 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאמר מעניין על נושא טעון למדי. הוויכוח בין הצדדים נשמע מעט פשטני - הרי הטענות שם הן טעונות שניתנות לבדיקה ומן הראוי שהעוסקים בתחום ייזמו מחקרים ארוכי טווח אחר המנותחים להערכת השתלבותם בחברה (כמו שנעשה בהערכת היעילות של ניתוחים רבים אחרים). הרומן Middlesex של Jeffery Eugenides (אאל"ט) עוסק בדיוק בסוגיה הזו, ונוקט את הקו המתנגד לניתוחים מאותם נימוקים שהוצגו כאן. בספר מנמקת הדמות הראשית את בריחתה מהבית כשנודע לה שהוריה רוצים שתנותח (ותמשיך לחיות כנקבה שגודלה עד כה) בכך שאינה מעוניינת לאבד את איבר המין שלה ואת ההנאה המינית. המחבר מציג את עמדת ההמסד הרפואי דרך "הצצה" ליומניו של הרופא המטפל שקובע כי בשיקול הכולל, אובדן ההנאה המינית נדחה בהשוואה להקלה על ההשתלבות בחברה (אדם שחי וגדל עד גיל 17 כאשה, ובהצלחה מרובה ללא כל פקפוק, ישתלב בקלות יותר כאשה מאשר בנסיון לחקות גבר). בסופו של דבר הדמות אינה עוברת את הניתוח ועוברת לחיות כגבר. המחבר מציג זאת כנצחון של הדמות והוכחה לצדקת דרכה, אולם בבחינה ביקורתית יותר של התוצאה זה לא כ"כ ברור - במשך עשרים השנה לאחר מכן (מאז הגילוי שהדמות היא אינטרסקס ועד לזמן הסיפור) הדמות אינה חווה אף מערכת יחסים יציבה וקוטעת היכרויות חדשות כאשר הן מתקדמות במישור המיני כיוון שהוא מתבייש לחשוף את גופו בפני בנות זוג.כלומר אותם קשיים שחזה הרופא. ולגבי הסלידה של החברה מהעמימות הזו - מישהו פעם המחיש אותה בעובדה שלמרות שקל מאוד לשכוח את שמו של אדם שנתקלנו בו, הדבר האחרון שנשכח הוא מינו |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק חשבתי על זה היום - התחלתי לקרוא ספר שמתחיל באיבוד זיכרון של הגיבור, שמתעורר בחדר לא מוכר. הוא גם לא מכיר את עצמו במראה, מסתכל ורואה בחור עם מאפיינים כאלה וכאלה, ומציין לעצמו אותם. אבל בשום מקום בתיאור הרגעים שלפני ההתבוננות במראה, שבהם הוא לא זוכר מיהו בכלל, לא עבר לו בראש שאולי הוא אישה. כלומר הוא קיבל את השתייכותו למין הגברי כברורה מאליה. עוד דבר - בדיון הרפואי כאן ובדיון על זכות ההורים להחליט על ילדיהם הלכו לאיבוד השאלות הקיומיות והחברתיות: האם אנשים חופשיים להחליט על גורלם במנותק מן המאפיינים הפיזיים שלהם? האם כל מאפיין פיזי שווה ערך לתכונה נפשית, ואם לא, איזה מאפיינים כן קובעים ואיזה לא? האם אגודת בעלי התוספתן המוגדל יכולה להוות נקודת התייחסות להגדרה עצמית עבור אנשים שמשתייכים אליה? אמנם, סביב איברי המין יש מטען תרבותי עצום שלתוספתן אין - האם, אם נתגייס מספיק לטובת העניין, תוך דור-שניים יוכל להיווצר מטען כזה סביב התוספתן, כפי שנוצר למשל במקרה הרצף האוטיסטי? (או איבר אחר, גלוי יותר, נניח כפות רגליים גדולות?). כמה טוב שבאייל תמיד אפשר לסמוך על מישהו שיענה. ואם לא מישהו, אז אלמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוי! לא מזמן קראתי אותו, מעניין לקרוא את המאמר הזה עכשיו. אבל לא זה הספר שהזכרתי בתגובתי, אלא "כריש זיכרון": http://www.text.org.il/index.php?book=0802074 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שיש בדיון הישן פתיל מעניין שקשור איכשהו: תגובה 512676 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן! אני כבר באמצע. הוא מעין מורקמי על ספידים :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם כמה מאפיינים מגדריים שגם אדם שאיבד את זכרונו יכול לזהות על עצמו עוד לפני שהוא ניגש אל המראה, בראש וראשונה חזה מפותח אצל אישה ושעירות ברמה ''גברית'' אצל גבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בהנחה שאתה מתעורר כ"לוח חלק" ומבחין שזרועותיך שעירות, הלא תציין את העובדה הזו בפני עצמך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, שאלה נלווית (או עיקרית) היא אם קיימת איזו "תחושה פנימית" לגבי המין/מגדר. ה"תחושה" הנ"ל היא נושא שדוקא טרנסג'נדרים מרבים לציין אותו. עפ"י סיפוריהם, הם "הרגישו תמיד", מאז ילדותם, עוד לפני שעברו טיפולים, ניתוחים וכו', את חוסר ההתאמה בין התפקיד החברתי לבין המין/מגדר שהוא מינם ה"אמיתי", מבחינתם (נדמה לי שהחוויה הזאת מופיעה יותר בסיפורם של המוגדרים חברתית כגברים מאשר אצל המוגדרות חברתית כנשים, אבל זאת רק התרשמות אישית שלי). אם יימצא הסבר לחוויה פנימית זו, ואם אכן ה"תחושה" היא אמיתית, כלומר - מבוססת ביולוגית - הרי היא בודאי קיימת גם אצל הבנויים פיזית ומתפקדים חברתית ומינית בהתאמה לחלוקה המקובלת לגברים ונשים. אם זה כך, אם התחושה הזו היא ברורה ומובנת מאליה גם אצל כל ה"נורמלים" הללו - אזי גיבור הסיפור אינו צריך לציין לעצמו באותם רגעי התעוררות את מינו/מגדרו, כשם שאינו צריך לציין לעצמו שהוא שייך לתת-מין "אדם", Homo sapiens sapiens, ולא "כלב בית", Canis lupus familiaris - פרטי המידע האלה "צרובים בו" באופן טבעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושה פנימית כזו מושפעת מאוד משנים רבות של חיים בחברה של גברים ונשים. ההכללה של "המין אדם" ו"המין כלב" היא חלק מהתרבות שלנו, במידה רבה. האם אדם שגודל ע"י זאבים ירגיש אדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, רק הגיבור מהספר - בינתיים התקדמתי עוד מספר עמודים, הספר הופך מרתק יותר אבל החורים ההגיוניים בעלילה רק גדלים. למשל, הוא עומד בבית שאינו זוכר כלל, פותח את המקרר ומחליט להכין ארוחת בוקר אנגלית. אם נמחק לו כל הזיכרון לגבי עצמו, הלא יימחקו לו גם מתכונים שלמד במשך חייו, או הידיעה מהי ארוחת בוקר אנגלית? או שהוא זוכר את המתכון במנותק מהנסיבות בחייו שבהן למד אותו? או שיש חלק במוח האחראי על המתכונים? (אם כי בספר מצוין שההפרעה שלו נפשית ולא פיזית, כך שאני הולכת לאיבוד שם לגמרי מבחינת אמינות. אבל הוא כתוב היטב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשכחו מהכל. הספר קיבל תפנית סוריאליסטית שמייתרת את האבחנות על הפרעה נפשית (אבל לא את הבעייתיות שהזכרתי קודם). מוזר ומעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יכולה לשאול אותה שאלה בקשר לשפה עצמה, כלומר איך הוא חושב במלים. ''זכרון הצהרתי'' (ע''ע) הוא מה שנפגע באמנזיה, ''זכרון תפעולי'' הוא משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כולל הזיכרון התפעולי? האם יכול להיות שהוא יזכור למשל סרט בשם "מועדון קרב", אבל לא יזכור את עצמו הולך לצפות בסרט הזה? כי כל מאבדי הזיכרון למיניהם, בסרטים ובספרים, פועלים בתוך ארטיפקטים של תרבות בלי בעיה. מקסימום לא מעודכנים במה שהעיתונים מספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין ''לא יזכור'', צריך גם להבדיל בין בעיות איחסון חוויה חדשה לעומת איחזור מהזיכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת רציתי לשאול אותך אם הסרט אמור להיות ריאליסטי מבחינה רפואית, כי אני לא בטוחה שבמציאות קיימת אמנזיה רק על בסיס פסיכולוגי, ודאי לא אמנזיה גורפת ובלתי הפיכה שבה אדם שוכח מיהו ולא שב להיזכר. זכרון תפעולי הוא זכרון של מיומנויות שנטבעו בנו על ידי שינון וחזרה. אני לא בטוחה שההגדרה מדויקת, ויקי תדייק יותר, אבל הכוונה לפעולות שאנו עושים בלי לחשוב עליהן באופן מודע, כמו רכיבה על אופניים, דקלום שיר, התלבשות, שפה, ואני חושבת שגם נגינה. אינני יודעת אם נגינה שייכת באופן מובהק לתחום הזכרון התפעולי או שמעורב בה דבר נוסף, כי זו פעולה כה מורכבת שנראה לי שמוקדש לה אזור מיוחד במוח. האדם בעל האמנזיה החמורה ביותר הידוע לרפואה הוא קלייב וויבר, פסנתרן ומנצח לונדוני לשעבר. בשנת 1985 הוא נתקף על ידי וירוס ההרפס, אותו וירוס שתוקף את השפתיים אחרי הצטננות ומוכר לנו, אלא שהווירוס לא תקף את שפתיו אלא את מוחו. אין לו זכרון אפיזודי כלל, הוא לא זוכר דבר מעברו, והזכרון הקצר שלו נשמר למשך 10 שניות ולכל היותר 30. הוא חיי בתוך הרגשה מתמדת שזה עתה הקיץ מתרדמת ארוכה נטולת מחשבות, מראות, או חלומות. הוא אינו זוכר אירועים ואינו זוכר פנים, מלבד את אשתו. בכל פעם שהיא נכנסת לחדר, אחרי שיצאה לרגע למטבח למשל, הוא קם אליה בעיניים זוהרות משמחה, מביט ממושכות בפניה, מחבק אותה ומזמין אותה לרקוד. בקליפ הזה, מתוך סרט דוקומנטרי עליו, אשתו מובילה אותו לתוך הכנסיה לעבר הפסנתר. הוא אומר: ככל הידוע לי אין לי קשר למוסיקה ולא ניגנתי תו אחד בחיי. היא: אתה עדיין מנצח טוב מאד ומבצע טוב מאד ויש לך קול יפה. הוא: אני לא יודע מזה. היא: אני יודעת כי שמעתי אותך. אתה מנגן נהדר. הוא: לא ניגנתי תו אחד בחיי. (מתיישב אל הפסנתר) ___________ הנה עוד קליפים שמצאתי מהסרט לפי הסדר. התובנות וההבחנות של אשתו הן עמוקות ויפות מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אצפה. עלילת הספר ''שלי'' כבר מזמן סטתה חדות לכיוון המדע הבידיוני, כך שהסברים רפואיים לא תופסים לגביו כרגע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת ועוד: תגובה בשרשור הזה שתכלול התייחסות לעקומת הפעמון תיחשב כ"גודווין". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שקובעת הכותרת: מבחן התוצאה.איברי מין, מסיבות ברורות, מהוות נקודת ייחוס משמעותיות וראשונות במעלה להגדרה עצמית. הן מבחינת השיוך למין מסויים והן מבחינת "הדירוג הפנימי" בתוך אותו מין (איבר מין זכרי קטן וכו'). האם גם איברים יכולים להוות נקודה שכזו? בסופו של דבר כן, לרוב כאשר האיבר מופיע בצורה חריגה מספיק או גורר הפרעה תפקודית משמעותית. אנשים בעלי קומה נמוכה מייחסים לגובה משמעות רבה יותר בהשוואה לאנשים בעלי גובה ממוצע, כמו גם חרשים ודוגמאות אחרות. אפילו צבע עור משמעותי מספיק כדי שאנשים יגדירו את עצמם לפיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גודווין! אתה עונה לנקודות שכבר התייחסתי אליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שכבר שמענו את ההכרזה הזו יותר מדי פעמים, עולה השאלה: איזו מפלצת נוצרה ע"י גודווין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שניסיתי לומר היה, שצבע עור, כמו גם מגדר, הם מאפיינים טעונים תרבותית. אני ניסיתי להכניס לתמונה הבדלים פיזיים שאינם טעונים תרבותית (כרגע?) ולבדוק את הנושא באמצעותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, ואני מסכים (דוגמת החרשים עלתה כמה פעמים). התכוונתי לגודווין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 571829 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. אם זה קשור לחידת הטריוויה שלך אני לא בעסק :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא, כמובן, למרי גודווין, שכתבה סיפור על מפלצת בשביל תחרות סיפורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה לא שלי זה לא מעניין ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא מבינה מה עניין גודווין ועקומת הפעמון ומה מותר ומה אסור לומר בדיון הזה. את יושבת ראש מאד נוקשה! לשאלתך אם מאפיינים אחרים יכולים להיות טעונים תרבותית אני חושבת שהתשובה היא כמובן. זה הרעיון של גזע נבחר. אני, למשל, מתקנאת בשמאליים, כי זה יוצא דופן והם נהנים להשתייך לפלח החוצה אומות וגבולות הזה והם מחשיבים את עצמם כקבוצה עילית בעלת IQ גבוה וכשרונות מיוחדים... את ודאי מכירה את הניסוי המפורסם (והמושמץ) של הכיתה שהמורה חילקה אותה לכחולי עיניים וחומי עיניים ויצרה בכך מטענים תרבותיים מלאכותיים שלא היו קיימים קודם. אז אולי עיניים הן לא דוגמה טובה כי הן גלויות, ועיניים כחולות ממילא שייכות ל"גזע" בעל עליונות, אבל אני מאמינה שאפשר לעשות את אותו ניסוי עם גדולי אוזניים וקטני אוזניים, או עם אברים נסתרים כמו התוספתן בדוגמה שלך, בעזרת צילומי MRI... ואוי לאלה שיתפסו מזייפים. אם חרגתי מכללי הדיון זה בטעות, מבלי דעת :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר פירוט לגבי הניסוי המושמץ הזה, ומה בדיוק הוא הוכיח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה אמריקאית חילקה את כיתתה לכחולי עיניים בעל זכויות יתר ולחומי עיניים. מטרת הניסוי היתה להמחיש לתלמידים גזענות. Jane_Elliott [Wikipedia] הניסוי מושמץ כי "חומי העיניים" נושאים איתם את צלקות הניסוי הזה עד היום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |