 |
ראשית, ברכות לאייל על חידושו של מדור השירה. נקווה שישתווה ואף יתעלה על קדמו.
היות שהשיר הגיש עצמו לשיפוטנו, אני מרשה לעצמי, בטון דידקטי מיושן, לכנותו "ראוי אך טעון ליטוש" (תמיד רציתי להיות מורה עברי בימי הפלמ"ח). עקרונות המבנה והמשמעות שלו, ומיד אעמוד על טיבם, בהחלט ראויים בעיניי, אבל לשונו, כפי שהוער פה, נוטה לא פעם לטריוויאלי. בכל זאת, שוב אשים עצמי שופט, אני חושב שלשון השיר מביעה זרימה ועיקרון מארגן ואפילו עצמה. היא גם מראה לנו עד כמה עלינו, משוררים וקוראים, לשוב ולשקע עצמנו במאגריה הבלתי נדלים של העברית. אני אנסה קצת לגשש אבל למען שטף הדיון אני פוטר עצמי מהסתייגויות בסגנון "לדעתי" או "לעניות דעתי" ואביע לא מעט שיפוטים לטוב ולרע. עם הקוראים והכותב הסליחה על טון שעלול להישמע מתנשא.
לתפיסתי, השיר עומד על כפל המשמעות והתפקוד של דם כסימן, כמכונן וכמכרית של חיים. בבית הראשון הדם מביא חיים ואכן אווירת הבית צלולה. אותה רוח רעה בבית השני הרי היא גם כמטפורה לאיזה טירוף או חיידק מחשבתי וגם היא רוח האדם עצמו אשר שולטת בגוף ומניעה אותו למעשה. מהו המעשה? שפוך והישפך, הרוג והיהרג. "מלא את הארץ" בלשון המקרא להתרבות והתפשטות עם ישראל, "צבע בקתות" מרמז לטבח כקרבן וכמקרבן אך גם לסימון המשקופים במכת בכורות, והרי זה שימוש נוסף לדם כאמצעי הצלה לקבוצה אחת ואבדן לאחרת. בקיצור, מעין חגיגה מטורפת של דם לשימושיו. משנתבררה לנו משמעותו הכפולה של הדם בבית השני, היא נחשפת גם בראשון: בא מלב אחד וסובב גוף אחר, מכלי לכלי – מגוף לגוף, זורם במורד הגוף הפצוע, הדם "מבטיח" כהבטחה האלוהית לזרע ישראל שפירושה גם שפיכת דם, והדם סב וסב בעליצות כסביבון "סב סב סב" – דימוי משובב מנקודת מבט פסיכופטית.
אֲנִי הָלוּם מִפְּחָדִים וּמִיֶּדַע הוא צירוף רענן וקולע בעיניי אבל הייתי משמיט את ה-מ: הלום פחדים. ומדוע "ידע"? – הרי הפחד הוא ממה שידוע שיקרה. זוהי כפילות. הבית כולו משלב איזו רעננות עם חומר מקראי, אם כי לא הצלחתי לעמוד על טיבו לגמרי. זהו המימוש של אותו מעגל דמים, פשוטו כמשמעו: הקרבן השחוט (כלומר קרבן השחיטה) מצטרף למעגל ורוקד על הדם שלפתע קיבל תפקיד של בימה. כלומר הוא מצטרף למחול המטורף באופן מילולי, וגם באופן מטפורי – כרוקד על קרבנותו ועושה בה קרדום לחפור פה וכך ממסמס את הצדק שעמו, ולוקח חלק במחול הדם. ניצול תבערת הכעס (דם חם) זועק נקמה אשר תביא כמובן לשפיכות דמים נוספת ואותו שד, שצץ יש מאין באופן מתמיה ועדיף אם היה מוחלף באותה רוח רעה באיזה אופן (ואני מרשה לעצמי להציע שימוש בביטוי "כמי שכפאו השד" מוקדם יותר בשיר כדי לממשו לאחר מכן), מחכה לדם שיישפך כדי לגמעו. מחול הדמים נמשך והשיר מקונן עליו, שני ממדיו של הדם מוצאים ביטוי בשני ממדים של לשון השיר, מטפורי ומילולי, והכפילות ניכרת גם בשפה. אולי כדאי היה לשבץ גם בחלקים המתקדמים יותר של השיר את הממד של החיות אשר עלתה בבית הראשון. לשיר סיגור יפה אשר משלים את המעגל.
נראה לי כי השימוש בחומר המקראי אינו בגדר ביקורת בלבד על מושא החומר המקראי (היינו היהודים והישראלים). מי שממלא את הארץ גם דמו שוטף אותה – התרבות עם ישראל אבל גם דמו שנשפך ושוטף את האדמה וצובע את הבקתות, ומושא התקפתו קורא נקמה ועושה שימוש בקרבנותו ומשלים את מעגל הדמים. בעצם גם עם ישראל יכול להיתפס כקרבן: לאחר שנשלח למלא את הארץ, דמו נשפך, ורק אותה רוח רעה ואותו שד עולצים להם. הקינה, אם כן, היא רחבה יותר ונוגעת למעגל הדמים הדמוני בכללותו. הדובר ניצב חסר אונים ורואה כיצד מחול הדמים נמשך ונמשך ואין מושיע.
לשון השיר תצא נשכרת מאיזון וניקוי, והשימוש בחומר המקראי חייב הנמקה טובה יותר:
כיצד דם מלקט? האין נוזל סוחף?
לא ברור לי איך מְלַקֵּט שִׁכְחָה וּפֵאָה מסתדר שם בכלל
רוח בעקביו של הדם ? זה בגדר גיבוב מטפורי
מדוע האדמה חולה?
כיצד גוזלים צדקה ומדוע היא גזולה שהרי מעשה הקרבון נוטה לייחס צדקה או צדק לקרבן
ככלל נראה לי כי השיר קצת דחוס יתר על המידה במטפורות ואלוזיות ויש לאזן אותו ולהנהיר את הטקסט.
בעיה תכנית היא שהרוח הרעה אומרת "צא ומלא את הארץ" וזה הצו שנתן אלוהים. אם אלוהים הוא הרוח אז מאין צץ אותו שד ולאיזה ממד מיסטי הגענו פה. זה נראה לי קושי מהותי.
בהצלחה למשורר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש