 |
|
 |
||
|
||||
 |
יואב, אי אפשר להפריז בחשיבותו של הנושא שהעלת במאמרך. התקשורת, הטלוויזיה והעתונות, מעצבים את ראיית העולם שלנו וכתוצאה מכך משתנה גם העולם עצמו. ולכן אם התקשורת מציגה לנו תמונת עולם מסולפת סופנו שאנו חיים בחברה מעוותת. הנקודה ברפורמה שעליה עלית - ההמלצה לתקן את קצבאות הילדים - היא עוד אחת משורה של המלצות בדו"ח שלא זכו לסיקור הראוי בתקשורת. נקודות נוספות כאלה הועלו בדיון שכותרתו "הרפורמה המוצעת היא הונאה" שנערך כאן ב"אייל" בין דובי קיננגיסר וביני בעמוד המשאל על הרפורמה המוצעת. בין השאר העליתי שם את הטענה שמרבית הפרשנים הכלכליים מצדדים באורתודוכסיה הקפיטליסטית (קל וחומר בעלי העיתונים) ולכן אין הם מביאים לידיעת הציבור סעיפים מסויימים מהרפורמה או מצמידים לסעיפים אחרים פרשנות מסלפת. אחד הצדיקים הבודדים בסדום הוא הפובליציסט של עיתון הארץ אריה כספי (ראה מאמרו מיום שישי האחרון 12.5.00 "רפורמה לאנשים שבעים" שבה הוא מדגיש כי "שביעות הרצון שהפגינו מרבית הפרשנים הכלכליים מהתוכנית נובעת מהעובדה שגם הם שייכים לרובד השבעים.) בקיצור, התקשורת מסלפת את המציאות לא רק בגלל "שטחיות, רשלנות וחוסר רצינות" כפי שהדגשת, אלא מדובר גם בהפצת בערות שיטתית - הבעייה היא לא רק "מה שלא כתוב בעיתון" אלא גם במה שכן כתוב בו. בספרון קטן בשם "הסוציולוגיה של הבערות" (ספריית "האוניברסיטה המשודרת") מראים המחברים, עמוס פונקשטיין ועדין שטיינזלץ "שלא רק בחברות סגורות, פרימיטיביות ועתיקות, שבהן הידע מצד עצמו מוגדר כידע סגור ונעול בפני הרבים, אלא גם בחברה המודרנית, שבה מתקיים אידיאל הידע הפתוח, עדיין נותן הידע הפתוח מקום לכמות רבה מאוד של בערות, באה בעמו או בעקבותיו." במשפט הסיום של הספר הם כותבים כך: "בעניין זה כבר סיפר לואים קרול, על האביר הלבן (ב: Through the Looking Glass)אשר אחד מחלומותיו היה לצבוע את זקנו בצבע ירוק, ועם זאת ליצור מניפה אשר יהיה בכוחה להסתיר את הזקן הירוק הזה מעיני כול. חשיפתה של מניפה כזאת, כמו גם הוכחת קיומה של אותה מניפה, הוא מתפקידה של הסוציולוגיה של הבערות." סוציולוג שחושף מניפה מסתירה כזו שמנפנפים בה אמצעי התקשורת, והטלוויזיה בפרט, הוא פייר בורדייה בספרו "על הטלוויזיה" שיצא בהוצאת בבל. הספר מומלץ מאוד לכל המתעניינים בנושא שאנו דנים בו כאן. להלן כמה נקודות שמעלה בורדייה הממחישות כיצד יכולה הטלוויזיה להסתיר תוך שהיא מראה (כדאי לקנות את הספר בדיבוק או במיתוס. אמנם בחנויות הווירטואליות זה לוקח כמה ימים עד שהספר מגיע אבל הוא זול בכ-%30 מאשר בסטמצקי - וכל כמה שפוגעים במונופול הזה הרי זה משובח). הניתוח של בורדייה אמנם מזכיר את מה שציינו יואב ומיכאל, שבכוחם של בעלי הון (נימרודים למיניהם) או של קבוצות כוח פוליטיות להשתמש באמצעי התקשורת לצרכיהם, אבל בעיקר הוא חושף את מנגנוני הסילוף הפועלים בשדה התקשורתי כתוצאה מהאופן שבו מיוצרות ונצרכות החדשות וידע אחר: א. העיסוק בטפל מסתיר את העיקר: בנוסף לדרמות של דם ומין המוסיפות לרייטינג הטלוויזיה מעתירה עלינו שפע של זוטות (ראו ההצלחה של חידון ידע הטריוויה, "מי רוצה להיות מיליונר?"). בארה"ב, למשל, בין דיווח על קטסטרופה בדרום אמריקה לקטסטרופה בצ'צניה יראו לנו באותה התרגשות איך כבאים נועזים הורידו חתול שנתקע במרומי צמרתו של עץ. "קוסמים מאחזי עיניים," אומר בורדייה "מסיטים את תשומת הלב ממה שהם עושים למשהו אחר" ככה עובד גם מנגנון ההסתרה של הטלוויזיה, הזוטות גוזלות זמן יקר (ובטלוויזיה כל דקה קובעת) שאפשר היה לומר בו משהו אחר. בישראל יש לנו פטנט מיוחד: לא מראים לנו יותר מדי דולפינים ודינוזאורים כמו בארה"ב אבל אנחנו משופעים באינסוף זוטות פוליטיות. שימו לב באיזו התרגשות מדווחים ניצן חן וקרן נויבך על כל אמירת סרק שאמר פינחסי מש"ס לאלי ישי ומה אמר מקורבו של זה למקורבו של זה. זמן יקר זה של "כתבות חמות מהשטח" מעין אלה מתבזבז על חשבון בירורם של עיניינים מהותיים. ב. הזרימה המעגלית של המידע: בורדייה עומד יפה על תופעה פרדוקסלית ומוזרה בתקשורת. למרות התחרות הפרועה בין רשתות השידור והעתונים על ליבו של הקורא כותרות העיתונים דומות זו לזו עפ"ר כשתי טיפות מים - בין מעריב לידיעות לא רק שאין הבדל גרפי בין 2 "העיתונים הגדולים" אלא שלעיתים הכותרות כמעט זהות. כנ"ל לגבי ערוץ החדשות בערוץ 1 ו-2 , אולי רק סדר האייטמים משתנה. בורדייה מסביר יפה איך בעצם למרות כל היריבויות בין העיתונאים והעיתונים מתקבלת תוצאה אחידה. החדשות הן הפקה קולקטיבית, כמו בקולנוע שהוא הפקה של המון בעלי מקצוע, אלא שהקולקטיב המייצר את מסרי הטלוויזיה והעיתונות אינו מצטמצם לחברי המערכת; הוא מקיף את כל העיתונאים כולם (והדוגמא שהביא יואב במאמרו היא עוד דוגמא בשורה אינסופית של עניינים שהמערכת הקולקטיבית הזו בחרה לא להראות ולא לדווח עליה.) ג. בהילות ו-Fast Thinkin: "על הטלוויזיה, הרייטינג משפיע השפעה מיוחדת במינה: הוא מיתרגם ללחץ ובהילות." למהירות הדיווח בטלוויזיה יש תוצאה מיוחדת במינה: היא יכולה לדון רק ברעיונות נדושים, רעיונות שהצופה לא צריך לחשוב ולהיעצר עליהם, "רעיונות שכבר התקבלו לפני שקיבלת אותם, כך שבעיית הקליטה אינה מתעוררת כלל." כפועל יוצא מכך הטלוויזיה מעניקה יתרונות למספר מסויים של fast thinkers המציעים לציבור fast food תרבותי, תזונה תרבותית מעוכלת מראש. ולכן נרבה לראות בטלוויזיה את טומי לפיד (לפני ואחרי היותו ח"כ), את פרופ' אבי בן צבי בעינייני ארה"ב(למרות שיש אמריקנולוגים גדולים ממנו שלא טועים בגדול כפי שהוא טעה בפרשת קלינטון-מוניקה) או בשעתו ביבי ("הוא קוסם הוא קוסם") שבזכות היותו מלך ה fast thinkers נהיה ראש ממשלה. לא שאין בחברה הוגים רציניים שמסוגלים לתת תשובות רציניות ולהעלות רעיונות חשובים אבל לטלוויזיה "אין זמן בשבילם", שכן במקומותינו האימרה מספר אחת היא: "חבל על הזמן". אבל הנה גם אני מאריך בתגובתי יתר על המידה ועל כן אסתפק בשלושת הדוגמאות שהבאתי ורק אציין שבורדייה מזכיר עוד מנגנוני הסתרה רבים אחרים שפועלים ב"עידן המידע הפתוח" שלנו. בברכה, ג. שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי היקר שמעון הרשה לי לבקר את דעותיך הניאו-קומוניסטיות, הטענה כי תקשורת ההמונים משחררת חלקי מידע לציבור כדי לספק את צרכיו ותוך כדי כך מסתירה מפניו את רוב המידע החשוב, זו הגזמה לא ניתן לטעון על כל דבר כי יש לו ריח של קונספירציה ועל ידי כך לגלגל את אשמה לידי העיתונאים. ובקשר לטענותיו של פייר בורדיה ושל חבריו לאסכולה כגון מרשל מקלוהן ונועם חומסקי שרואים במדיום מסר הווה אומר מחזיקים בדעה כי התקשורת מעצבת את המציאות ולא משקפת אותה, לדעתי הציבור קצת יותר נבון ממה שאותם אינטלקטואלים מחשיבים אותו, ואולי גישתם נובעת מתוך הצורך הפנימי שלהם לאשרר את מעמדם הרם כאינטלקטואלים ע"י הנמכת הציבור הרחב??? ובאשר לשוק התקשורת בישראל הרי שהדיון חסר כל משמעות כל עוד בראש 5 המשפחות מככב פישמן שעושה פה מה שהוא רוצה ומעקב את פתיחת השוק לתחרות בכך שהוא שם רגלים לשידורי הלויין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוז, א. לפני שאתה מעביר ביקורת רצוי שתקרא בעיון את הכתוב. הדברים אמורים הן לגבי התגובה שלי לעיל והן לגבי הוגים שהזכרת. ב. אין לשים את שלושת ההוגים - מקלוהן, בורדייה וחומסקי - בסירה אחת, הם דנים בנושא "המדיה" ברמות שונות ונבדלות לגמרי: מקלוהן: מקלוהן אינו מדבר כלל על תקשורת בהקשר של "תכנים". הוא מדבר על טכנולוגיות: דפוס, מכוניות, קולנוע, קומיקס, שעונים, טלוויזיה ועוד - לכל אחת מהטכנולוגיות האלה הוא קורא MEDIUM. והאין לטכנולוגיות האלה השפעה על המציאות? אתה יכול לתאר לעצמך את עולמנו הנוכחי בלי דפוס, בלי מכוניות ובלי טלוויזיה? מקלוהן מדבר על השפעת הטלוויזיה על אורחות חיינו וחשיבתנו במנותק לגמרי מהשאלה האם שולטים בה ה"חבר'ה הטובים" או "החבר'ה הרעים". לשיטתו (מישור הדיון שלו) מרגע שהטלוויזיה נפוצה בכל מקום בעולם אין זה משנה אם היא מפיצה אידאולוגיה קפיטליסטית כלל עולמית או אידיאולוגיה קומוניסטית - בכל אחד משני המקרים העולם הופך "כפר גלובלי". בורדייה: גם את בורדייה לא מעניינת תיאוריית קונספירציה. בעולמנו קל יחסית לחשוף קונספירציות (התככים של נימרודי שנחשפו לאחרונה הם דוגמא מובהקת לכך.) בורדייה מטפל באפקטים של אופן ייצור המידע בטלוויזיה, בפרט החדשותי. לדוגמא: הרדידות שאחד ממקורותיה הוא ה-fast thinkin כלשונו, המאפיין את הטלוויזיה. הרדידות שבה תטופל בעיית הביטחון של ישראל בטלוויזיה (כפי שהעיר יואב במאמרו) זהה לרדידות שבה מטפלים בטלוויזיה בגילויים האסטרונומיים האחרונים. אין זה עניין של קונספירציה - בורדייה אינו טוען שישנה קנוניה מצד מישהו להסתיר מידע בדבר "חורים שחורים" ו"ננסים לבנים". ג. חומסקי: איני די בקי בכתביו הפוליטיים של חומסקי ואפשר אולי להסיק מטענותיו כלפי ממשלת ארה"ב על הזנחת סוגיות פוליטיות מסויימות או טיפול כושל לדעתו באחרות שיש לממשל יד בהסתרת מידע. אבל אתה טועה בגדול, עוז, ביחס להערכתו של חומסקי את תבונת הציבור. עמדתו הפוליטית הבסיסית שנגזרת מעבודתו הבלשנית מעלה על נס את תבונתו של כל אדם באשר הוא. לדעתו "כושרו של האדם לשפה" הופך כל אדם ליצור מופלא. הוא לא חדל להתפעל מהעובדה שכל ילד בין עשר מסוגל להשתמש ב"דיקדוק הטרנספורמטיבי", שחומסקי גילה, גם אם הילד לא מסוגל לנסח את כללי הדקדוק הזה -לפי חומסקי עצם השימוש מעיד על תבונה עילאית. ומשום כך הוא רואה עוול משווע בהפקרת אוכלוסיות שלמות בעלות תבונה אנושית לשרירות ליבן של ממשלות עריצות בכל מיני ארצות שנתפסות במדינות המערב כמדינות נידחות. חומסקי אכן הוכיח את התקשורת האמריקנית על הדחיקה לקרן זווית של בעיית מזרח טימור שבה נרצחה אוכלוסייה כפרית במשך שנים על גבי שנים בלי שהמערב יינקוף אצבע. חומסקי ביסס את טענתו על עובדות אמפיריות: הוא בדק לאורך שנים כמה אינטשים (שבהם נימדדים אורכי טור בעיתון) הוקדשו בעיתונות האמריקנית לבעיית מזרח טימור בהשוואה לנושאים אחרים. התברר שהדיווח על הקטסטרופה בטימור היה בטל בשישים לעומת הדיווח על נושאים אחרים קטסטרופליים במידה פחותה בהרבה. ג. ובאשר לפתיחת שוק התקשורת הישראלי לשידורי לוויין: המחירים אולי יירדו (וגם זה מוטל בספק) אבל מה שבטוח הוא שמבחינת "התכנים" בטלוויזיה תקבל בדיוק את אותו הדבר או כמו שאומרים האמריקנים: You'll get more of the same. שתהיה לי בריא,ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון ידיד תודה רבה לך על הברכה החמה,הכן אני מרגיש יותר טוב ובריא הרבה יותר. כאשר יחסתי לכל השלושה דעה זהה באשר לכוחה של התקשורת,כוונתי היתה לתקשורת על כל מימדיה והשפעותיה ועל כן אין זה משנה אם הכוח נובע ממדיום קר כמו הטלויזיה שהביא לפרוק השבט ובין אם מדובר בכוחה הסימנטי או בכוחם של המסרים הפשוטים לכבוש את ההמונים. ביקורת האינטלקטואלים שלי כלפי פייר בורדיה נובעת מהעובדה שלא היה דומה לו במיספר הופעותיו על מסך הטלויזיה הצרפתי בשנים החולפות כבר לא ברור לי אם יש לכנותו כוכב תקשורת או אינטלקטואל כשם שאתה מעריך את דעותיו כך גם אני אך לדעתי האיש פשוט מתבזה בכך שהוא מרבה להשתמש בשירותו של המוסד אשר את פעולותיו הוא כה מבקר.. ובאשר לביקורת כלפי מעמדם של האינטלקטואלים עד כמה שזכור לי מהקריאה בסיפרו הכל על הטלויזיה , הרי שהוא ממקם את עצמו ואת האינטלקטואלים במעמד גבוהה יותר מאשר מעמד העיתונאים (מכוון שהספר לא לפני ייתכן ואני טועה אך עד כמה שזכור לי העיסוק בנושא זה נמצא בעמודים 50-52) בשל החיבה הרבה שיש לך כלפי אדם זה אני ממליץ לך לקרוא את מאמרו :THE CORPORATISM OF THE UNIVERSAL, THE ROLE OF INTELLECTUALS IN THE MODERN WORLD שם הוא טוען כי האינטלקטואלים מחזיקים "בהון התרבותי" המאפשר להם להשיג שליטה סימבולית על הייצור התרבותי.ובאשר לשידורי הלווין שקיבלו את בירכת בית המשפט המחייבת את חברות הכבלים במכירת תוכן, לדעתי אין זה מדוייק לטעון כי נמשיך לקבל את אותו הדבר. הלויין מאפשר לנו חלון טירינג וזה משהו שלא קיים בכבלים שנותנים לך חבילה שלמה ,ועוד משהו הלווין פותח במה חדשה ליצירה מקומית. בירכת בריאות ואושר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר כללתי את חומסקי בין האינטלקטואלים שמבקרים את התקשורת על תפקודה, כוונתי הייתה לביקורת שהפנה חומסקי כלפי תפקודה של התקשורת בארה"ב בזמן מלחמת ויטנאם. את הביקורת הזו ניתן למצוא בסיפרו : 1969 AMERICAN POWER AND THE NEW MANDARINS
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |