם ואילך. אבל מתישהו צריך לשים לזה סוף. הנורמות המוסריות במדינה סובלות מזה. "אם בארזים נפלה שלהבת..." אני אומר להקפיד בדין, כדי שכולנו נצא נשכרים. אולי עם ראש הממשלה צריך לחכות כי יש לו מדינה לנהל. אבל למה גברת נתניהו צריכה להיות אתרוג? וענין אחר - אם אמנם בריאותה הנפשית של שרה נתניהו מעורערת יש בכך להשליך על יכולותיו של ראש הממשלה פעמיים: האחת במעמסה היומיומית הנוספת שמוטלת עליו אם הסיפורים נכונים, והשניה מטילה ספק בכישורים שלו באופן כללי: הבנאדם התחתן שלוש פעמים וזה הכי טוב שהוא הצליח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לפיסקה האחרונה: גם פולה בן גוריון לא היתה מאה אחוז, ועדיין בן גוריון היה מנהיג גדול למדינה הזו. אין כאן טענה שנתניהו שווה במנהיגותו לבן גוריון, אלא שתפקודה ושפיותה של הרעיה איננו הכרחי. בנוגע לנישואין השלישיים, הם התרחשו לפני שנים, כמסתבר - לפני שמצבה היה גרוע כל כך. כבר בפרשת הקלטות הם עמדו לפני גירושין ונתניהו בחר שלא לפרק משפחה בה יש לו שני ילדים, ולנסות להשיג משהו טוב יותר - בפעם הרביעית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |