 |
|
 |
||
|
||||
 |
את כל חיי, פרט לשנתיים האחרונות, חייתי בישראל. אני יודעת, להבדיל מהניו יורקי הממוצע, מה זה פיגוע. אני גם יודעת מה זה פיגוע היום ומחר ומן הסתם גם בשבוע הבא ובעוד שבועיים וחודש וכולי וכולי. אבל ההשואות ל11 בספטמבר הן לא מדויקות. מעולם לא היה במדינת ישראל מצב כזה, שאחוז כזה מן האוכלוסיה נמחק בבוקר אחד. אין לשכוח כי ארה"ב אינה מהווה קהילה אחת אלא עשרות (ואולי מאות) קהילות שמאוחדות על ידי ממשל אדמניסטרטיבי אחד. אני עובדת באגף הקינוחים של אחת ממסעדות הפאר במיד-טאון. היו בין הצוות שלי לצוות הקינוחים של "ווינדואוז" (המסעדה בראש אחד המגדלים) יחסי עבודה וידידות מאד קרובים. היינו עובדים אחד אצל השני בעיתות מצוקה (מגיפת שפעת שמפילה חצי צוות יכולה לשתק מסעדה), וגם מבלים ביחד אחרי שעות העבודה. בבוקר אחד כל הצוות נהרג. כל הצוות (פרט לאחת שהיתה ביום חופש. היא עובדת אצלנו עכשיו). פחות או יותר, כל החברים שלי בניו יורק. תדמיינו את זה. זוג חברים שלי שגר בבאטרי פארק סיטי עדיין לא יכול לחזור הביתה. הם גרים בלוק אחד מ"נקודת האפס", ועדיין הצחנה לא מאפשרת לחזור. הוא היה אגב, בטיילת של אחד מהמגדלים באותו הבוקר, טיול בוקר כזה של זקנים. הוא הספיק לצאת ולרוץ הביתה. הוא בן יותר משישים ועם נכות קשה מאד. אבל הוא רץ הביתה, ובמעלה 14 קומות כדי לא להתקע במעלית. את זה אפשר לדמיין? תחשבו על אבא או סבא שלכם. עזר? חברה שלי איבט גרה בניו ג'רזי, ב11 סגל המורים בבית הספר של הבנות שלה היה בבעיה. היו הרבה מדי ילדים שאף אחד לא בא לאסוף אותם. משהו כמו רבע. ההורים שכן הגיעו (כמו איבט) אירחו באותו ערב עוד כמה ילדים נוסף על שלהם. ההורים של רובם לא נפגעו, אלה סתם היו תקועים בעיר. והם הגיעו הביתה בסופו של דבר. אבל לא של כולם. אתם יכולים לדמיין את איבט מכינה ארוחת ערב לילדים שלא יודעים אם הם יתומים או לא? העיר היפיפיה שלי הפכה למשחק מזויע של "שש דרגות הפרדה". בני המזל חושבים - אני בסדר, אבל שני ילדים מכיתת הגן של הבן שלי אבדו הורים. אני בסדר, אבל כריס מהמחלקה לידי הלך לרופא שיניים היום, לקחת צילומים רנטגן ישנים בשביל לזהות את אחיו. אני בסדר, אבל הבן של השכנים של אמא שלי היה על המטוס השני. ואלו בני המזל. אבל זה המצב שרגיל לישראלים. לא? הנקודה שלי פה היא ציטוט מפי חברה שלי קארן, כשעברו כבר שבועיים וממשל בוש עוד לא עשה שום דבר: "שיפציצו מישהו. את ניו ג'רזי מבחינתי. אבל שיפציצו מישהו כבר." |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את החוויה הקשה שעברה על תושבי ניו-יורק בעקבות הפיגוע הרצחני, אך אינני מבין מה את רוצה להגיד בתגובה הזו. האם רצית לומר שבארה"ב יש טמטום לאומני כמו בישראל ("שיפציצו מישהו כבר")? זה ברור. בכל מדינה יש אנשים כאלו, ואין מה לעשות בקשר לזה. הבעיה מתחילה כשזו הדעה הנפוצה, או לחלופין, כשמקבלים את הדעה הזו בתור אופן הפעולה הראוי. וזה הלכה למעשה מה שקרה וקורה בארה"ב - החל בטבח המוני של אפגנים חפים מכל פשע (נסי לדמיין מה מרגיש הפליט שכל כפרו הופצץ בידי מטוסים שאיננו מסוגל כלל לראות, וכעת עליו להתמודד עם החורף המקפיא של הרי אפגניסטן, ועם המחסור המתמשך במזון, בדיור, בחימום וכן הלאה; שם בני המזל הם לא אלו שעדיין יכולים לעבוד בקונדיטוריית-על, אלא אלו שמצליחים לקבל שיירי מזון מארגוני הסעד הבינלאומיים שעוד נותרו), המשך בריסוק החוקה ומגילת הזכויות (מלבד התיקון השני - עליו מגן ג'ון אשקרופט בחירוף נפש) עליהם נלחמו אבות האומה האמריקאית, באפלייה שצצה לה במקומות שונים נגד בני מיעוטים מוסלמים ובעלי מראה ערבי, במחיקת כמעט כל זכות אנושית בסיסית למשפט פתוח והוגן ללא-תושבים (כולל זכות למעצר כמעט לא-מוגבל בזמן, והקמת בתי משפט צבאיים סודיים, ללא ביקורת ציבורית, עם יכולת לפסוק גזר דין מוות, שפועלים בין היתר מבסיס אמריקאי מפוקפק בקובה), וכלה בנטרול כל דעה ביקורתית והכתרתה המיידית כ-"אנטי-אמריקאית". אם ארה"ב נמצאת במסלול להפוך לישראל מבחינת זכויות אדם, אזרח, צדק ושיוויון - אני חושב שצריך להתריע ולמחות נגד זה בקול רם, כי התוצאות ישפיעו על כולנו, ובצורה חמורה הרבה יותר מתוצאותיו המקומיות והמצערות עד מאוד של הפיגועים ב-11 בספטמבר, שבוצעו בידי ארגונים המקדמים ערכים אנטי-אמריקאים ואנטי-דמוקרטיים בעליל. או בפראפרזה על משפט נפוץ: אם זו הדרך שלנו לנצח, הטרוריסטים כבר ניצחו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ניקח בהערכה גסה (אני טועה, תקנו אותי) 250,000,000 אמריקאים, 6,500,000 ישראלים ו5000 הרוגים בתאומים, נקבל 130 הרוגים ישראלים לאחוז דומה. נכון שלא כל יום נהרגים 130 איש, אבל בשנה האחרונה נהרגו הרבה יותר. אדרבא: העובדה שאצלנו נהרגים פה ושם ולא בארוע אחד, הופכת את החיים לקשים הרבה יותר. אזרח אמריקאי ממוצע, ואפילו ניו יורקי ממוצע, לעולם אינו חושש לחייו כשהוא נוסע באוטובוס. גם אחרי 911. אצלנו כל התקהלות המונית מלווה בחשש של "מה יהיה אם". וגם אצלנו נמחקות משפחות שלמות. על משפחת סחייסחוודר שמעת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, גם אני התחלתי לעשות חישובים שכאלו (מלחמת יום כיפור, מלחמת העצמאות...) אבל הגברת הדגישה - ביום אחד, בשעה אחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי בתחילת התגובה- ארצות הברית כולה אינה קהילה אחת, שלא כמו ישראל. אם מדברים על הקהילה הנפגעת, כאן מדובר בניו יורק רבתי, כולל ערי לויין בניו ג'רזי, כלומר 25 מיליון איש בהערכה מאד נדיבה. עכשיו תעשה את החישוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאני אמרתי, אין לכם חשש יומיומי לחייכם, כמו אצלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שאנחנו בתחרות איתם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני יכול להבין למה הגברת (סליחה על הכינוי...) ל.ב.פ מתכוונת. כאשר אתה מסתובב ברחוב בישראל אתה בדרך כלל לא חושש שישדדו אותך. אם זה פתאום יקרה לך אתה תהיה מופתע מאד ותתמלא בחרדה מסויימת לגבי פן מסויים של בטחונך האישי. כך גם בארה''ב - עד לפיגוע לא היה פחד ממוות או פגיעה פתאומית בפעולת טרור, אולם ההלם והעובדה שרבים אכן מכירים אנשים שנפגעו מהפיגוע הנ''ל בהחלט פגעה בתחושת הביטחון האישית שלהם. לעומת זאת, בתקופות מסויימות, לפי מה ששמעתי, היה מסוכן להסתובב ברחובות ניו-יורק עקב מקרי השוד הרבים. אולם, היה זה ''פחד שאתה מכיר ומוכן אליו''. הזהירים אולי העדיפו ללכת ברחובות הומים בלבד, לא בשעות החשכה, וכו', כמו שבישראל באופן מסויים הפחד מפיגוע הוא גם ''פחד שאתה מכיר ומוכן אליו'' ואכן, אנשים נוהגים להסתגר בבתיהם בתקופות פיגועים ולהתנהג בצורה שונה, כחלק מההתמודדות האישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אציין כי מכיוון שאירוע כמו הפלת התאומים הוא חד פעמי, הפגיעה בתחושת הביטחון תהיה זמנית. אני מסכים להקבלה בין הפחד להסתובב ברחובות ניו-יורק ובין הפחד להתקהל בארץ; לדעתי פחד כזה הוא קשה וגרוע במיוחד, והוא מהותו ותמציתו של הטרור, הרבה יותר מאשר פיגוע כמו זה שהיה בתאומים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיחה ששמעתי בלובי של מלון בלוס-אנג'לס בשנת 97: אדם א' (בשנות השישים לחייו), פונה לזוג שהכיר במלון, גם הם באותו גיל בערך: "אתם מטיילים כאן ברחובות? זה לא מפחיד אותכם?" ב': "מה מפחיד?" א': "פושעים, שודדים, רוצחים...". ב': "אנחנו מניו-יורק". א': "אה. אוקיי". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |