 |
|
 |
||
|
||||
 |
עורך מוסף ב"הארץ", שי גולדן: נהרות הקיטש המטורפים האלה עומדים להיצבע בקרוב מאוד באדום של דם. זאת הדרך היחידה שהאנשים כאן מכירים". "החדווה בה אנשים מתקבצים סביב פולחן האבל על משפחת פוגל היא כמו סדנת גיבוש לאומית לפני היציאה לסיבוב שפיכות הדמים הבא. רק בדם אנחנו מבינים". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שי גולדן עשה לא טוב למוסף. הכתבות לעתים קרובות טובות מאוד, אבל החומר המערכתי מרגיז. ארבעה עמודי פרפראות בהתחלה, בכותרת ''תוצרת הארץ'', ורובן נכתבות מזווית פוליטית, והזווית הזו היא תמיד, ללא יוצא מן הכלל, שמאלנית שטחית-תבוסתנית. שטחית כי היא מסתפקת בהצהרת עמדות-סיסמאות לא מנומקות, ותבוסתנית - לא מול הערבים, כמו שתמיד האשימו את השמאל, אלא מול הימין. זה נראה כמו השתכשכות בשלולית של צודקים שיודעים שהם כבר הפסידו את המערכה, ונשאר להם רק לקטר על כך באופן חסר מחויבות. לכאורה השטחיות היא במודע, כדי להיות גם קלילים ומשעשעים, אבל זה מייגע ולא שנון. משני צידיו מוקף המדור בדורון רוזנבלום, שאני עדיין מעריך את כתיבתו אבל הפסקתי מזמן לקרוא כי הבנתי את הקטע והוא טוחן את אותם מים (לפחות כך אני מתרשם מרפרוף סופר-שטחי כבר כמה שנים), ובסייד קשוע. את קשוע אני כן קורא, והוא כבר שיפור ניכר - היחס שלו לנושא היהודי-ערבי באמת מורכב, ולפעמים הוא גם מצליח לשעשע. ב''תוצרת הארץ'' אני כן רוצה לציין לטובה את ''ראיה חותכת'', מדור של טל ניב שמנתח צילומים. גם הוא לפעמים מגיע בסוף למסר שמאלני שטחי-תבוסתני, אבל לפעמים אין מסר, ובכל מקרה הוא תמיד מראה לי עולמות שלמים בתמונה שלפני כן חמקו ממני לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לפני שנים מספר גולדן כתב ל''מקור ראשון'' דווקא. איירתי את הטור שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה המקום להמליץ על ספרו האחרון של קשוע "ויהי בוקר". שלא כמו ספרו הראשון או טוריו (לפחות הישנים שבהם אותם עוד הייתי קורא), הספר הזה לא מכוון לשעשוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את ''ויהי בוקר'', אבל קשוע פרסם עוד ספר מאז, ''גוף שני יחיד'', שאותו קראתי וגם נהניתי. מאידך, אולי יש לי סף שעמום נמוך אבל על טוריו של קשוע בהארץ התחלתי לוותר מדי פעם, כי גם אצלו מתחילה בעיה קלה של מיצוי, ומיחזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 לגוף שני יחיד, מהנה אם כי לא מושלם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי ספר של קשוע ובכל זאת נדמה לי שרבדים שונים של מקוריות ונון קונפורמיזם המיוחסים לו נובעים יותר מדמיונם של מבקריו וקוראיו היהודיים מאשר מתוך דבריו שלו. סייד קשוע אינו הפניקס של מחשבה ערבית-מוסלמית לא שגרתית שאינה הולכת בזרם המרכזי. איני בא בטענות כלפיו. אני מניח שלא פשוט להיות ערבי בישראל דהיום וחיים בתוך התפר הוירטואלי שבין יהודים לערבים אינם אפשריים. דרישה כזו ממישהו משולה לדרישה ממישהו למות על מזבח רעיונותיו. יחד עם זאת זה עדיין מוזר שבתוך קבוצה כל כך גדולה עם מורשת תרבותית עירונית בת למעלה ממילניום, קשה כל כך למצוא את אוטו וינינגר, דוד פוגל או אפילו חנה אהרנדט הערבים (מוסלמים). כפי שאנו רואים בזמנים אלו הערבים ניחנים באומץ לב אזרחי בלתי מבוטל. דומה שאומץ לב אינטלקטואלי הוא נדיר אפילו יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הערבי הראשון, והנערץ ביותר על העולם הערבי, (קוראן) מטיף לצייתנות ולא לחוצפתא כלפי שמיא. אגב, נא להבחין בין ערבים לבין מוסלמים. רוב התרומות המוסלמיות למדע היו של לא-ערבים שכתבו בערבית. כשם שלא תקראו לתרבות אירופה בימי הביניים ''תרבות רומאית'' רק משום ששפת התרבות אז היתה לטינית, אין סיבה לקרוא לכל המוסלמים המשכילים בימי הביניים ''ערבים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילית לנו את א..פגניסטן (או שלא). תגובה 538209. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שזה חלק מהבגרות שלכם בהסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קראתי שמייחסים לו אף אחד מהדברים שאתה כותב. לדעתי, ואני חושב שזו דעה שגרתית, ייחודו הוא פשוט הפוזיציה שממנה הוא כותב, וההתייחסות האמביוולנטית שלו לאותה פוזיציה. במפורש אין לו מניפסטים, ממש להיפך - כל כתיבתו היא מין תבוסה של מניפסטים - לכן בוודאי שאינו יכול להיות ''פניקס של מחשבה'' וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התיחסתי לאיכות כתיבתו או מידת הנון קונפורמיזם שבה. הערתי מתיחסת לכך שבהתבטאויות פומביות עמדתו זהה בדיוק לעמדה הסטאנדארטית של ערביי ישראל (ההגונים. למעשה זו העמדה המונוליטית שלהם שהחריגים ממנה הם מיקרוסקופיים). אין מה לבוא בטענות לבן אדם על העדר נון-קונפורמיזם, אבל מותר להעיר על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר את מה שאתה קורא ''התבטאויותיו הפומביות'', אבל יכול לנחש לאור מה שהוא מספר על התבטאויות כאלו בטוריו, שהם אוטוביוגרפיים (תוך שאני לוקח בחשבון שכנראה לא כל מה שהוא מספר שם אמת, וזה לגיטימי כמובן). אתה מתכוון כנראה למה הוא אומר כאשר מראיינים אותו, והוא צריך להופיע בגלוי, בשם עצמו, וברצינות. בטורים הוא מצייר את הדמות של עצמו כנעבעך שנדרש שלא בטובתו להופיע ולהתראיין ולהביע דעות ''ממלכתיות'' (כלומר, ''הדעות הנכונות'' של ערביי ישראל), כשהוא בכלל חושב ומרגיש דברים אחרים (לאו דווקא סותרים ישירות את הדעה הרשמית, אלא יותר מעורפלים ועמוסי סתירות בתוך עצמם). הפרדוקס היפה הוא שבעצם גם הטורים שלו הם הרי התבטאות פומבית - אבל תחת כובע הליצן, שמאפשר לו יותר חופש ביטוי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |